מה אפשר לעשות עכשיו
האש שבוערת ב"מעריב" אוכלת לא רק בבניין שברח' קרליבך. אבל אנחנו עדיין מאמינים שהעיתון יכול לחיות ואפילו לשגשג
מטרת הפגישה לא נגעה אליי אישית, אלא למישהו שניסיתי לעזור לו. הפגישה עצמה הייתה נעימה ומעניינת. היא נערכה במשרדי אי.די.בי, שאחד מנכסיה הבולטים עד לא מכבר היה כלל תעשיות.
כשחיכיתי לדנקנר, ניגשו אליי בהתרגשות כמה מהעובדים הוותיקים. הם עבדו במשרדי ההנהלה של קונצרן כלל, בימים שבהם אבא שלי ואהרון דברת, שאינם עוד איתנו, ניהלו אותו - וחלק גדול מן המשק הישראלי של שנות השמונים. המשק היה אז אחר, וכלל הייתה חזקה בהרבה מקונצרן יחיד כלשהו היום.
אבל האנשים האלה ביקשו לדבר איתי על אבא שלי לא מפני שהיה מנהל מוכשר ורב עוצמה ולא מפני שהיה הבוס שלהם, אלא משום שהיה האיש שהיה.
אני לא חושב שנוחי דנקנר הוא האחראי העיקרי למצבו הנוכחי של "מעריב". אני גם לא שוכח שאלמלא החליט לרכוש אותו, ייתכן שהעיתון שאליו נכנסתי לראשונה לפני 23 שנים כבר לא היה קיים היום. ב"מעריב" נעשו לאורך השנים, לפני ואחרי שדנקנר רכש אותו, טעויות ניהול קשות.
אבל לא פחות מזה, הוא קורבן של מצב אובייקטיבי, שכל קורא סביר מכיר אותו. האש הזו אוכלת לא רק בבניין שברחוב קרליבך. גם אנחנו העיתונאים אחראים כי לא הצלחנו לעשות מוצר פופולרי יותר. עשינו כמיטב יכולתנו לעשות עיתון טוב והגון, ואני מאמין שהצלחנו לא פחות מאחרים במשימה הזו.
אני יודע שעשינו אותה באהבה ובאמונה. סיבות אובייקטיביות ואחרות עמדו בדרכנו, אבל המצב הוא מה שהוא, וזה באחריותנו לא פחות מאשר באחריותו של מי שקנה את העיתון לפני פחות משנתיים.
רק
נוחי דנקנר, ככל הנראה, כבר לא מאמין בכך - ואולי כבר לא יכול להרשות לעצמו לחכות. השאלה היא מה עושה מישהו כמוהו כשהוא מגיע למסקנה הזו.
לפני כמה שבועות התאבד בלוס אנג'לס הבמאי טוני סקוט. לא יוצר גדול, הרבה יותר ידוע כאח של מי שעשה את "בלייד ראנר" ו"גלדיאטור". בשורה התחתונה, מקצוען משופשף שעשה סרטים שכיף לראות. האהוב עליי מביניהם נקרא "משחק ריגול" ; הוא עוסק בניסיונו של רוברט רדפורד, קצין איסוף ותיק בסי-איי. אי, להציל את בן חסותו בראד פיט, שנתפס על ידי הסינים ועומד להיות מוצא להורג - והסוכנות מחליטה לזרוק אותו לכלבים מתוך חישוב קר של תועלת.
באחת הסצנות רדפורד מספר לנאספים על הדוד שלו, שהסוסה האהובה עליו שברה רגל. הווטרינר אמר לו שצריך להרוג את הסוסה, והציע לעשות את זה עבורו. וכך, מצטט רדפורד, הגיב הדוד שלו, איש עם עקרונות: "למה שאבקש ממישהו אחר להרוג סוס שהיה שייך לי?".
זו בעיניי תמצית האחריות שאדם נוטל על עצמו כשהוא מחליט להיות בעלים של משהו: הוא לא בורח. הוא נלחם על חייו של עסק, של סוס, על אחת כמה וכמה של אדם ושל אלפי אנשים, כמספר העובדים של "מעריב". ואפילו אם הגיע למסקנה - הלא נכונה בעיניי במקרה של "מעריב" - שהגיע זמנו של הסוס ללכת, הוא לא בורח ומשאיר את המלאכה למישהו אחר. הוא מסיים את ענייניו עד הסוף, משלם על אחריותו, עושה את המלאכה בעצמו.
זה מה שאבא שלי היה עושה, ואם דנקנר, שלא הכיר אותו, זקוק לעד נוסף, שישאל את שותפו אברהם "בונדי" לבנת, גם הוא איש של מילה וכבוד: דואג לאחרון שבעובדי "מעריב" קודם שהוא מחלץ לעצמו משהו. נלחם כאריה כדי שהעיתון יחיה - ואם לא, עושה הכל כדי שהזכויות של עובדיו יישמרו במלואן, עד הגרוש האחרון. מראה שהוא מבין מהו פירושה האמיתי של בעלות.
לא הערצתי את נוחי דנקנר כשהיה מלך המשק והעיתונות הכלכלית ריקדה לרגליו, אני לא שמח לנפילתו היום. אני חושב שדווקא המצב הזה נותן לו הזדמנות: את האג"ח שהנפיק והדיווידנדים שלקח איש לא יזכור לטובה, אבל אם יעמוד במבחן הזה - אולי יזכרו אותו עובדיו כפי שהאנשים מקומת ההנהלה של אי.די.בי זוכרים את אבא שלי. ואם יש משהו שלמדתי בכל השנים האלה זה שלזיכרון הזה אין מחיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם