נפילת מגרון מלמדת על גסיסת השמאל בארץ
בשלום עכשיו חגגו עקירת יהודים מבתיהם, אבל הניצחון בביהמ"ש הוא ניצחון פירוס. בסופו של דבר יקום יישוב מוסדר – גדול וחזק יותר
אבל משמעות סיפור מגרון גדולה הרבה יותר מאשר מעשה ונדליזם נבזי. מגרון נפלה כתולדה של פרכוסי הגסיסה של השמאל. הייאוש מניצחון בקלפי ומהאפשרות לעקור 350 אלף מתיישבים, העבירו את הקרב הפוליטי לבית המשפט. שם הסעד מובטח. נחסוך מכם את הכרוניקה של ההתנהלות, מיצינו. נציין את העוול שנעשה לתושבי מגרון בשעה שהממשלה לא עמדה בהתחייבותה לא לפנות תושבים שירכשו את החלקות.
נלך לסוף. בשלום עכשיו חגגו השבוע. חגגו עקירת תושבים מבתיהם. שיערב להם. אבל ניצחונם בבית המשפט הוא ניצחון פירוס. בסופו של דבר יוקם יישוב מוסדר, גדול יותר, חזק יותר. חלק מאדמות מגרון נרכשו, ולא פחות חשוב, הממשלה תיאלץ לממש חלקים מדוח לוי, ביניהם הקמת בית דין לענייני קרקעות ביו"ש.
אבל אחרי הפרטים הטכניים, למהות. אם להיות הוגן, שאלה אחת חוזרת ונשנית - מה הפתרון? אם מהלך של עקירת ההתיישבות מיו"ש אינו ישים, הרי שאנו עומדים, כאזהרת ידידי בן-דרור ימיני, בפני תהום המדינה הדו לאומית. בראיון שקיימתי השבוע עם מירון בנבנישתי בעקבות הוצאת ספרו החדש "סופו של הצבר הלבן", שאלתי אותו, איך ייראה לדעתו ההסדר.
בנבנישתי, שבמשך שנים טוען כי רכבת שתי המדינות לשני עמים עזבה את התחנה, התעצבן והטיח בי את הדברים הבאים: "ההתנחלויות יצרו מציאות דו לאומית, אתם בימין שתומכים בהתנחלויות ויצרתם את המציאות הזו, אתם צריכים להציע פתרון, לא אני".
רעיונות יש, אם כי נראה לי יומרני וטרחני לשרבט מתווה שנולד במוחו הקודח של הח"מ. מה שכן, בואו נבחן את המציאות. נחפש רמזים. נתחיל כך, לומר שעתיד המזרח התיכון הוא הפכפך וחמקני יהיה כמו להגיד שקדאפי מת מות נשיקה. איני חושב שמציאות דו לאומית אפשרית, ומנקודה זו נגזרות מספר אפשרויות עתידיות, כאלו שהסרטים שייעשו על אודותם יכללו הרבה הרבה קטשופ. למה? כי מול העיניים שלנו קורס הסכם סייקס-פיקו.
הקווים המדומיינים על מפה שציירו דיפלומטים אנגלים וצרפתים בשנות העשרים של המאה הקודמת, בניסיון ליצור מדינות ועמים מלאכותיים, נמחקים בגלונים של דם. הזהות הערבית הגדולה מתפרקת למולקולות המקור. שבטים, חמולות, עדות דתיות, כתות מוזרות, תיירי מוות מחורפנים מאפגניסטן עם מגבת על הראש. סוריה היא מקרה מבחן, ולאחריה הדומינו יגלוש לשכנותיה. כולל לממלכה ההאשמית.
קחו לדוגמה את לבנון. ליתר דיוק, המנהיג הדרוזי הסוציאליסטי ואליד ג'ונבלאט. אדם שהוא מסכת פתלתולה של בריתות אד הוק וסכינים בגב. הוא פה, הוא שם, הוא בכל מקום. בגדול, אם רוצים להבין לאן נושבת הרוח, ולאן מתקדמת ההיסטוריה, הדרוזים הם הססמוגרף של המזרח התיכון. מיום שבמג'דל שאמס החלו לקלל את אסד, אפשר להתכונן להלוויה.
קראתי מאמר שכתב השבוע. לטענתו, הרוסים והאמריקאים עושים יד אחת לסיוע למשטר הסורי. הרוסים בכך שאינם דורשים מהצבא לסגת מהערים, והאמריקאים בסירובם לכפות אזור נקי מטיסות בשמי סוריה. ולמה הם עושים זאת? ג'ונבלאט חושב כמוני, כדי לשמר את מה שנשאר מהסכם סייקספיקו. הוא ממשיך ומתריע מפני שיתוף פעולה של כוחות דרוזים עם המשטר וטוען כי אסד מנסה לגרור את הדרוזים בסוריה לעימות עם המורדים. הוא מפציר בדרוזים ובעם הסורי לא להיגרר למלחמת אזרחים עדתית. הוא יודע על מה הוא מדבר.
בשנות השבעים כשלבנון בערה, ג'ונבלאט עבד בזה. המזרח התיכון בדרך לעוד מלחמת אזרחים שסופה מובלעות עדתיות אתניות - כורדים, העאלווים באזור לטקיה, דרוזים וסונים. תזוזה טקטונית שכנראה תכלול את המילה הגסה טרנספר.
מדינה דו לאומית לא תקום כאן, אבל מהלך אחר שיכלול חילופי שטחים ואולי אף יותר מזה, עשוי לקרום עור וגידים. גם מבלי לנקוט עמדה ערכית, למדנו די והותר שלדינמיקה המזרח תיכונית יש אופי בלתי נשלט. אדם יכול לקום בבוקר ולגלות שממלכת ירדן נעלמה.
לקינוח, איראן. מה איתה באמת? התחתנה? עברה לגליל ופתחה צימר? בשבוע שעבר הרשת החברתית סערה משמועות על תקיפה ישראלית שאמורה הייתה להתקיים במוצאי השבת שעברה. אלדד יניב, האיש שאכל את הנזיר שמכר את הפררו רושה, שמע ממפיקה בערוץ 10 ששמעה ממישהו על כוונות התקיפה. והשמועה התגלגלה.
אפשר לגחך על יניב וחבורתו, ואפשר גם לטעון כי אין משמעות בפרסום מועד התקיפה, משום שזה לא משנה. האיראנים ממילא מתוחים ובכוננות על, מהכור בבושהר ועד ישבנו הקפוץ של חמינאי החמוץ.
אבל אם נניח רק לשם ההיפותזה המוחלטת שאכן תוכננה תקיפה במוצאי שבת ובשל פרסום הדברים, סוכלה הכוונה, נשאלת השאלה: האם חופש הביטוי תקף גם לגבי כוונה לחבל בהחלטת ממשלה דמוקרטית? האם אין כאן עבירה על חוק כלשהו? על הפרעה לפקח במילוי תפקיד, אדם מקבל קנס. מהי הסנקציה על פגיעה בתוכנית מבצעית? מהם גבולות המאבק, אם ישנם בכלל?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם