בלעדי: הצצה למסלול ההכשרה של השייטת
84 שבועות מתישים הם הזמן הדרוש כדי להפוך ילד בן 18 למכונת מלחמה קטלנית. כך מכשירים את לוחמי הקומנדו הימי
"ינואר," הוא ממשיך לספר, "שלוש בלילה, בחוץ יורד מבול וקר. כולם מתעוררים ורצים יחפים, מהמגורים לים, רק בספידו. אתה בשוק. זה לא משהו שיצא לך לעשות קודם. אתה מסתכל על הים. ברור שאתה מפחד. אני זוכר שאמרתי 'עם כל הכבוד לשייטת, אין מצב שאומרים לי עכשיו להיכנס פנימה. מה לי ולזה."'?
ותיקי הקומנדו הימי אומרים שלא שוכחים את ההקפצה הראשונה הזאת גם שנים אחר כך. שם, הם אומרים, מתחיל הרומן האמיתי של הלוחמים עם הים. זאת הנקודה שבה הניצוץ נדלק. "הים קר וסוער וחשוך," אומר ש.' "כל הסגל עומד על החוף בשורה. עושים לך 'קבלת פנים.' מפקד הצוות אומר 'ברוכים הבאים למשפחה.' ואז שואלים, 'מי יודע לשחות ומי לא. מי שיודע לשחות שילך עם מי שלא יודע. שיהיה בהצלחה, ויאללה, למים.' בשנייה אתה עובר מדריכות אפס למאה. אין לך מה להסתכל ימינה ושמאלה. אתה רואה את כולם רצים פנימה, לים, ואתה גם כן רץ."
כך נראית יריית הפתיחה להכשרה של לוחמי השייטת, יחידת הקומנדו הימי של צה"ל. הם אמנם כבר אחרי חצי שנה של טירונות ואימון מתקדם בחטיבת חי"ר בצבא הירוק (נח"ל), אבל זה המפגש הראשון שלהם עם השייטת והים. מה שנקרא טירונות יחידה.
מדובר במסלול מתיש בן 84 שבועות, אחד הקשים בצה"ל, שעשרות מתחילים אותו ורק בודדים מסיימים. "אנחנו מכשירים אותם להיות הלוחמים הכי טובים שיש," אמר השבוע אל"מ ר,' מפקד השייטת, על החניכים שלו. הוא עצמו קרוי על שם דודו, שהיה קצין מוערך בשייטת ונהרג בפעילות מבצעית. "צריך לזכור שבסוף, בקצה בקצה, גם היום, נמצא הלוחם, זה שצריך להתמודד עם הסכין בין השיניים, ישירות מול האויב, או מול איומים אחרים משמעותיים. המסלול מוביל לזה."
ר' מספר ש"לא מזמן ביקרתי בבה"ד 1 (בית הספר לקצינים, חק"ב). אמר לי מפקד הבה"ד שכל שיחת פתיחה שהוא עושה לפני הצוערים, אחת השאלות הראשונות שלו היא 'על מי מכם ירו, מי היה תחת אש.' הוא אומר שהיחידים שמרימים היום את הידיים אלה הלוחמים של השייטת. מה שהם עושים והכמות שהם עושים, הם הרבה יותר מכל יחידה אחרת בצבא. אני חושב שזה משהו שהוא מאוד חזק ביחידה, בדנ"א שלה. היא יחידה מאוד התקפית, מאוד אגרסיבית. כל משימה ששייטת 13 תקבל, היא תדע לעמוד ולנצח בה. אנחנו מאוד לוחמניים."
זאת שיחה נדירה. קצינים בכירים, מפקדי צוותים במסלול ולוחמים בשייטת 13 מספרים על ההכשרה שעוברים הלוחמים בדרך לכנפי העטלף, סמל השייטת. עד היום נמנעו מלחשוף פרטים על מסלול ההכשרה של היחידה. אם פורסמו דברים, הם לא היו מטעמם. גם עכשיו, בשייטת כמו בשייטת, רב הנסתר על הגלוי. הם מדברים בעיקר על נקודות קיצון ורגעי קצה עד הפיכת החניכים ללוחמים.
אלה, הסבירו לי, המצבים שמבדילים אותם מכל יחידה אחרת. "אנחנו," הבהיר סא"ל ע,' מי שהיה מפל"ג הדרכה עד לפני שבוע ועכשיו קודם להיות מפל"ג לוחמים, "מכשירים לוחמים חשאיים. אנשי קומנדו. השייטת עושה מבצעים נועזים, מורכבים ומסוכנים. אנשים במדינה יודעים עליהם פחות מקמצוץ. כשאתה צולל, אין לך כיסא מפלט. אין לך דלת שאתה יכול לפתוח ולצאת החוצה. אין לך מערכת כיבוי אש אוטומטית".
"לוחם כאן צריך להיות אמיץ, או לכבוש את פחדיו. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה הכי מתקדמת שיש. אבל גם בעידן הטכנולוגיה וההיי-טק אין תחליף ללוחמים הבודדים ולצוותים הקטנים
סגן א,' מפקד צוות במסלול: "אני מדמה להם במסלול, באופן כמעט מוחלט, את המציאות שתהיה להם אחר כך. מה שאנחנו עושים באימונים, זה בדיוק מה שאנחנו עושים בקרב. חוץ מהאדמה. אני אומר להם 'חבר'ס, אני מחליף לכם את אדמת אנצריה באדמת הבונים.' זה ההבדל היחיד. מעבר לזה, האימון זהה לחלוטין למשימות. יש הרבה אירועים בים, בתוך הים, שהות ארוכה מאוד בים. 12 ו14- שעות בים."
א' בן 24 מהרצליה. אבא שלו היה קצין בשייטת. גם היום, אחרי גיל ,50 ממשיך האב לשרת במילואים. "מגיל אפס," אומר א,' "גדלתי על השייטת, הייתי מוכוון לכיוון אחד. אנשים מקיאים חופשי. חלק מהעסק. מפליגים, עוברים את כל הארץ, עושים כל מיני משימות, התגנבות לפה, הטמנת משהו פה, לקחת משהו ממישהו, הכל בתרגיל. זה מצריך ממך כל הזמן להיות ער ולצפות את הנולד. גם אם אתה מרגיש לא טוב".
"זה העסק. מי שמרגיש לא טוב בים, לעולם ירגיש לא טוב. יש בני מחזור שלי, לוחמים, שהשתחררו והיו מקיאים כל השירות שלהם. אבל הסגולה של לוחם שייטת זה להיות מסוגל לתפקד מאה אחוז, גם אחרי שאתה שופך מנוע. אתה עולה ליבשה ונלחם. בסוף, היכולת של לוחמים שמקיאים להתמודד עם קשיים לפעמים טובה מאלה, כמוני למשל, שלא מרגישים כלום ולא מגיעים למצב של 'ירוק.'
"אני מכיר חבר'ה צעירים שיגידו אולי שמה שקורה פה זה כמו במשחק 'קול אוף דיוטי.' רצים פה, שטים. כשאתה חי את זה, זאת הנורמה שלך. לוחם השייטת הנועז עם הסכין? הוא עדיין חי ובועט. הוא נועז יותר. הוא לוחם שמתמודד עם אותם קשיים, אותו קור. הים לא השתנה. הים עדיין קר, והחול עדיין חול, והדרעק אותו דרעק".
"אבל האויב חכם יותר, וגם אנחנו, יותר חכמים. יותר טכנולוגיים. מה שהייתה התדמית פעם, לוחם שייטת שהוא 'בוק,' האגדה שהמטכ"ליסט עובר מעל הקיר ולוחם השייטת נוגח ועובר בקיר? זה לא קיים. אני יוצר לוחמים חושבים, חזקים מאוד, סופר קשוחים. האויב חכם יותר, ואנחנו חייבים להיות טובים יותר. אין ברירה.
"כמות נקודות הקצה שלוחם שייטת יכול למצוא בהן את עצמו, לוחם שמחפה, לבד, בים או ביבשה, היא עצומה," הוא אומר. "הוא הלוחם בסוף, הוא העיניים לכיוון דרום (כלומר, לחיפוי). לא משנה אם הוא לבד, עם בן זוג. איך אני גורם לזה שהמבט שלו יהיה הכי מפוקס, הכי מקצועי? זה המסלול. אני גורם לו קצת להיכשל בהתחלה. הוא מבין מה קורה אם הוא לא מצליח. זה קורה כמעט לכל החבר'ה אצלנו, כשיש איזה אימון והם ננזפים. הם מבינים כמה נזק יכול להיגרם לכוח, לצוות, למדינה, אם עכשיו העיניים שלהם כבות."
קוראים לזה "חסך חושי." מצב שבו מונעים גירוי מהחושים. על ידי כיסוי העיניים, למשל, מונעים גירוי מחוש הראייה. חסך חושי היה נושא למחקרים נרחבים בפסיכולוגיה. הוא ידוע לשמצה, בעיקר כשיטה להוצאות הודאות מנחקרים. חשוב לציין ששם מדובר בחסך חושי למשך שעות ארוכות. בשייטת משתמשים בפטנט של חסך חושי למשך כמה דקות במהלך הגיבוש, לצורכי מיון.
זה גם מה שמייחד אותם בשלבי הגיבוש מיחידות מובחרות אחרות. יש ארבעה עד חמישה גיבושים בשנה. מאות מתלהבים, אבל רק עשרות מהם יעברו את המשוכה הראשונה בדרך לקומנדו. לא צריך להיות אלוף אולימפי, אמר סא"ל ע' השבוע, כדי להתקבל. הכי קל, הוא אומר, לאתר את אלוף הארץ בשחייה או ריצה, אבל זה לא מה שהם מחפשים. שם המשחק הוא חוסן מנטלי. גם, כמובן, ערכים. זה בדיוק מה שבודק תרגיל החסך החושי.
"חבל מתוח בין שתי נקודות, ומים רדודים," תאר ע.' "הגוף מונח בין שני החבלים. יש מסיכה שחורה עם שנורקל וצריך להוריד את הראש מתחת למים. אין מושג זמן בקטעים האלה. דקה נדמית כמו יותר מכמה דקות. יש שקט. כביכול מנוחה. יש אנשים שלא מסוגלים לסבול את זה. לא רואים כלום. שומעים רק את המים, הגלים. עשר דקות נראות לאנשים כמו המון שעות. המון אנשים שבאים לגיבוש פורשים בשלב הזה מרצונם."
י,' פסיכולוג השייטת: "אנשים, אחרי כמה דקות עם עצמם, לא יכולים להכיל את הדיבור הפנימי. אתה מסתכל שנתיים קדימה. 'מה יהיה איתו מתחת למים בצלילה ארוכה, בהפלגה ארוכה.' היכולת לשמור על תפקוד למרות שהסביבה השתנתה, זה משהו ייחודי לשייטת. אתה כל הזמן צריך לעבור מים ליבשה, ואם זה בתוך הים, אז גם מכלי כזה לאחר. אנחנו רוצים לראות שהבן אדם יכול לשמור, במציאות הפנימית שלו, על תפקוד יציב, גם כשהעולם מסביב נורא משתנה."
לא חייבים לדעת לשחות. מתקבלים גם כאלה שבכלל לא יודעים לשחות. "אפילו כאלה שמאוד מפחדים מהים," סיפר השבוע המפקד, ר.' "הם מגיעים. השייטת מאוד התבגרה בשנים האחרונות. היא יודעת 'לחנך' אנשים איך להיות במים, ללמד לשחות, לתת הרגלי מים. משקיעים בזה המון."
סגן מ,' מפקד צוות מסלול: "אותך לא מעניין אם הוא יודע לשחות, לא יודע לשחות. מעניין אותך איך הוא מתמודד עם זה. אם הוא בא לגיבוש והוא שוחה עם מצופים, אבל אחר כך הוא בא בראש מורם, חצי חיוך, אתה יודע שמחר הוא יעשה את זה יותר טוב, ובסוף הוא ישתפר וישחה."
א,' המפק"צ: "לי בצוות יש חניך שלא ידע לשחות כשהגיע. יש המון שבאים בלי לדעת לשחות. יש כאלה ממוצא אתיופי, או אנשי ההר, חבר'ה שבאים מהושעיה, לצורך העניין, ולא היו בים מעולם, ירושלמים, באים לפה ולומדים לשחות ושוחים טוב. לא מייקל פלפס, אבל שוחים. יודעים לעבוד טוב במים, בלי פאניקה, בלילה, לבד. אנשים שהתחילו ממצופים, זאת הרמה. שקעו. ואתה מכניס אותם לים".
"אם אני שם אותך בלב צרפת, את תדברי צרפתית מהר מאוד. את תביני שבשביל לאכול ולשתות את צריכה לדבר? החניך, בים, מהר מאוד מבין שהוא צריך לשחות. אז עושים לו שיעורים פרטיים עם מד"סית שחייה, יום אחרי יום, אחרי יום, אחרי יום. עשרה שיעורים, הוא שוחה."
רצועת החוף בבסיס השייטת בעתלית עוצרת נשימה. מרבית האימונים בשלושת החודשים הראשונים למסלול, שלב ה"מכין," טירונות היחידה, מתבצעים כאן. כל בוקר הלוחמים רצים יחפים, בספידו, לשחיית בוקר. 600 מטר, בלי קשר לשחיות האחרות שלהם במשך היום. לפעמים רצים לים גם בלילה. אז קוראים לזה "שחיית בוקר בלילה." סוג של הומור פנימי.
הם מגיעים ל"מכין" אחרי טירונות ואימון מתקדם שעשו בנח"ל. ב"מכין" הם לומדים מקצוענות ימית בסיסית. סדרות ים כאלה ואחרות. המקצועיות בשלב הזה שולית יחסית. נורמות וערכים הם העסק. "מגיע חייל פשוט," אומר ע.' "הוא למד לכבוש הר. פה הוא צריך להתמודד עם אלמנטים של יחידה מיוחדת. מהיום הראשון כאן מתחילים להבין מהי פשיטה, הגעה שקטה לנקודה, היכולת להפליג, היכולת להגיע מהמקום שלא מצפים לך, המשמעות של ירידה לפרטים, מקצה לקצה, היכולת להפעיל מגוון של אמצעים וכלים, כדי להצליח להגיע לאויב".
"יש פה המון כלי נשק חדשים, ציוד חדש, כזה שחייל מחוץ לשייטת לא פוגש. מתחילים מדברים מאוד פשוטים, אתה עושה תרגילים ראשונים, 'איך להתגנב בין הבתים של הבסיס בלי שיראו אותך.' בבסיס, במגורים. אתה ממשיך ומתקדם, עד שאתה בסוף לומד איך לחדור למתקנים שמורים, בישראל כמובן. אתה לומד לנווט בים, ביבשה. אלה דברים שלומדים מהיום הראשון."
סגן א:' "אתה רוצה לראות איך חייל מתמודד עם משהו שהוא גדול עליו. אתה שולח אותו עם חבר שלו לבצע משימה בשטח שהוא לא מכיר. להיכנס לים גבוה, לצאת מהים, ללכת בתנועה רגלית למקום שהוא לא מכיר. אין לו מפה, יש לו קצת כוכב צפון וזהו. זה כבר ב'מכין.' זה מדד. החייל הזה צריך, בסוף, לקחת משהו ממישהו, להתגנב למקום מסוים, לגנוב מים, לחטוף מישהו, ולחזור, עוד פעם, דרך הים. הוא שוחה, הוא מגיע למקום הלא נכון, הוא מתבלבל בציר".
"אלה ילדים בני 18 וחצי. אחרי שנה הם יוצאים לוחמים בשייטת. זה מה שצריך לקרות. אני לא לוקח ילד בן 18 ואומר לו 'אחי, שומע? סע.' המסלול הוא סופר הדרגתי. אם לימדתי אותו, טכנית, איך שוחים עם טלפיים, סנפירים, אז אחר כך לימדתי אותו איך שוחים עם טלפיים ועולים על החוף. שבוע אחר כך אני מלמד אותו איך שוחים עם טלפיים, מחזיקים נשק ונכנסים למצב לחימה אחרי שהייה בים".
"באותו שבוע אני גם מלמד אותו איך חוזרים למצב שחייה. בסוף, אחרי ארבעה-חמישה שבועות, אני מלמד אותו לעשות את כל הדברים האלה יחד. ולבצע משימה. ואז אני מודד אותו. אני נותן לו לעשות את זה בים גבוה, בשטח שהוא לא מכיר, קצת ריפים שמקשים עליו, ציר תנועה, אולי עם בן זוג שהוא פחות אוהב. קודם אני מלמד, ואחר כך מודד. אף אחד לא צריך לבוא לפה כשהוא יודע לירות בקלצ'ניקוב."
הנשירה, בשלב הזה, היא בעיקר בגלל הים. הרבה חניכים נופלים בשבועיים-שלושה הראשונים. השייטת, צריך להדגיש, מגוונת, פועלת בים וביבשה. היא עושה כל פעילות יבשתית של יחידה מיוחדת אחרת. עושים הכל מהכל. יש שיתופי פעולה עם כוחות אחרים, והלוחמים יכולים להגיע גם מהאוויר. עדיין, הים הוא אלמנט משמעותי, מנטלית ופיזית.
"בשלב הראשון עוזבים הכי הרבה," אומר א' על ה"מכין," "בגלל ההלם הראשוני. קור, ים. ואלה חבר'ה שכל החיים רצו להגיע לשייטת. פתאום אתה מגיע, אתה מבין שכנראה הים פחות בשבילך. ההבדל בין תרגיל קשה בחוף לתרגיל קשה בים הוא שבים אתה מחויב להתמודד קודם כל עם עצמך. אתה לוקח שלושה אנשים, בפברואר, בים, מרחק של מעגל, חצי מטר על חצי מטר אחד מהשני. בסוף כל אחד מהם מתמודד עם עצמו. למרות שיש להם את ה'ביחד.' זה מאפשר למדוד חייל בתוך סביבה, אבל גם לראות איך הוא לבד, מול עצמו.
"לי היה חייל שיצא מהמים. אחרי חודש ימים ב'מכין.' אזור סוף נובמבר, קר יחסית. החייל הזה, את רואה אותו ברחוב, נראה ג'באר, קטן וחזק. הוא יוצא מהמים, על דעת עצמו, עולה למזח, אומר לי 'תשמע, אני לא יכול.' וזה חייל שאתה אומר 'הוא חזק מאוד פיזית.' הוא ממוצא רוסי, קשה, חזק, ספץ במסעות, טוב בריצות. מה גורם בסוף לילד כזה, בן 18 וחצי, שהיה בטוח שהשייטת זה החלום שלו, לפרוש, להגיד 'שמע, א,' אני הולך, אני לא מוכן להישאר.' זה פשוט קשה. קשה לו. קר לו. קר וקשה".
"זה משהו שהקור והים והשילוב בין שניהם נותנים לך בשייטת. כל אחד עושה מסעות, שלדג רצים מהר יותר ומגלן עושים יותר מתח. בסוף, זה מאוד מקביל, כל היחידות המיוחדות, מבחינת הדברים שאנחנו עושים. אני משווה למפק"צים או מ"פים שמקבילים אלי, ביחידות השונות, המסעות הם אותם מסעות. אבל משהו בחול ובים ובקור, נותן לך קושי ענק. לקור לא מתרגלים. גם היום קר לי בחורף. אתה גדל, אתה מתחזק. הים נשאר קר. הנפש, לדעתי, גדלה ומתחזקת."
אותו חניך חזר למים?
"הוא חזר. הוא נשאר פה וזה קרה עוד כמה פעמים, עד שבסוף הוא הלך. אני לא מחזיק פה אף אחד בכוח."
ש,' לוחם: "אתה חייב להחמיר עם עצמך. אסור לך לתת לעצמך להצ'טקמק. היו תקופות, בהתחלה, כשלמדנו לשחות עם ציוד, ראיתי אנשים טסים, ואני נשחט. לא הלך לי. אתה נכנס עם המדריך עוד פעם ועוד פעם, עד שאתה מצליח. שומרים אותך מתוח כל הזמן. רגע ים פלטה, רגע ים גלי. אתה רואה את כולם 'נטרקים.' אתה חייב להיות מאוד קשוח עם עצמך. אתה יודע שאם לא תחזיק את הציוד שלך מספיק חזק, בא לך גל, שוטף אותך, והופ, חסר לך משהו שאתה בחיים לא תמצא. זה ים. אסור לך 'להיטרק' עם הגלים."
חניכים לומדים ימאות, קשרים, דגים. בסוף, מסבירים בשייטת, הם "אנשי ים." "אתה חייב את זה מבצעית," אומר מ,' המפק"צ. "הרבה ממי שעובדים מולך, אלה חבר'ה שעוסקים בים. זה דגש סופר מרכזי למפקד לפתח בחיילים פה את אהבת המקצוע. שחיילים יאהבו מה שהם עושים. אתה כל כך נושם את זה כל הזמן, שאתה הולך בשישי-שבת הביתה, ב24- שעות שיש לך, ברור לך שתלך לים."
התרגילים בשלב המכין, בצוותים, לבד?
א:' "לומדים את עבודת הפרט דרך עבודת הצוות. יש למשל אקט 'מעגל צוות.' עומדים במים בעומק, איפה שכבר לא עומדים. מעגל, ידיים על הכתפיים אחד של השני. עושים 'טחינת מים' עם הרגליים. משהו כביכול פשוט, כאילו 'פאן.' ביום, בקאנטרי קלאב ברמת אביב ג' הוא פאן. בלילה, בפברואר, בגשם, כשלידך יש מישהו שלא שוחה כל כך טוב והוא כמעט טובע, והוא עליך עכשיו, נשען עליך, ואתה מהר מאוד מבין שאם לא תיתן גז תשקעו - זה לא פשוט".
"אלה חבר'ה שלפעמים נמצאים פה כבר חודשיים. האקט של 'מעגל צוות' יכול להיות גם שלוש דקות. לא הרבה. זה מספיק. זה אקט שמסוגל להוציא אנשים החוצה. חייל שלי, מתאגרף מגיל אפס, יצא בגלל אקט כזה. זה מה ששבר אותו בסוף. שלוש הדקות שהיה תלוי על שני חברים ששוחים קצת פחות טוב."
כושר?
"כושר לא מזיק. הוא לא חובה. בסוף המסלול אתה תהיה עם כושר. היה לי חניך שמן. הוא מסיים מסלול עכשיו והוא רזה 25 קילו. לא עשה דיאטה. פשוט מאוד, הוא רץ שלושה מד"סים בשבוע, שחה פעמיים בשבוע, שחה כל יום שחיית בוקר. בהתחלה היה לו קשה. אתה מגיע פעם ראשונה אחרון, פעם שנייה אחרון, פעם שלישית. בסוף אתה מפסיק להגיע אחרון. אתה פשוט מרזה."
כל אחד מלוחמי הקומנדו הימי יודע ומוכשר לפשוט, להשיט ולצלול. אלה שלושת המקצועות העיקריים. ההכשרה כוללת, בין השאר, גם קורס צניחה, צלילה קרבית, ניווטים, לוחמה בטרור ועוד רשימה ארוכה של הסמכות.
הצוותים מחולקים למקצועות - פושטים, משיטים או צוללים - לפי מחזורים קבועים מראש. ש,' למשל, הוא מצוות פושטים. א,' מפקד על צוות של משיטים. כאמור, למרות ההתמקצעות, כל הלוחמים לומדים הכל, ברמה זו או אחרת, וכולם יודעים לבצע את כל הפעולות.
המבנה הארגוני הנוכחי הוא תוצאה של לקחי "אסון השייטת," לפני 15 שנה בדיוק. באסון, במהלך מבצע "שירת הצפצפה" בספטמבר ,1997 נהרגו 12 מלוחמי הקומנדו הימי, ביניהם גם סא"ל יוסי קורקין, שהיה מפל"ג לוחמים והקצין הבכיר ביותר בשייטת שנהרג עד היום במהלך פעילות מבצעית. בעקבות האסון, נוסחה מחדש תפיסת בניין הכוח ביחידה.
"האירוע באנצריה עשה שינוי משמעותי בשייטת," מסביר אל"מ ר,' המש"ט. הוא, אגב, לא היה במבצע, כיוון שהיה באותה תקופה אזרח. "ראינו שצריך לעשות שינוי ארגוני מבני ואחר כך נעשה באמת שינוי משמעותי, שמאוד קידם את השייטת. עד היום, זה המבנה שמוביל אותנו. במובן הזה, אפשר לומר שאנצריה זה אירוע מכונן. לא במובן של מה שחטפנו שם, אלא בהיבט של איך אנחנו בונים את הצוותים שלנו מאז. זה היה איזשהו מעבר ממבנה של לוחם, או מבנה כזה שהסתכל רק על הלוחם, כשהיום אנחנו מסתכלים הרבה יותר על 'צוות.' זה שינוי מאוד משמעוותי שהשייטת עברה."
א,' המפק"צ: "החיילים היום מבינים שהם חלק מצוות, אגרוף מלחמה. לא אם16- בודד שרץ. לחניך שעושה פדיחה באימון אתה מסביר שאם עכשיו האימון נופל, אז כל היחידה נופלת. צה"ל נכשל. מהתרחיש המבצעי הראשון, בתחילת השלב הבסיסי, החניך מבין שהופה, עכשיו ה'קסנון' עליו, הוא עושה, הוא נוהג, זה המאני טיים שלו."
השלב הבסיסי ארוך יחסית למסלול ועוסק בהתמקצעות של הצוותים, כל אחד על פי הייעוד שלו. בנוסף, כולם כאמור לומדים את הכל, במידה זו או אחרת. "בשלב הבסיסי יש שחיות וצלילות מאוד ארוכות," מספר ע,' המפל"ג. "מדובר בשחיות וצלילות קשות. לא רק בגלל הזמן. גם בגלל ההתמודדות עם הקור, המאמץ, חששות, מי שיש לו. כשמדברים על 'פשיטה' הכוונה היא ל'הגעה בהפתעה.' מפתיעים את האויב, פוגעים בו בנקודות תורפה לפי משימה שהוגדרה - להרוג, לחטוף, להשמיד, לאסוף מודיעין ולחזור. לא כובשים. נוגעים, פוגעים, וחוזרים. המשיטים מפעילים כלי שיט, מהמתקדמים בעולם."
"הצלילות,"? מחייך ע,' "אלה לא צלילות באילת. זאת צלילה קרבית, מבצעית, עם ציוד אחר, עם משימות. זה קורה בחושך מוחלט, בנמלים, בין כלי שיט. זה קורה גם בחופים חוליים, בריפים, כל מה שהים התיכון יכול להציע. צריך הרבה אומץ, אבל גם המשימות שאנחנו נדרשים אליהן, בהיבט החיכוך עם האויב, בהיבט פריצת המוסכמות והדרישות - דורשות אומץ."
ע' מרחיב על שיטות העבודה: "בשייטת, הדרך להגיע ליעד שלך, אם זה דרך הים, אם זה במסוק, אם בתנועה רגלית, היא הרבה פעמים ארוכה. אנחנו מתרגלים את המעבר מכלי לכלי, מכלי לשחייה, לצלילה, איך להגיע לחוף, להערכות, להליכה. יש המון מעברים. זה מצריך גמישות. כשמישהו מקיא בים, אתה יכול לבדוק איך האמינות שלו, איך הרעות שלו מול החברים שלו, דווקא בסיטואציה כזאת, איך הוא מדבר, אם הוא לחוץ, אם הוא מנומס, איך הוא מסדר את הציוד שלו. דווקא כשהוא במקום הזה. אם הוא יזרוק את הדברים שלו או יסדר אותם בצורה מסודרת."
המסעות, בשלב הבסיסי, הופכים קשים יותר. הריצות קשות יותר. גם במרחק, גם באינטנסיביות. לפעמים יש גם שלושה מסעות בשבוע. עשרות קילומטרים. הסרגל הפיזי עולה. בשלב הזה, אומרים בשייטת, הם מחפשים מקצועיות. מי שייפול ייפול על חוסר מקצועיות, או, במקרים חריגים, על בעיה נורמטיבית. "אני קבלן בנייה," מפשט א' המפק"צ. זה דימוי שהוא מבקש להשתמש בו בזהירות רבה.
"אני בונה אנשים," הוא קובע. "זה התפקיד שלי. לוקח אנשים, ממיין, מתוך מה שאני ממיין, את המסה העיקרית, מזה אני מוציא צוות לשייטת. 'מפעל.' יש הרבה סדרות שטח. ישנים על החוף, עושים כל מיני תרגולות של חי"ר שהופך למה שקוראים 'צפרדע.' ים, יבשה, ים, יבשה. יש אי ודאות מוחלטת. ערפל. אתה לא יודע מה אתה עושה כשאתה מסיים לאכול".
"בסוף אתה מחפש חבר'ה שמצד אחד הם מאוד ממושמעים, מצד שני הם לא בלוקים. פתוחים במחשבה. לוחם שאמינות אצלו היא משהו בל יעבור, ערכי, מקצוען. כי עם בחור שהוא רק ערכי, לא הולכים למכולת. יצר התחרותיות והדבקות במשימה, זה משהו שאני משריש בחבר'ה שלי מהיום הראשון שהם פה. מי עושה הכי מהר, כל הזמן: מי עולה על חבל הכי מהר ומי יורד הכי מהר. וכל דבר רושמים. שכולם ידעו. התחרות היא כצוות. פחות פרטים."
א' ממשיך: "אתה נמצא בשלב הזה מאה שעות בשבוע בים. זה המון. אתה מתבגר. אתה כבר מבין את העסק, מה מצפים ממך. יש סלוגן כזה, 'מה שלא עושים טוב, עושים עוד פעם.' כאן זה נולד. מה שאתה לא עושה מושלם, אתה עושה שוב פעם. רצת מפה לבית, אנחנו רצים לשם, ושכחת לגעת באצבע שמאל ברגל ימין כמו שאמרו לך, אחר כך הגעת לפה ושאלו אם נגעת ואמרת שלא? תעשה שוב. שוב שכחת? שוב תעשה. אני לא רוצה לייצר לוחם שכל פעם מחדש יעשה 'שנה.' אני רוצה לוחם שיבין שאם הוא לא נגע בדלת עם הציפורן, בדיוק כמו שאמרו לו, אז הוא יהיה זה שיגיד 'אני מאכזב את עצמי."'
פ,' לוחם שרק סיים מסלול, מכוכב יאיר, צוות צוללים: "מסבירים לך כל הזמן שיש סיבה למה שאתה עושה. אתה לא מתאמן סתם. עשינו צלילה ארוכה בשלב הבסיסי. משהו בין שלוש לחמש שעות. ינואר. אתה נמדד שם עם חושך, קור. דברים קשים. אתה מריץ לעצמך מחשבה בראש 'וואללה, המשפחה שלי עכשיו רואה טלוויזיה, ואני פה.' ואתה מבסוט מזה. כי אתה יודע שבסוף לדברים יש משמעות. אתה עובד בשביל המדינה."
אין משימה לא טובה, הם אומרים. זה חלק מהמנטליות. לוחמי שייטת, לצד משימות מבצעיות נחשקות, עושים, אם צריך, גם פעילות בשטחים. הם לוקחים מה שנותנים להם. גם המפקדים, בשנים האחרונות, יוצאים לתקופות ארוכות של תפקידים בצבא הירוק. יותר משעה חיכה לי ש,' הסמ"ר הצעיר, מעבר לדלת, רק כדי להדגיש את מה שמלמדים במסלול, ש"אתה כמו כל לוחם בצה"ל, ולא צריך להגזים בחשיבות העצמית שלך."
בכל זאת, הם כן משתמשים בסמלי השייטת. למשל, הסיפור של השעון על יד ימין. זה משהו שעוזר לגלגל את המסלול כשקשה. להעלות מורל. נותן דחיפה קטנה קדימה. יש טקס בשלב הבסיסי, יחסית מוקדם. "מוציאים שולחן," מספר ש, "על החוף, עם שעונים, עם שמות. זה קלף, יש לך שעון ביד ימין. עשית כבר משהו, מעריכים אותך, אתה חלק מהמשפחה."
סמ"ר ש' וגם סמ"ר פ' התגייסו אחרי פרשת המרמרה. המרמרה, הם אומרים, רק נתנה להם עוד מוטיבציה: "רציתי להיות הבא שיורד שם, על האונייה," אומר ש.' במהלך המסלול הם מנתחים את אירוע המרמרה, כמו הרבה מאוד אירועים אחרים. מה היה טוב, מה היה פחות טוב. "הלוחמים, מרגע שנגעו באונייה, התנהגו למופת," מתייחס המש"ט ר' לפרשה. "הלוחמים שהיו שם היו מאוד מקצוענים ומקצועיים."
ע,' המפל"ג: "המרמרה זה סוג של 'קייס סטאדי' מעולה לניתוח תפקיד הלוחם. התמודדות עם סיטואציות משתנות, עם מצבים מורכבים. הם יורדים ממסוק, פתאום יש מולם מחבלים שרוצים להרוג אותם. הלוחמים מגיבים טוב. רגע אחרי זה יש מולם אנשים אחרים וצריך מה שנקרא 'לחזור אחורה,' להחליף נשק, להתמודד עם סיטואציה אחרת, לא באש חיה. הרבה מצבים שדרשו קור רוח, מוסר, מקצועיות."
מצבים משתנים וקבלת החלטות מהירה, בלי קשר למרמרה, הם חלק מהאימון והתרגולות. משהו שקשור באופי היחידה. גם בעבודה עם הים. בשלב המתקדם, זה השלב האחרון לפני קבלת הכנפיים, יש תרגיל מסכם מסובך ומפותל, מלא בשינויים. "צוות נמצא בשטח, בצפון, שבוע שלם," מספר ע.'
"ראינו את הצוות הזה, כשחזרו ליחידה. הם עברו על כל שיח בצפון וגם על כל קוץ," סיפר ע.' "עכשיו הם חוזרים ליחידה. הם בטוחים שהם יוצאים הביתה. באים לכאן, יש להם כמה דקות על החוף, להחליף סוללות ויאללה, מקבלים מעטפות סגורות עם משימה ומפה. נוחת מסוק, לוקח אותם, זורק אותם במקום אחר להמשך משימות. הם יתגנבו בלילה ויחזרו לים. זה לא נגמר."
בשלב המתקדם עוסקים גם בפיקוד. חיילים בתוך הצוות יפקדו על חוליות לחימה, על כלי שיט ועל משימות, בים וביבשה. "עובדים על פי סדרות," אומר רס"ן ר,' מדריך ראשי. "כל סדרה נמשכת שלושה או ארבעה שבועות. אלה שבועות שאתה נמצא בהם שעות על שעות, לילות כימים, במים. על סירות. בחורף, בקיץ. איך שלא תסתכל על זה, גם אם אתה מתחיל טירונות יחידה באוקטובר, גם אם אתה מתחיל בינואר, אתה תעבור פה את כל עונות השנה."
ש,' הלוחם הצעיר: "יש אימון, בשלב מתקדם, שאתה יוצא לים. זה ים גבוה, סוער. המון שעות. חצי מקיאים וחצי צוחקים עליהם שהם מקיאים. צריך לטפס על אונייה אחרת, לעבור מכלי לכלי. חורף, גשם, כולם נרטבים. ארוחת הערב 'חוזרת החוצה.' מגיעים לנקודת היערכות. עולים על ציוד. עוד יותר מגעיל לך. כי אתה כבר עם ציוד, ואתה עם קסדה, ואתה עם כפפות, ואתה עם מסיכה. ואז אתה מתחיל לטפס".
"אתה עולה על הכלי. פתאום אתה רואה שהחבר'ה שמו את זה בצד. הם יקיאו אחר כך, בדרך חזרה. זה חרא, אבל אתה יודע שזה מה שאתה צריך לעשות. יש לך אחריות. אם אתה לא תעלה על הכלי, יהיה חסר בן אדם בכוח. ואם יהיה חסר בן אדם בכוח, אז לא נעשה את זה מושלם."
א,' סגן, המפק"צ: "יש שחיות ארוכות, אלפיים, עם טלפיים, בים. שהות של 48 שעות בים, בכלים קטנים. מעט אוכל, הרבה ים, הרבה גשם, הרבה קור. בסוף, אחרי 48 שעות, הם גם מקבלים משימה, במעטפה. וצריך לבצע."
מה עובר להם בראש, בשחייה כזאת ארוכה, למשל, עם טלפיים?
"הם משימתיים. זה בלילה. הם רוצים לחזור כמה שיותר מהר. לפעמים אני זה שעוצר את החניכים. אני רואה חניך שדוחף את עצמו מעבר לתחום שאני רוצה שהוא יהיה בו. כבר קר לו מאוד, הוא עייף מאוד. אני רוצה למשוך את החבר'ה לקצה, בלי שהם יעברו את ה'פיק.' אסור שתיפול שערה משערות ראשם."
אבל במשחק הזה של ים-יבשה, דווקא מסע רגלי, בסוף המסלול, מנצח. מדובר במסע של 80 קילומטר. מנצח לא בהכרח בגלל האורך, למרות שהמפל"ג ע' טוען שמדובר היום במסע הארוך ביותר בצבא, אלא בגלל התנאים.
"אני אסביר מה ההבדל בינינו לבין יחידות אחרות," אומר סגן א.' "המסע בחול ים, מתל אביב לעתלית, 40 קילו על הגב, שק חול, כמו שק בוטנים, לא נוח, רטוב ברגליים, עד המותניים. אין סיכוי לשרוד את זה לבד. כושר לא משנה. זה רק מנטלי. אתה יוצא מתל אביב, בהרצליה כבר אין לך כוח. זה בלילה. קשה מאוד. בדרך הם שרים שירי ארץ ישראל.
"כמו לשים מראה על הצוות," ממשיך א.' "אתה רואה את כולם במסע הזה. אחרי איזה 50 קילומטר תעשי 'פריז,' תשימי מראה על כל אחד, זה הוא האמיתי. אתה מקלף בקולפן תפוחי אדמה את כולם. רואים מראות קשים. חניך בגובה 1.55 מטר דוחף חניך של 1.90 מטר. או חייל שמושכים אותו בחבל. הוא מחזיק חבל בידיים, הוא לא יכול ללכת כבר. החברים שלו מהצוות לא ייתנו לו ליפול בחיים."
בעוד חודש יעלו על מגרש המסדרים בבסיס השייטת בעתלית החניכים של סגן א.' קומץ אנשים שהצליחו לשרוד את המסלול הקשה. אלוף משנה ר,' מפקד השייטת, יעניק להם את כנפי העטלף. אחר כך יכנסו, כל אנשי השייטת, בכל הדרגות והתפקידים, לים. הבוגרים במדים, וכל השאר בספידו.
"הכי יפה להסתכל על החניכים שמסיימים," אומר המש"ט ר.' "אתה רואה אותם בתחילת המסלול ובסוף המסלול. זה ממש אנשים אחרים לגמרי. גם בגודל הפיזי שלהם. במסלול אתה מגיע למקומות שאתה אומר 'לא יכול להיות,"' הוא ממשיך, "אבל אתה יודע שעשו את זה לפניך, ואתה יודע שיעשו את זה אחריך. אתה מבין שזה אפשרי. בסוף אתה מגיע למצב שאתה מבין שכמעט אין דבר כזה, בלתי אפשרי. הכל אפשר."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם