כשהאנושיות הפכה לקלישאה
תמונה אחת של מסתננים בגבול בין ישראל למצרים, ממתינים בשמש כדי שנאפשר להם לחיות, מספיקה כדי לראות את הדברים שאיבדנו
תמונה אחת שכזו צצה אתמול. חבורה אנשים מצטופפים בצלו של סמרטוט מפוספס, מנסים נואשות להימלט מקרני השמש, נצמדים לגדר מסורגת, כאילו שהיא תיתן להם הגנה. האנשים כהים, השמש בהירה, ועכשיו כשיש תמונה, צריך להתחיל לחפש את אלפי המילים.
זאת לא סתם גדר, זאת גדר ביטחון, מסתבר. גדר ביטחון, גבול, חומה, מגן, מחסום, מעבר, אולי הדבר היחיד שעומד בין עם ישראל לבין כליה. והאנשים, גם פה לא פשוט להסכים על המילים. פליטים, מבקשי מקלט, מסתננים, כהי עור, מהגרי עבודה, מבריחים, מוברחים, מפחידים, מאיימים. כל כך הרבה מילים, ותמונה שאומרת דבר אחד: מה שבטוח, האנשים האלה רעבים.
מזלם שהם כהים כל כך. אחרת המצלמה הייתה רואה כמה שהם חיוורים. מזלנו שאנחנו כאלה בעלי תושייה. היינו מלמדים אותם איך לצבוט את הלחיים כדי להעלות עליהן אדמומיות קלה, אשליה של בריאות לרגע.
ואז מישהו רוצה לשנות את התמונה, ומנסה להביא להם קצת לחם, קופסאות שימורים, אולי אפילו פותחן. אבל אי אפשר, אסור. האנשים האלה לא סתם רעבים, הם פליטים, ומבקשים מקלט, וכהים, ומסתננים וייקחו לנו את העבודה ובכלל, הם שיביאו
חלק מהם אולי בכלל מכירים אותה מהבית. אולי גם להם באלבום המשפחתי יש תמונה כזאת, בצבעים דהויים, תמונה של פליטים נרדפים, רעבים, סמרטוט עם פסים, גדר, קלגסים, אנשים בהירים מול שמש שחורה, אנשים קהים מול שמש בהירה.
והתמונות ממשיכות לזרום והמילים נלחמות אחת בשנייה, ולאנשים בגדר אין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות, לקוות, ולבהות באדמה.
אם היה פה קצת צל, ואולי גם מיזוג, אפשר היה לקחת רגע ולהראות להם עד כמה השפה שלנו יפה: הנה, זאת אדמה, וממנה ברא אלוהים את האדם. ואנחנו הרי כולנו בניו, בגלל זה קוראים לנו בני אדם.
כולנו בני אדם. כנראה שגם זאת כבר קלישאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם