משפחה לא מחסלים
מעריב היה העיתון הראשון שהעניק לי אפשרות לייצג בכבוד את הפריפריה. עשרות שנין מאוחר יותר - לא שכחתי את הבמה שניתנה לי
תחקירני התוכנית הגיעו אליי ושאלו אם אהיה מוכן להשתתף בתוכנית ולספר על היחסים בין תושבי קריית שמונה לקיבוצים. הסכמתי להופיע ובתוכנית צפה עידו דיסנצ'יק, לימים עורך "מעריב". למחרת קיבלתי טלפון עם הצעה לכתוב "על כל מה שבא לך", כדבריו, במדור הדעות.
האיבר הראשון בגופי שהגיב להצעה היו הברכיים בפיק ממושך, ואֵלם שנמשך מספר שניות ונראה כנצח, ולאחר מכן הגיעה תשובתי המגומגמת "...מה? אני? 'מעריב'? לכתוב?". "כן", ענה הקול מעבר לקו בטון מנומנם משהו, "תכתוב על כל מה שבא לך...". חסד הנעורים שעשה עימי עידו דיסנצ'יק הרים עבורי מסך זכוכית שמעטים בקריית שמונה זכו שמישהו ירים עבורם בעיתונות הכתובה בכלל ובעיתון מרכזי בפרט.
בהזדמנות שניתנה לי העליתי נושאים חברתיים בעיקר. המצוקה בה היו נתונים באותה תקופה תושבי קריית שמונה עקב מלחמת שלום הגליל, שלימים הפכה לסאגת מלחמות לבנון, הייתה בלתי נסבלת. ככל שהימים חלפו ומספר הנפגעים במלחמה גדל, כך 'כתב האישום' נגד תושבי קריית שמונה הלך והתארך. "אתם אשמים במות החיילים. בגללכם פרצה המלחמה", כך נהגו לזרוק לעברנו בכל הזדמנות, והדברים הגיעו לידי הסתה ממש.
אמצעי התקשורת השונים לא ממש "ספרו אותנו" (כמו היום), ובמעריב הופיע טור חריף וממוקד שלי שהשיב לתוקפים אחד לאחד והציל (במשהו) את כבודה של העיר שבמשך יותר משלושה עשורים הוכתה יום יום בידי ארגוני הטרור לדורותיהם. לוויות רבות נערכו בעיר הצפונית הן כתוצאה מהקטיושות והן מהטבח הנורא בחול המועד פסח תשל"ד שבו נרצחו שמונה עשר מתושבי העיר ובהם תינוקות, ילדים וזקנים.
העקיצה לא מרפה
זכיתי ששמי יופיע לצד שמותיהם של ענקי "מעריב" באותו עמוד ניר משובץ ביהלומי כתיבתם של שלום רוזנפלד ז"ל, שמואל שניצר ז"ל ועוד.
החסד ש"מעריב" עשה איתי לא נשכח. הזרע פעפע בתוכי ולימים שבתי לכתוב ולערוך את המקומון האזורי בקריית שמונה וסביבתה "חדשות הגליל", אחרי שנים בתפקיד דיקן הסטודנטים של מכללת תל חי, וממלא מקום וסגן ראש העיר קריית שמונה. היום אני נוהג על פי מה שנהגו בי, ומאפשר חופש כתיבה ויצירה לכותבים ב"חדשות הגליל".
ה"עקיצה" של דיסנצ'יק בשנות
השמונים החדירה בי עמוק עמוק ללב ונשמה את האהבה לעיתונות ואת ממד החסד וההזדמנות שנשבו מ"מעריב".
היום, כאשר אני צופה במרקע ומביט באחיי ואחיותיי שאיני מכירם אישית, אני חש קרבת דם ונשמה לא פחות מאשר לשארי בשרי. אני חש חלק מלהקת ציפורי דרור החגים בשמי העיתונות החופשית ואינם מוצאים מנוח לכף המקלדת שהם כה קשורים אליה.
אני מקווה, מתפלל ומייחל שמאבק העובדים יביא בסופו של יום להמשך קיומו של העיתון והאנשים שבו. כי מעריב זו משפחה, ומשפחה לא "מחסלים".
הכותב הוא תושב קריית שמונה, עורך את העיתון "חדשות הגליל"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם