לאבד את הפחד
הגיע הזמן להראות לעולם שיש בישראל שמאל אקטיבי שמוכן להילחם על עמדותיו. הרפיסות, התבוסתנות והפלגנות מזיקות למחנה הדמוקרטי לא פחות מארגוני הימין שמבקשים לחסלו
אין גם ויכוח על כך שהימין הישראלי מנצל את המשבר שאליו נקלע יריבו האידיאולוגי כדי לנסות לרמוס אותו לחלוטין. לצד שטף החוקים האנטי-דמוקרטיים שהתקבלו בכנסת בשנים האחרונות פועל גם קמפיין הפחדה אגרסיבי ונחוש מטעם ארגונים כמו אם-תרצו, NGO Monitor ואקדמיה-מוניטור, ששמו להם למטרה להשתיק את השמאל לחלוטין באמצעות יצירת דה-לגיטימציה לאנשים ולעמדות המזוהים עם המחנה.
המתקפה הימנית בכנסת ומחוצה לה תורמת תרומה נכבדת לעוינות של רוב הציבור הישראלי כלפי השמאל על גווניו השונים, אולם חמור מכך, היא משפיעה באופן עמוק על אנשי המחנה עצמו. במחוזות רבים בישראל פשתה בשנים האחרונות תרבות של פחד מפני גורמי הימין, המבקשים לרדוף את כל מי שחולק עליהם.
פרופסורים עם קביעות באוניברסיטאות מודים כי מחשש שפעילי ימין יפעלו נגדם הם נמנעים מלהצביע על הדמיון בין סוגיות פוליטיות והיסטוריות שאותן הם מלמדים לבין תהליכים אפלים המתרחשים במדינת ישראל - תופעה שלא הכרנו בעבר.
בכל כלי התקשורת, עיתונאים בעלי עמדות מרכזיות ושמאליות, המבקשים לתת קול לעמדות המחנה הדמוקרטי בשם ההגינות העיתונאית, מספרים על פחד ממסע לחצים שיופעל מטעם חברי כנסת ופעילי ימין למען פיטוריהם. עובדי שירות המדינה חוששים גם הם להשמיע קול או דעה העומדים בניגוד לדעת הממסד, שמא יבולע להם.
לכל אלה יש סיבות טובות לפחד: ההתנכלות לעיתונאית קרן נויבך, פיטוריו של המפקח על לימודי האזרחות אדר כהן וההיטפלות לאנשי סגל מן המחלקה למדע המדינה ולממשל באוניברסיטת באר שבע מלמדים כי הלחץ של תנועות ופוליטיקאים מימין עובד. אולם האם אנחנו באמת צריכים להיות כל כך חסרי אונים? האם השמאל אינו יכול להקים לובי פוליטי משלו, שיאגד את הכוחות היצירתיים מקרב המחנה ויחבר בין שלל הארגונים הפועלים בשטח כדי להפעיל לחץ נגדי?
הדוגמה הפשוטה ביותר היא התקשורת. מאז שנות התשעים פועלים ארגוני הימין כדי להשפיע על הסיקור התקשורתי של סוגיות מדיניות וביטחוניות. אנשיהם עומדים בקשר קבוע עם מאות עיתונאים, ואינם מהססים להתקשר, לצעוק ולאיים כל אימת שכלי תקשורת מעז להשמיע את עמדת המחנה הנגדי או להביע ביקורת על מעשי הימין.
שיטות פעולה אלה אחראיות במידה רבה לשינוי הדרסטי בסיקור העיתונאי של הימין,
גם מול תורמים, אמריקאים וישראלים כאחד, אפשר לפעול. על השמאל לגייס את מיטב השמות המוכרים של סופרים, אינטלקטואלים ואמנים כדי שיפנו אל התורמים הגדולים של האוניברסיטאות ומוסדות התרבות ויאזנו את התעמולה הימנית באמצעות לחץ מוסרי למען שמירה על ערכים הומניים ודמוקרטיים. אותם מיטיבים צריכים לחשוש מלהרגיז גם את השמאל, ולא רק את הימין.
כשם שהימין משתמש בפחד של המוסדות התלויים בבעלי הון ובאנשי ציבור להיתפס כלא פטריוטים, כך צריך השמאל לשכנע את בעלי ההון ואנשי הציבור עצמם להרתע לבגוד באידיאלים הליברליים והדמוקרטיים.
עלינו להקים מערכת יעילה ונמרצת של מעקב ובקרה אחרי השיח הציבורי, ולהילחם על העמדות שלנו. יש להקים מנגנון מסודר, שינהל את המערכה בשדה הציבורי באופן חכם, תוך שימוש במדיות ישנות וחדשות והסתמכות על ההון האנושי העצום המצוי במחנה שלנו.
אין ספק שנדרשת עבודה פוליטית ומחשבתית ארוכת טווח כדי להבין כיצד אפשר לקומם את השמאל מההריסות, להשיב את הציבור שאבד ולחזור לעמדת השפעה בפוליטיקה הישראלית. אולם יש גם לא מעט דברים שאפשר לעשות היום, עכשיו, כדי לעמוד אל מול מתקפת ההסתה והשנאה שמנהל הימין הישראלי. צריך לאבד את הפחד, לצאת במתקפת נגד ולהראות לימין בארץ ולעולם כולו שיש בישראל שמאל אקטיבי ומגובש שמוכן להמשיך להילחם על עמדותיו. הרפיסות, התבוסתנות והפלגנות בתוך השמאל מזיקות למחנה הדמוקרטי לא פחות מהארגונים שמבקשים לחסלו.
הכותבת היא מרצה בכירה להיסטוריה ולימודים אמריקאים באוניברסיטת תל אביב. המאמר מתפרסם בעלון "כפרה עלינו", שמפרסמת הקרן החדשה לישראל ביום כיפור
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם