מורשת קרליבך
אף שחלפו יותר משישה עשורים מאז שנוסד "מעריב", היסודות שיצקו עזריאל קרליבך ועמיתיו עדיין רלוונטיים לעיתונות במאה ה-21
עזריאל קרליבך ארכיון מעריב
עזוב, זו היסטוריה רחוקה, יאמרו אולי עכשיו הקוראים בסתיו 2012. אבל אף שחלפו מאז יותר משישה עשורים, היסודות שיצקו קרליבך ועמיתיו עדיין רלוונטיים, גם במאה ה-21, לעיתונות המודפסת וגם למקוונת ולמשודרת. העקרונות פשוטים וברורים, גם אם יישומם קשה לפעמים.
ראשית, את דרכו של העיתון מנווטים העיתונאים, והמחויבות היחידה שלהם היא לקוראים. לא לפוליטיקאים, גם לא לבעלי הון. עיתון יכול להסתייע בבעל הון לצורך קיומו הכלכלי, ממש כפי שעשה "מעריב" בעשורים הראשונים בשותפות של קואופרטיב העיתונאים ושאר עובדי העיתון עם איש העסקים עובד בן-עמי. השותפות הזו קמה ושרדה בזכות הסכם שקבע כי בענייני התוכן - רק העיתונאים קובעים. האוטונומיה של המערכת היא ערך עליון, שבלעדיו מאבד העיתון מאמינותו ומכוחו.
שנית, גם עיתון שרואה את עצמו
חלק מהקהילה שבה הוא פועל, עיתון פטריוטי אם תרצו, אינו יכול לייפות את המציאות ולייצגה כאילו היה "פראבדה" סובייטי. "ככל ש' מעריב' הגביר את תחושת הזהות של האזרח עם השלטון, כן רצה שהשלטון לא יתנכל לתביעותיו של האזרח והתושב (. . .) יום-יום עמד 'מעריב' בשער על משמר זכויות האזרח ותביעותיו לטוהר המשטר", כתב קרליבך, הרבה לפני שהביטוי "זכויות האזרח" נעשה שגור בפי כל. גם היום יכולים הדברים הללו לשמש מענה הולם לטוקבקיסטים מתלהמים, שמתקשים לעכל מציאות שבה מתעקש עיתון לחשוף כשלים ופגמים.
שלישית, עיתונאים חייבים לקיים מערכת יחסים מקצועית הדוקה עם מקורות המידע, ובהם פוליטיקאים, פקידים וממלאי תפקידים בכירים אחרים, אך אינם חייבים לוותר לשם כך על עמדותיהם העקרוניות. כך, לדוגמה, הובילו קרליבך ו'מעריב' את המערכה הציבורית נגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית ב-1952, למגינת לבו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. הם עשו זאת מטעמים עקרוניים, ולא כדי לסייע למנהיג תנועת חרות, ח"כ מנחם בגין, שהתנהג באותם ימים, כלשונו של קרליבך במאמר נוקב, כ"משוגע העיירה".
זו לא היסטוריה רחוקה. אלה הם כללים יסודיים שחייבים להישמר בכל עיתון, בכל עת. וגם היום, כאשר העיתון "מעריב" עובר מהפך נוסף, ראוי שידבק בהם כדי שיוכל לשמש עוד שנים רבות אחד מעמודי התווך של השיח הציבורי בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם