מנהיג הצמחונים הראשון: המהטמה גנדי
מי שהוביל את מאבק הודו לעצמאות מהשלטון הבריטי – היה גם אחד הפעילים הבולטים ביותר במאה ה-20 להגנת בע"ח ולקידום צמחונות
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
צמחונותו של גנדי מוצגת לעתים קרובות כתוצאה של החינוך המסורתי ההודי שקיבל, אך תפיסה זו אינה מדויקת; למעשה, גנדי הושפע מהתנועה מהמערבית לזכויות בעלי-חיים לא פחות, ואף יותר, מאשר מהמסורת ההודית. גנדי אמנם נולד למשפחה צמחונית, אבל במהלך התבגרותו עזב את הצמחונות והחל לאכול בשר, בעקבות לחץ חברתי מצד אחיו הבכור וחבריו, ששכנעו אותו להאמין בכך שיתרונם הצבאי של הבריטים על-פני ההודים נובע מכך שהם אוכלי-בשר.
בימי צעירותו, התאמץ גנדי להתאים את עצמו לתרבות המערבית בלבושו, התנהגותו ודעותיו – בין השאר, על-ידי כך שוויתר על הצמחונות שלו על-אף שהרגיש מאוד לא בנוח עם אכילת בשר, גנדי התאמץ להרגיל את עצמו אליה, ולא בלבד שהצדיק אותה, אלא אף ראה כחובה מוסרית לעודד הודים נוספים לוותר על מסורת הצמחונות ולאכול בשר. עם זאת, לקראת נסיעתו לאנגליה, לצורך לימודי משפטים, אמו דרשה ממנו שיבטיח לה להימנע מבשר, ממשקאות אלכוהוליים, ומקשר עם נשים במהלך שהותו באנגליה. גנדי הקפיד בתקופה זו על תזונה צמחונית רק מתוך כיבוד-הורים, וללא הזדהות אידיאולוגית.
קיום הבטחתו לאימו התגלה כמשימה לא קלה: בניגוד למטבח ההודי, העשיר במנות צמחוניות טעימות ודשנות, ההיצע הצמחוני של המטבח האנגלי בתקופה ההיא נראה לגנדי תפל ובלתי מספק. הביישנות הטבעית שלו – בעיה איתה התמודד כל חייו – הקשתה עליו לבקר את האוכל שהוצע לו, ולעתים אפילו לא העז לברר אלו מהמנות בתפריט היו צמחוניות. בנוסף, הוא נאלץ להתמודד עם לחץ חברתי חזק מאי-פעם וניסיונות שכנוע לאכול בשר – בין השאר, הוא נתקל באנשים שטענו בתוקף כי באנגליה, בניגוד להודו, לא ניתן להתקיים ללא אכילת בשר.
לאכול ירוק:
◄מבוא:המדריך לצמחוני והטבעוני המתחיל
◄תשכחו כל מה שידעתם על המנה העיקרית
כך מתוארת באוטוביוגרפיה של גנדי חווייתו מבית ידידו, בו התאכסן בעת שהותו באנגליה:
"מזוני, עם זאת, נהפך לסוגיה רצינית. לא יכולתי ליהנות מירקות מבושלים בלי מלח או תבלינים. בעלת-הבית הייתה אובדת עצות מה לבשל לי. אכלנו דייסת שיבולת שועל לארוחת בוקר, והיא הייתה משביעה יחסית, אך בארוחת הצהריים ובארוחת הערב תמיד רעבתי. החבר חזר ונימק באוזני מדוע עלי לאכול בשר, אך אני חזרתי וטענתי לנדר שנדרתי, ושתקתי. [...] החבר התמלא פעם שאט נפש לנוכח מצב הדברים הזה ואמר: 'אם היית אחי, הייתי שולח אותך לארוז. מה ערכו של נדר שנדרת בפני אם אנאלפביתית ומבלי לדעת מה התנאים כאן? זה לא נדר בכלל. זו סתם אמונה תפלה לדבוק בהבטחה שכזאת. ואני אומר לך שההתעקשות הזאת לא תסייע לך להשיג מאומה כאן. התוודית שאכלת בשר ונהנית מזה. צרכת אותו במקום שלא היה הכרחי כלל וכלל, אולם תימנע ממנו במקום שבו הוא חיוני. כמה חבל!' (אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת, עמודים 68-69)
בתקופת שהותו באנגליה, התאמץ גנדי
"יום אחד החל החבר להקריא באוזני את תיאוריית התועלת של בנטהם. הספר בילבל אותי. השפה היתה קשה מכדי שאבין אותה. הוא החל לבאר את הטקסט. אמרתי: 'אנא ממך, סלח לי. הדברים הסתומים הללו הם מעבר לבינתי. אני מודה שאכילת בשר הכרחית, אך איני יכול להפר את נדרי. איני יכול להתווכח על העניין. אני בטוח שאיני יכול להשתוות אליך בוויכוח. אך בבקשה, פטור אותי כאוויל או קשה עורף. אני מוקיר את אהבתך אלי ואני יודע שאתה מבקש את טובתי. אני גם יודע שאתה אומר לי זאת שוב ושוב, כי אני יקר לך. אך אין לי ברירה. נדר הוא נדר. אי-אפשר להפר אותו". (עמוד 69)
לקשייו של גנדי להסתגל לתפריט שהוצע לו בבית מארחיו הייתה, בסופו של דבר, השפעה חיובית: הצורך למצוא מקומות שיוכלו להציע לו תפריט צמחוני סביר הוביל אותו להיחשף לתנועה לזכויות בעלי-חיים, ולכתביו של הנרי סולט – אחד מהוגי הדעות המערביים המוקדמים שכתב בעד זכויות בעלי-חיים וצמחונות. היו אלו כתביו של סולט שגרמו לגנדי להפוך לצמחוני אידיאולוגי, ולא רק לצמחוני מתוך הבטחה לאימו:
"יצאתי לחפש מסעדה צמחונית. בעלת-הבית סיפרה לי שיש מקומות כאלו בעיר. הייתי מתרוצץ עשרה, שנים-עשר מיילים מדי יום, נכנס למסעדה זולה וממלא את עצמי בלחם, אך מעולם לא שבעתי. במהלך שיטוטי אלה נתקלתי פעם במסעדה צמחונית ברחוב פרינגדון. למראיה התמלאתי בשמחה שמציפה ילד המקבל את הדבר שליבו חפץ בו. לפני שנכנסתי הבחנתי בספרים שהוצגו למכירה תחת חלון ראווה בסמוך לדלת. הבחנתי ביניהם בספרו של סאלט Plea for Vegetarianism. רכשתי אותו תמורת שילינג ונכנסתי היישר אל חדר האוכל. זו היתה ארוחתי הדשנה הראשונה באנגליה. אלוהים היה בעזרי.
"מהיום שקראתי את הספר הזה אני יכול לטעון שנעשיתי לצמחוני מבחירה. בירכתי על היום שבו נדרתי את הנדר בפני אמי. עד כה נמנעתי מבשר מפאת רצוני לשרת את האמת ועל שום הנדר שנדרתי, אך בו בזמן רציתי שכל הודי ייעשה לאכלן בשר, וייחלתי להיות יום אחד אני עצמי כזה באופן חופשי וגלוי, ולגייס אחרים למען מטרה זו. כעת בחרתי בצמחונות, וראיתי בהפצתה ייעוד". (עמודים 70-71)
מאוחר יותר גנדי אף התיידד אישית עם סולט, ולידידות זו הייתה השפעה עצומה על דרכו הפוליטית העתידית: דרך קשריו עם סולט התוודע גנדי לראשונה לכתביו של הפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד תורו, שהיה ממפתחי רעיון אי-הציות האזרחי, בו נהג במסגרת המאבק בעבדות בארצות-הברית (בהברחת עבדים נמלטים מארצות-הברית לקנדה, ובסרבנות מחאתית לתשלום מס).רעיון אי-הציות האזרחי הפך, ברבות השנים, להיות הכלי המרכזי ששימש את גנדי בפעילותו הפוליטית.
בהשפעת הצמחונות עשה גנדי את צעדיו הראשונים בפעילות ציבורית: הרבה לפני תחילת פעילותו הפוליטית לעצמאות הודו, החל גנדי את דרכו כפעיל של "החברה הצמחונית" בלונדון, ואף נבחר כחבר הוועד המנהל של העמותה. במסגרת פעילותו זו, החל לראשונה להתגבר על ביישנותו, והעז לדבר מול קהל, ואף לנקוט עמדות לא פופולאריות כשיצא נגד החלטת העמותה להדיח את אחד מחבריה.
מפעילות לזכויות בעלי-חיים, המשיך גנדי גם לפעילות לזכויות אדם. ב-1893, לאחר שסיים את לימודי המשפטים שלו, עבר גנדי לדרום אפריקה, בה נשאר במשך 21 שנים. בעקבות גילויי הגזענות והאפליה בהם נתקל, החל לגלות דעות ביקורתיות יותר ויותר כלפי השלטון הקולוניאלי הבריטי, ולגלות מעורבות בפעילות נגדו. בין השאר, ייסד את העיתון "אינדיאן אופיניון", שפנה לאוכלוסיית המהגרים ההודים בדרום אפריקה, במטרה לרתום אותם לפעילות ציבורית.
פעילותו בעיתון הביאה את גנדי ליצור קשר עם פעיל צמחוני ידוע נוסף – הסופר הרוסי לב טולסטוי. גנדי פנה לטולסטוי במקור בבקשה לקבל אישור לתרגם ולפרסם טור שכתב הסופר בקריאה למאבק לא-אלים לשחרור הודו מהשלטון הבריטי. גנדי המשיך להתכתב עם טולסטוי גם לאחר פרסום הטור. לכבוד הסופר הרוסי גנדי אף העניק את השם "חוות טולסטוי" לקהילה השיתופית הצמחונית שייסד ב-1910 בדרום אפריקה, יחד עם ידידו, האדריכל היהודי הרמן קלנבך.
במהלך שנותיו בדרום אפריקה, נטש גנדי את ניסיונותיו להתאים את עצמו לתרבות האירופית, וגילה הערכה מחודשת לתרבות ההודית. הוא הפסיק להתלבש בלבוש מערבי, ועבר ללבוש הודי מסורתי, צנוע ופשוט. את רעיונות אי-הציות האזרחי והמאבק הבלתי-אלים, ששאב מסולט, מתורו ומטולסטוי שילב עם מושגים מהמסורת הדתית ההודית: אהימסה (אי-אלימות) וסטיאגרהה (דבקות באמת).
למרות הערכתו המחודשת לתרבות ההודית, גנדי לא ביצע אידיאליזציה עיוורת שלה, ולא חשש לבקר גם את תרבותו שלו. באוטוביוגרפיה שלו הוא מותח ביקורת חריפה נגד מנהג נישואי-הילדים, ולצד מאבקו בבריטים הוא ניהל גם מאבק פנימי, בתוך החברה ההודית, כנגד האפליה לרעה של בני הקאסטות הנמוכות.
גם לגבי פגיעה בבעלי-חיים גילה גנדי ביקורתיות כלפי התרבות ההודית: אחד מהקטעים החריפים ביותר באוטוביוגרפיה שלו נגד פגיעה בבעלי-חיים, נכתב בעקבות ביקורו במקדש בכלכתא, בו חזה בטקס בו הוקרבו מספר עצום של כבשים.
כמו כן, גילה גנדי ביקורתיות רבה גם כלפי תעשיית החלב ההודית. בניגוד לדימוי הרווח לגבי יחס הכבוד לו זוכות הפרות בהודו, גנדי הצביע על כך שבפועל מצבן של פרות רחוק מלהיות טוב. אמנם משק החלב ההודי בתקופתו של גנדי היה רחוק מלהיות גרוע כמו זה של פרות במשקים המתועשים המודרניים, אך גם במשק חלב מסורתי קיימות פגיעות רבות ברווחת בעלי-החיים. גנדי הצביע על כך כי פרים, המנוצלים בהודו כ"בהמות עבודה", מועבדים בפרך עד אפיסת כוחות. כמו כן, יצא נגד מנהג ה"פהוקה" – תהליך בו מנפחים באוויר את איבר המין של פרות או תאואים במטרה להגדיל את תנובת החלב שלהן.
בעקבות הפגיעה בבעלי-החיים בתעשיית החלב, החליט גנדי להימנע משתיית חלב, ולמשך תקופה בחייו הקפיד על תזונה טבעונית – דבר שהיה מאוד חריג בזמנו, אפילו בתוך התנועה לזכויות בעלי-חיים. על אף שצמחונות היא תופעה מאוד נפוצה בהודו (וכמו כן הימנעות מביצים), הימנעות משתיית חלב הייתה תופעה שכמעט לא נשמעה כמותה באותם ימים, והפכה את גנדי ליוצא דופן בתוך החברה ההודית כמעט באותה מידה כשם שההימנעות שלו מבשר הפכה אותו לחריג בתוך החברה האנגלית.
מכיוון שהמודעות לבניית תזונה טבעונית בריאה באותם ימים הייתה נמוכה עד כמעט בלתי קיימת, גנדי לא הצליח להתמיד בהחלטתו להימנע משתיית חלב. בלחץ רופאו, הסכים לחזור ולשתות חלב, אם כי הוא עמד בהתנגדותו לשתיית חלב פרות, ושתה חלב עיזים בלבד. גם עם התפשרות זו חש מאוד לא בנוח, והמשיך להחזיק בעמדה ששתיית חלב אינה רצויה – גם אם במקרה זה, לא הצליח לעמוד בעצמו בעקרונות בהם דגל.
בהתאם לעקרונותיו הפציפיסטיים של גנדי, הוא סירב לשתף פעילות עם פעולה אלימה לקידום מטרותיו (וקומם עליו בכך חלק מהפעילים במאבק העצמאות ההודי). לעומת זאת, לא הייתה לו כל הסתייגות מנטילת חלק בפעילות בה אלימות מופנית כלפיו. להפך – הוא שמח להשתתף בפעילות שתחשוף את אי-הצדק והשרירותיות של המוסדות השולטים, והרבה להיעצר (ולהשתחרר עד מהרה) במסגרת פעילויותיו.
כך למשל, ב"צעדת המלח", אחת מפעילויותיו המפורסמות ביותר, בה הצהיר על כוונתו לצעוד לים במטרה להפיק מלח, בניגוד לחוק המשטר הבריטי. כמות המלח שהפיק הייתה קטנה וסמלית בלבד, אבל מטרת הפרת החוק (והמעצר שבא בעקבותיה) הייתה לחשוף את חוסר הצדק בו נוהג השלטון הבריטי. גישתו של גנדי התבססה על אמון בכך שטבע האדם הוא טוב בבסיסו, וחשיפה בפומבי של עוולות חברתיות היא כל מה שנחוץ על-מנת לעורר את ההתנגדות אליהן. שיטת פעולה זו שימשה מאז השראה ומודל לחיקוי לפעילים חברתיים רבים ושונים ברחבי העולם, כמו מרטין לותר קינג במאבק לשוויון זכויות בארצות-הברית.
גם בפעילויות רבות של התנועה לזכויות בעלי-חיים ניתן למצוא הדים לגישתו של גנדי: כך, למשל, בפעולה של אנונימוס, בה הגישו מים לעגלי-חלב שהוחזקו מוצמאים במשק פיטום, באופן הממחיש את האבסורד בכך שעל-פי החוק השקיית העגלים הצמאים נחשבת כ"השחתת רכוש", או בפעילויות של "הצלה גלויה", בהם מחולצים ממשקים בעלי-חיים חולים ופצועים במטרה להעניק להם את הטיפול שהם זקוקים לו.
האמונה הבלתי-מתפשרת של גנדי בטוב הלב האנושי, וביכולת לחולל שינויים אך ורק בכוח הדבקות באמת, עלולות להתפרש כנאיביות בראיה מערבית מודרנית. יחד עם זאת, אין להתכחש לכך שגנדי הצליח לחולל שינויים כבירים, והטביע חותם לדורות על התנהלותם של מאבקים חברתיים – הן בתחום זכויות האדם והן בתחום זכויות בעלי-החיים.
הכתבה פורסמה לראשונה במגזין אנונימוס ומוצגת כאן באדיבות העמותה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם