ניצחונו של יום כיפור
כיצד קרה שדווקא היום שבו כולנו נאלצים לצום ולבקש סליחה חדר ללב הקונצנזוס, ולמה לא אימצנו גם את המנוחה ביום השבת?
נכון, הבר מצווה הוא טרנד חזק, אבל אנחנו יודעים שעיקר העניין שם הוא "ואני מודה להוריי שהביאוני עד הלום ויאללה בואו נספור את הצ'קים", אבל מעל כולם, כמו לולב גאה וזקוף, כמו אולמרט אחרי פסק הדין, ניצב לו יום הכיפורים, יום ללא עיגולי פינות, ללא צבעים, ללא טרנדים - יום בדיוק כמו יום הכיפורים הראשון שאני זוכר כילד, ממרום 51 שנותיי האידיוטיות.
איך זה קרה? מה יש ביום הזה שלקח הרבה מעל כל יום דין אחר, מעל כל יום זיכרון חשוב, באופן ברור מעל יום השבת הכל כך קדוש, איך הגענו עד הלום ולמה אנחנו כל כך מאושרים מזה? לא תקבלו כאן תשובות פילוסופיות משמעותיות ולא ניתוחים דוקטורנטיים מהותיים. אני כן רוצה להציע כמה מחשבות אחורה ואחת קדימה.
הנה עוד נתונים: מול יום הכיפורים המתקבל באהבה כמעט בכל בית בישראל, אנחנו לגמרי לא מקבלים את אבל תשעה באב, היום שבו חרבו שני בתי המקדש - פיצוציות נפתחות כפטריות אחרי הסבל, ערוצי הטלוויזיה משדרים בחלקם וביום עצמו, רובנו ממלאים את מיטב בתי הקפה כאילו לא נחרב דבר, איש מחבריי לא צם, להבדיל מיום כיפור שבו שלושה מתוך שני חבריי צמים.
יום של התכנסות פנימית
כל זה על עניין שקרה לפני 2,000 שנה בממוצע (אחד יותר אחד פחות). יום הכיפורים, למרות חילוקי הדעות מתי "התחילו" לנהוג בו, היה קדום לזה. וקחו את יום הזיכרון לחללי צה"ל. אין לי אפילו כוח להתחיל לספר על התנהלות חלקי החרדים ומשפחותיהם, הבוז שלהם לצפירה שלנו, הזלזול בכל היקר לנו כבר העלה על הכתב רעיונות בוטים מספיק, אין צורך להרחיב.
אבל למה ללכת רחוק? ביום השואה חלק ניכר מבנינו הטובים ובנותינו החסודות מסתובבים בבתי מלון איפה שאפשר לקבל דרינק טוב בלובי גם בערב העצוב הזה כי כן, לזכור ולא לשכוח זה חשוב, אבל זה הולך מעולה עם מרטיני או קאווה מקוררת היטב. והדוגמה הכי מצמררת היא כמובן יום השבת.
עלעול קטן ובלתי עמוק בכתבי הקדוש מבהיר בתוך שניות שזה יום שחילולו הוא חטא חמור בהרבה מחילול יום הכיפורים, והנה כולנו
בשבתות נוהגים ככל הגויים וגרוע מזה.
אז למה? איך זה קרה? איך כולנו מצייתים ליום הזה, לא מעלים בדעתנו לנסוע, לא נפתחת ולו פיצוצייה אחת למרפא, ומרבית חברינו החילונים צמים ומבלים עם החזן מול ארון הקודש? קוראים לזה מסורת, קוראים לזה יום שהוא "התכנסות פנימית". אין ספק, זו ההצלחה הכי גדולה של הממסד הדתי.
החילוני הממוצע אוהב את יום הכיפורים, מחכה לו. אז הנה מחשבה: מכיוון שכולנו מרוצים, למה לא לנסות להתאים דבר נוסף לחיינו החילוניים הריקניים ממילא: אנחנו הרי לא שומרים על השבת כי אי אפשר פעם בשבוע לשבות מכל מלאכה, סיגריה, טלפון או חדשות.
יכול להיות שאם זה יקרה פעם בחודש אפילו נשמח מזה. אנחנו כן זקוקים ליום מנוחה שבועי אבל לא בכפייה, אלא בהחלטה אישית, כל אחד לפי רצונו. אל תפסלו על הסף, תנסו אותנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם