הקפיטליזם מחפש דרך ירוקה
האם הידלדלות המשאבים הסביבתיים תעזור ביצירת קפיטליזם חדש? האם הסביבה יכולה לתרום לעסקים? רז גודלניק השתתף בכנס שניסה למצוא מכנה משותף בין עסקים לסביבה. החדשות הטובות: קפיצת מדרגה בדוחות הסביבתיים, החדשות הפחות טובות: האחריות התאגידית מסתכמת בעיקר בהתנדבות ולא בשינוי מערכתי. עסק ירוק
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
כדי להדגיש את הקשר בין שני האלמנטים הללו הכנס התקיים במעוז הקפיטליזם, וול סטריט. שם התחככו להם במשך יומיים מנכל"ים של חברות ענק, מנהלי ארגונים סביבתיים, מנהלי אחריות תאגידית ואחרים, תוך כדי שהם מנסים למצוא, כפי שהמארגנים ביקשו, מכנה משותף.
היו שם הרבה הרבה מאד דיונים מעניינים, שהראו מחד את הדרך הארוכה שעשה תחום העסקים הירוקים עד כה ומאידך את הדרך הארוכה שעוד נותרה לו. כאן תוכלו למצוא ארבעה שיעורים עיקריים שאפשר היה ללמוד בכנס לפחות מנקודת הראות שלי. על המכנה המשותף בין סביבה ועסקים בכתבה הבאה. עסק ירוק.
עוד ב"עסק ירוק":
◄בעלי המניות דורשים פעולה ירוקה
◄המדד החדש יבדוק: איזו חברה באמת ירוקה
◄מודאגים ו(קצת) עושים: איך החברות הגדולות נערכות לשינויי האקלים?
הרבה מאד טרוניות נשמעו בכנס על המערכת הכלכלית-פוליטית שהתפתחה במיוחד בארה"ב בשנים האחרונות, מהבירוקרטיה הבלתי אפשרית דרך חילוקי הדיעות שהולכים ומתחדדים בוושינגטון ועד לשליטה של הלוביסטים על מה שקורה בוושינגטון.
כל מי שמחפש שינויים במערכת הקפיטליסטית יוכל היה לשמוע שוב ושוב על השחקנים והמנגנונים ששולטים במערכת הקיימת ועושים כל מאמץ אפשרי בכדי לשמר אותה. גם בארה"ב, מתברר, הקשר בין הון לשלטון הוא אחד הדברים שמסאבים ומשחיתים את המערכת ומונעים שינויים של ממש, עם לוביסטים שמשמנים את המערכת מחד ומדיניות דלת מסתובבת בין הממשל וחברות מאידך, שדואגת להזכיר לפקידי הממשלה למה כדאי להם לשמור על האינטרסים של החברות.
גם כשהמערכת כבר מנסה לעשות שינויים בכדי לדאוג לאזרח הקטן ולהבטיח שחברות מתנהגות בצורה הוגנת היא מתקשה לעשות זאת בצורה אפקטיבית שתיתן פתרונות אמיתיים. תזכורת לכך היה אפשר לקבל בפאנל מעניין על חקיקת סרבנס-אוקלי (SOX) שנעשתה לפני עשור אחרי התמוטטות אנרון, וורלדקום וחברות אחרות, ואשר יש כנגדה לא מעט ביקורת על התועלת האמיתית שהיא מביאה לשוק ולאזרח הקטן.
בקיצור, הקפיטליזם הישן חי ובועט ומי שמנסה להתעסק איתו בדרך כלל מקבל בעיטה הגונה או צ'ק שמן שירגיע אותו וישכיח ממנו רעיונות הזויים על שינוי.
שוב ושוב היה אפשר לשמוע איך מתחיל לרדת לחברות האסימון לגבי ההדלדלות במשאבים הסביבתיים וההשפעות על עיצוב האסטרטגיה העסקית שלה. הדוגמאות המעניינות שהוזכרו הגיעו דווקא ממגזרים פחות שגרתיים כמו נפט. פיטר ווסר, מנכ"ל חברת Shell, מדבר היום על החשיבות של נושאים כמו מזון ומים לפעילות של החברה, או חברת הדשנים הגדולה Mosaic שמחפשת פתרונות בני קיימא שיעלו בקנה אחד עם עליית הביקושים למזון ולמשאבי קרקע ומים כתוצאה מהגידול הצפוי במעמד הביניים במדינות מתפתחות בעשורים הקרובים.
למה משאבים סביבתיים יכולים לעזור ליצירת קפיטליזם חדש? היות ומשאבים סביבתיים מהווים נידבך קריטי במערכת הכלכלית הרי ששינוי בגישה לגביהם ישנה את כל המערכת, החל מהסתכלות לטווח ארוך ולא רק לטווח קצר, דרך יצירת טלטלה בשווקים חשובים כמו אנרגיה ומזון וכלה באימוץ יותר חם של צדק חברתי, שהוא נדבך אינטגרלי מיצירת צדק סביבתי. זה לא מקרי, הסביר לדוגמה רוברט קנדי ג'וניור, שהמערכת היום היא נצלנית מבחינה סביבתית וחברתית כאחד. שינוי במערכת יביא לשיפור סביבתי וחברתי כאחד.
הכנס לא רק עסק בשאלות ברומו של עולם כמו היחסים בין כלכלה וסביבה, אלא גם בנושאים פרקטיים כמו הדוח הסביבתי, או דוח האחריות התאגידית, או דוח הקיימות - או איך שלא תקראו לו.
אחת ההרצאות המעניינות בכנס היתה של ארנסט ליגטרינגן, מנכ"ל ה-GRI (ר"ת של Global Reporting Initiative ), הארגון שפיתח את פורמט הדיווח הנפוץ ביותר בעולם. ליגטרינגן סיפר כי בשנת 2012 יצאו לאור 5,800 דוחות ברחבי העולם והסביר איך הדוח הופך ליותר ויותר נורמטיבי בקרב העולם העסקי ובייחוד חברות גדולות. אחת ההתפתחויות המעניינות שהוא סיפר עליהן הינה שבסין, שם הדיווח היה עד לפני מספר שנים כמעט אפסי, יש היום כ-1,000 חברות שמוציאות דוח שכזה.
הוא הסביר שהשינויים בדוחות הם לא רק בגידול בהיקף, אלא גם בשיפור באיכות הדיווחים. ליגטרינגן ציין מגמות שונות שדוחפות את השינויים הללו קדימה, החל מבורסות ברחבי העולם שמתחילות לדרוש מחברות להראות דיווחים כאלו, דרך מעבר לפורמט דיווח אינטגרטיבי (integral report), שבמסגרתו מאחדים את הדוח הסביבתי עם הדוח הפיננסי של החברה וכלה בשיפורים בהנחיות של ה-GRI, שמשתדל להיות קשוב לצרכים ולבעיות של חברות ואמור להוציא גרסה חדשה של ההנחיות (G4) במרץ 2013.
בפאנל מיוחד שהוקדש לנושא הביקורת החיצונית על הדוחות הסביבתיים התברר שגם שם חלה התקדמות, אם כי היא איטית יותר. חברות מבינות את הצורך והיתרונות של ביקורת חיצונית – מייקל ג'קובסון, מנהל אחריות תאגידית באינטל הסביר לדוגמה כי הביקורת עוזרת לחברה להבין את החוזקות והחולשות שלה. סטיב לפין, מנהל קיימות ב-UPS סיפר איך הביקורת עזרה להם לגלות היכן אפשר להגדיל את היעילות התפעולית של החברה ונתנה להם רעיונות ליוזמות חדשות.
בשורה התחתונה היה נראה כי עיקר התועלת מביצוע ביקורת לדוח היא עדיין פנימית ולא חיצונית, כאשר אין עדיין לחץ של ממש בעניין מצד מחזיקי עניין. הקונצנזוס בין המשתתפים והמאזינים לפאנל היה שלפחות בחמש השנים הקרובות לא נראה פריצת דרך של ממש במספר החברות שמבצעות ביקורת לדוחות שלהם.
במסגרת ארוחת בוקר עם בלוגרים שהוקדשה לנושאי אחריות תאגידית הנחיתי דיון שעסק בגבולות של אחריות התאגידית בנקודת הממשק עם צרכנים. מצד אחד יש חברות כמו יוניליוור ומרקס אנד ספנסר שרוצות לעצב באופן יותר אקטיבי את התנהגות הצרכנים ולעזור להם להפוך את אורח החיים שלהם לבר קיימא. מנגד יש את מקדונלד'ס, לדוגמה, שמציבה בפני הצרכן גם צ'יזבורגר וגם סלט ירוק ואומרת לו תבחר בבקשה – זו הבריאות שלך, זה הכסף שלך וזו גם האחריות שלך לעשות את הבחירה. אנחנו לא נעשה אותה בשבילך.
על הספקטרום שבין יוניליוור ומקדונלד'ס אפשר למצוא את כל החברות, כאשר מהדיון עלה שנראה שהרבה מהן יותר קרובות למקדונלד'ס, בעיקר מתוך חשש שאם כחברה תבחר לדוגמה באסטרטגיה של "עריכת שינויים", שמתמקדת בסילוק כל המוצרים "הרעים" מהתפריט או מהמדף ומשאירה בפני הצרכן רק אופציות "טובות" לבחור מהן, הצרכנים פשוט יעדיפו ללכת לחנות או למסעדה אחרת.
אחת המסקנות מהדיון היה שבאקלים הנוכחי חברות מעדיפות אסטרטגיות יותר מדודות שמעצימות את הצרכנים במקום לחנך אותם, כדוגמת המודל 1+1 של TOMS Shoes שתורם זוג נעליים לילד במדינה מתפתחת על כל זוג נעליים שהחברה מוכרת. עם זאת, מתברר, שאנשי השיווק בחברות, עדיין מתקשים לקבל אפילו גישה "רכה" יחסית שכזו ולא מאמינים באפקטיביות שלה.
המשתתפים בדיון הסכימו שרוב החברות עדיין מחפשות את הדרך האפקטיבית לעצב את התנהגות הצרכן ללא קשר למיקום שלהן על הספקטרום. החיפוש הזה ימשיך ויהווה בשנים הקרובות את אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בנסיונות של חברות להפוך לידידותיות יותר לסביבה ולחברה.
עם כל ההתהלבות והנסיון להראות את השינויים שעוברים על חברות, הרי שהמסקנה שהגעתי אליה אחרי ששמעתי הרבה מאד מנכ"לים ומנהלים בכירים אחרים מקשת רחבה של תעשיות הינה שאצל רוב החברות אחריות תאגידית עדיין שווה פילנטרופיה ולעיתים גם אזרחות טובה.
נתחיל בהסבר קצר. אפשר לחלק אחריות תאגידית לשלוש רמות. ברמה הראשונה, הכי בסיסית, מדובר בפילנטרופיה. ברמת הביניים מדובר באזרחות טובה – החברה פועלת למלא את חובותיה החוקיות והאתיות לחברה ולסביבה. ברמה השלישית, הכי מתקדמת, מדובר באחריות תאגידית אסטרטגית, כזו שלדוגמה מיישמת את מודל הערך המשותף (shared value) של מייקל פורטר, או במילים אחרות – בחירת אסטרטגיית פעולה שממקסמת את הערך המוסף שיווצר לפירמה ולסביבה כאחד.
היום, כאמור, רוב החברות עדיין נמצאות ברמה הבסיסית, פילנטרופיה. דוגמאות? בבקשה. מנכ"ל ווסטרן יוניון סיפר איך החברה שלו פועלת לעזור למיליוני ילדים ברחבי העולם שאין להם גישה לבתי ספר, מנכ"ל הבורסה NYSE סיפר איך הם עוזרים למשוחררים מהצבא להשתלב בשוק העבודה, מנכ"ל מנפאואר סיפר איך החברה בנתה בתי ספר אחרי הצונאמי שהיכה בהודו ועוד ועוד.
כל העבודה הזו ראויה לשבח, אבל זו עדיין לא האחריות התאגידית שתוביל לשינוי מערכתי אמיתי. לכל היותר מדובר בתחבושת קטנה על פצע שהולך ומתרחב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם