אשמנו, בגדנו, חטאנו: חשבון נפש לאומי
המפעל הציוני הוא הצלחה היסטורית. אלא שמשהו משתבש: קבוצות שוליים משתלטות על המרכז, וישראל הופכת למדינת כל קיצוניה
בעבר כבר יצרתי מדד ששמו "תרומה לאנושות לנפש," המורכב משורה של נתונים אובייקטיביים כמו פרסומים מדעיים, פיתוחי תרופות, פטנטים, התפלת מים, שיטות השקייה ועוד ועוד. הם מציבים את ישראל במקום גבוה, ככל הנראה הראשון בעולם, בתרומה פרקפיטה לאנושות. מיליוני בני אדם חבים את חייהם או איכות חייהם לידע, למחקרים ולהמצאות שמקורם בישראל.
אלא שחשבון נפש מחייב גם התבוננות בגידולי הפרא שצמחו בתוכנו. כל מחנה וגידולי הפרא שלו. כל מחנה ומכותיו בישראל. כל זרם וניסיונותיו לחבל בחזון הציוני וביצירת הפאר ששמה מדינת ישראל. אין שום צורך לאמץ את המבט מבחוץ, שרואה לעתים בישראל אי של תוקפנות, אלימות ופשעים ללא הפסקה. יש צורך בהתבוננות עצמית, משום בלעדיה לא יגיע התיקון.
רק לאחרונה פרצו מהומות זעם איסלאמיות בעקבות סרט שאיש מהזועמים לא ראה. ולפני כן הייתה התפרצות זעם דומה בעקבות הקריקטורות על מוחמד. הזעם הופנה לגורמים שלא היה להם שום קשר לסרט או לקריקטורות. אלא שטחו עינינו מראות שגם בתוכנו יש תופעות דומות. על כל פעולה שלטונית בשטחי יהודה ושומרון אנו זוכים למופע של ונדליזם יהודי שקרוי "תג מחיר."
נניח שיש טענות ראויות נגד פינוי מאחז או בית במאחז. מה הקשר, לעזאזל, בין פינוי מבנה בלתי חוקי לבין חילול של כנסייה או הצתה של מסגד? וכי יש הבדל ערכי כלשהו בין האיסלאמיסטים בטריפולי לבין הג'יהאדיסטים היהודים? זה בוודאי לא אותו דבר. לא בגיבוי השלטוני ולא בכמות. אבל התופעה הזו קיימת
לא רק שהיא אינה נעלמת, אלא שהפורעים גם זוכים לאהדה בקריצה. ואיכשהו, מספר הפיענוחים רחוק מלהשיג את מספר המבצעים. זה רק מעודד את החוליגנים. ועוד לא אמרנו מילה אחת על כך שהחוליגנים הללו הם חוד החנית ביצירת מדינה דו-לאומית. השמאל המטורף מדבר עליה. הימין החוליגני יוצר אותה.
גם אם ברור שרוב המתנחלים יישארו ביום הסדר בתחומי מדינת ישראל, הרי שהמטרה של החוליגנים שונה לחלוטין. הם רוצים עם של אדונים ששולט במרחב כולו, כאשר מי שאינו מציית לצו האלוהי שלהם הוא כופר שראוי לנחת זרועם. הם מיעוט קטן לא רק בישראל, אלא גם בימין. אלא שאין צורך ברוב כדי להביא לחורבן. מיעוט נחוש ואלים מסוגל להוביל אותנו לשם. כדאי שנתעורר.
בצד השני מצויות האליטות האקדמיות. תחת מטריית חופש הביטוי קורים דברים חמורים. ה"כיבוש" הפך בעשור האחרון לשם השני של ישראל. הוא זוכה לאלפי פרסומים אקדמיים, שרובם לוקה בהטיות קשות. ישראל יוצאת מהם כהמרושעת שבמדינות. המקור הניכר לחלק מהפרסומים העוינים הללו הוא האקדמיה הישראלית. מתפתחת שם, ביודעין ושלא ביודעין, הסתה נגד עצם הרעיון הציוני.
שורה בולטת של אנשי אקדמיה מנצלים את המעמד המוגן שלהם כדי לבטל את ההבדלים בין פעילות פוליטית של עמותות רדיקליות לבין עולם התוכן האקדמי. כאשר המרכז האקדמי ברמת גן, רק לאחרונה, הודיע על עשר מלגות מכובדות לסטודנטים הפעילים ב"עמותות לזכויות אדם," שכולן, או כמעט כולן, בעלות אג'נדה פוסט-ציונית מובהקת, הוא פוגע בחופש האקדמי.
וכאשר מחלקה אקדמית שלמה מורכבת ממרצים שהדעות שלהם שייכות לשמאל הרדיקלי, וחלקם פעילים בקמפיין ה,BDS- אותו חרם כלכלי פלסטיני נגד ישראל שמטרתו איננה סוף הכיבוש אלא סופה של מדינת ישראל, אז מדובר בטירוף מצדם של שלטונות האקדמיה ולא מצדו של מי שמעז להשמיע ביקורת על העיוות האנטי-אקדמי הזה.
מדובר במיעוט, אבל הבעיה היא עם רוב אנשי האקדמיה. הם מ-פ-ח-ד-י-ם. רק לאחרונה פרסם פרופ' זאב שטרנהל איום מפורש נגד המועצה להשכלה גבוהה. הוא מודיע שיש צורך לפנות לאקדמיה הבינלאומית כדי למנוע ביקורת לגיטימית.
סחטנות ואיומים להשתקת הביקורת. וזה עובד. ולכן הם שותקים. משום שהמיעוט מטיל אימה. כל ביקורת הופכת ל"קמפיין פאשיסטי ומקארתיסטי." משהו רע קורה לאקדמיה הישראלית. עכשיו, מתברר, גם אסור להשמיע ביקורת. המיעוט האלים, מהסוג של שטרנהל, מהלך עלינו אימים.
השוויון בנטל ממשיך להעסיק את החברה הישראלית. אלא שהשוויון בנטל הוא רק קצה הקרחון לבעיה הרבה יותר עמוקה. יש הרבה זרמים אורתודוכסיים. ציוניים, לאומיים, ממלכתיים, ליברליים. גם בקרב החרדים יש זרמים. לא כולם שם מנאצים נשים, ולא כולם שם בורחים מעבודה ולא כולם שם בורחים משותפות.
ייתכן אפילו שיש שם רוב שמוכן להיות חלק מהחברה. אבל איכשהו, הרוב החילוני מעניק את השליטה והשלטון למיעוט הרדיקלי. ראו מה קורה בבתי הדין הרבניים ובמנגנוני הגיור. שליטה מוחלטת, לא של האורתודוכסים ולא של החרדים, אלא של הזרמים הקיצוניים בקרב החרדים.
בימים אלה מתחיל המאבק על הרבנות הראשית. ב"צהר," גוף שמאגד רבנים מהזרם הממלכתי, מנסים להביא לשינוי. הם ראויים לכל עידוד. אבל הסיכויים שלהם אפסיים. הזרמים החרדיים מצליחים לכופף את הרוב. בסבבי המינויים האחרונים לבתי הדין הרבניים הפכה השליטה החרדית למוחלטת. גם מוסד הרבנות הראשית, שהיה בעבר בשליטה ממלכתית וציונית, הפך למשכן קבע לרבנים מהזרמים החרדיים.
מאות אלפים חיים בתוכנו כישראלים לכל דבר. הם שותפים מלאים להוויה הישראלית. הם משרתים בצבא. הם עובדים. הם קשרו את גורלם לעם היהודי. הם יכולים להיות וצריכים להיות יהודים. יש לא מעט רבנים אורתודוכסים שחפצים לגייר אותם. אבל זה לא קורה, לא עכשיו ולא בטווח הנראה לעין, משום שהשליטה במנגנוני הגיור עברה לזרמים הקיצוניים במחנה החרדי. רצינו מדינה יהודית ודמוקרטית. היא הופכת לפחות יהודית ולהרבה יותר חרדית.
עשרות גלויות הגיעו לישראל בתקווה ליצור חברת מופת. מאות אלפים חיו שנים במעברות, שהיו למעשה מחנות פליטים. בהתחשב בנקודת ההתחלה, יש מקום לגאווה. אלא שמשהו השתבש. לאחר עשורים של צמצום פערים שינתה החברה כיוון. ישראל מובילה היום, יחד עם ארה"ב, את פסגת המדינות עם הפערים הגדולים ביותר.
אלה לא רק חרדים שלא עובדים, ולא רק בני מיעוטים שלא תמיד משתלבים (לפעמים באשמתם, לפעמים באשמת המדינה). אלה גם הרוב.
מעטים מדי שולטים במשק הישראלי. הם מותירים מאחוריהם רבים שמתקשים להגיע לתנאי מחייה בסיסיים, וקורת גג משל עצמם הופכת לחלום, גם אם הם עובדים. המחאה החברתית השלתה רבים שמה שהיה לא יהיה. אבל השינוי לא הגיע. במוקדי הכוח נותרו אותם אנשים עם אותם סדרי עדיפויות, והם רומסים כל סיכוי לשינוי.
לכל הבעיות הללו יש מכנה משותף: ישראל מאבדת את השכל הישר, את ההיגיון, את המרכז, לרעת כוחות רדיקליים, מימין, משמאל, מאוליגרכיית ההון, האקדמיה והמשפט. הכוחות הרדיקליים חדרו אל מרכז הזירה. הם אינם הרוב אבל הם נותני הטון.
שיטת השלטון בישראל היא הרסנית. הפריימריס גורמים לכך שקבוצות כוח אידיאולוגיות או ועדי עובדים חזקים מצליחים להשתלט על מרכזי מפלגות. מה שקורה במפלגות קורה ברמה הלאומית. שיטת הקואליציה מעבירה את הכוח למיעוטים נחושים. הרוב רוצה שוויון בנטל. הוא רמוס. הרוב רוצה שינוי שיטת בחירות. אין סיכוי. הרוב רוצה מדינה יהודית ולא חרדית. הוא יכול לרצות.
ישראל זקוקה לניעור רציני. מרוב חלוקה קבועה, ישנה, מייגעת, בין ימין לשמאל, שכחנו שעל שורה ארוכה של נושאים יש הסכמה לאומית. אבל היא מתרסקת בגלל שיטת השלטון. ובמקום דמוקרטיה הופכת ישראל למיעוטוקרטיה. אנחנו אשמים. אנחנו זה הרוב שבין אמצע מרצ לאמצע הליכוד.
הרוב הזה רוצה מדינה נורמלית. יהודית ולא חרדית. ישראלית ולא דו-לאומית. אבל איכשהו, אנחנו נותנים את הכוח למי שגוזל מאיתנו את הכוח. אל נא נאשים אף אחד. את האצבע המאשימה אנחנו צריכים להפנות לעצמנו. אשמנו. בגדנו. חטאנו. אולי כשנבין זאת, אולי כשהרוב יצביע למען עצמו, נצליח להתגבר על העיוותים שמאיימים עלינו. אם רק נאמין, זו לא תהיה אגדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם