בחירה חופשית
האם נשים מצביעות אחרת מגברים? האם פוליטיקאיות קשובות יותר מפוליטיקאים? והאם תימצא בישראל מנהיגה שתחזיר את המדינה לשפיות?
במסגרת אחת הטקטיקות שגובשו, קבוצת נשים בלונדיניות שהוצגו כ"נשים חזקות" הולבשו בבגדי מעודדות וצולמו מכריזות בהתרגשות את שמו של מיט רומני. במסגרת טקטיקה אחרת, הוצגה אשתו של רומני, אן, על במה מכריזה בקול נחוש אל מול המצלמה: "הגבר הזה לא ייכשל. נראה שגם האסטרטגים של רומני לא מבינים כלום בפסיכולוגיה נשית. אילו היו מבינים, היו מכירים בעובדה שכל אותם רעיונות מקדמים אותם אך ורק בכיוון אחד: אחורה.
בניתוח שערכה ד"ר נויה רימלט למושג "הצבעה מגדרית", ציינה שאחוזי ההצבעה הגבוהים של נשים בארצות הברית למפלגה הדמוקרטית נובעים בעיקרם מהאידאולוגיה המתונה שבה היא מחזיקה בסוגיות של שלום, ביטחון וכלכלה.
בישראל ההנחה השלטת היא שנשים מצביעות על פי דפוסים זהים פחות או יותר לאלה של גברים, משום שחונכו גם הן על פי מודל ביטחוניצבאי - זה המעצב את הגבר כלוחם וכפוליטיקאי ותובע מהנשים לתת לגברים להנהיג את המדינה בהתאם לצרכיה הביטחוניים - והפנימו אותו. ואולם בסקר שערך קלמן גייר בשיתוף מכון סמית בבחירות האחרונות, התגלה פער מגדרי ממשי בדפוסי ההצבעה לקדימה: למפלגה בהנהגת ציפי לבני הצביעו 54.6 אחוז נשים, לעומת 45.4 אחוז בלבד גברים. ההצבעה לישראל ביתנו, לעומת זאת, הייתה הפוכה- 55 אחוז גברים לעומת 45 אחוז נשים.
שאלת מיליון הדולר, שההיסטוריה טרם נתנה לה תשובה, היא: האם פוליטיקאיות מביאות עמן קול פוליטי שונה וקשוב יותר לצורכי נשים מאשר פוליטיקאים גברים? התשובה ללא ספק שלילית. גולדה מאיר, לדוגמה, לא פעלה בשום אופן לתקן את האפליה שהיא עצמה סבלה ממנה, ולא מינתה בממשלתה אפילו שרה אחת לרפואה. ניתן גם להיזכר באמירתה של שלומית אלוני, שלפיה גולדה מתעבת נשים.
מאידך, כל פוליטיקאית שמצליחה לטפס למעלה, למרות תקרת הזכוכית, שלא לומר הבטון, נתקלת במחסומים השוביניסטיים, גסי הרוח, הסקסיסטיים והמיליטריסטיים שמקטינים אותה על כל צעד ושעל. במיוחד בתרבות שלנו. תיזכרו למשל ב'זה גדול עליה' של נתניהו-ברק-מופז בעניין "הטלפון האדום שיצלצל בשלוש בלילה בחדר השינה של ציפי לבני", ותבינו כל מה שצריך להבין על היחס לפוליטיקאיות נשים.
בארצות הברית זוכה אובמה לקול הנשי גם בזכות הנקודות שמחלקת לו מישל אשתו מאחורי הגב. תעלו על דעתכם, בהקשר הזה, את הריצה המתנשפת של ביבי נתניהו לאולפני הטלוויזיה בפרשת הקלטת הלוהטת המדומיינת שתיעדה כביכול את הבגידה בשרה, אל מול הישיבה הנינוחה מול מצלמות הטלוויזיה של הזוג אובמה אחרי היבחרם, כשהם מדברים על חיי הנישואים שלהם, הקשיים בגידול הילדים, המאבק על חלוקת הזמן, הכעסים. הכל היה שם לא פלקטי ולא סינתטי. חי ונושם עד כמה שרק אפשר.
אבל אנחנו, הנשים שחיות במדינה הזאת, שמגדלות ילדים ושולחות אותם לצבא, חיות במציאות של בני חבורת חסמב"ה, שהיו פעם גנרלים והיום מתחפשים לפוליטיקאים, ומחכים בקוצר רוח ובהתלהבות לטלפון של שלוש בבוקר, או לאיזו מעידה איראנית שתספק קצת אקשן ותיתן להם שוב תירוץ להתחמק מהתמודדות אמיתית עם כל "השאלות האזרחיות" שעומדות על הפרק.
ואנחנו שואלות - מי הפוליטיקאית שתראה אותנו, הנשים? מי תהיה זאת שלא תתגעגע לארוטיקה הצבאית של גיל 18, שתשמור על הילדים שלנו, שתעזור לנו לייצר סדר יום שפוי, שלא תשלם אלפי דולרים על סוויטה במלון בסלון האווירי בפריז,
שלי יחימוביץ', שמבינה מצוין מה נכון, גם מבינה איפה היא חיה ובוחרת לכרות ברית עם החרדים ועם המתנחלים; ציפי לבני נחה; והפועלת היחידה שמפשילה שרוולים כל בוקר ומוכנה להזיע בשבילנו, הנשים, בלי שיהיה מעליה ראש מפלגה מיליטריסטי שחוסם אותה בנושאים עקרוניים, היא זהבה גלאון.
לפועלים ישרי דרך, ולא משנה באיזו דרך הם הולכים, אין כריזמה יאפית, וטוב שכך. הם מאמינים בעבודה קשה, לא ברולקסים, עטים נובעים, גביעי שמפניה ומלונות חמישה כוכבים. תיזכרו בתמר גוז'נסקי, בשולמית אלוני, ביעל דיין, בנעמי חזן, גם בבני בגין ובדב חנין. הסוג הזה, שאליו שייכת גם גלאון, לא חושב כל היום "אני-אני-אני". הם מסוגלים להתרכז במטרות שנמצאות מעבר לפולחן אישיות עצמי.
ולגבינו, הנשים, המציאות היא עוד יותר קשה, כי אחרי כל צעד קדימה מנשבת רוח חזקה וחשוכה שדוחפת אותנו שני צעדים אחורה. קחו דוגמה מהשבוע האחרון: הצעת החוק של חבר הכנסת נסים זאב מש"ס שעומדת בימים אלה להצבעה ועניינה הגבלת האפשרות לבצע הפלה אחרי השבוע ה-22 של ההריון, כי לדעתו העובר בשלב הזה הוא כבר בר חיים, ולכן ההפלה משולה לרצח.
איך יכול להיות שב-2012 20 אלף נשים בישראל היו צריכות לשבת בפני ועדה ולשכנע חבורת זרים לקבל היתר לעניין שהוא בינן ובין הגוף שלהן בלבד. איך ייתכן שרק לפני שבועיים נעצרו ארבע נשים במהלך התפילה החודשית לראש חודש אלול ברחבת הכותל בגלל - תחזיקו חזק - שנעטפו בטלית פסים שחור-לבן של גברים. הנשים הורחקו ל-50 ימים ממתחם הכותל בשל פגיעה בסדר הציבורי, ואף נשקלה הצעה להטיל עליהן חצי שנת מאסר. חברות, עד כמה שידוע לי, זהבה גלאון הייתה הח"כית היחידה שלא עברה על כך לסדר היום, והתייחסה מעל בימת הכנסת לשני האירועים המבעיתים האלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם