החלטה אומללה
החלטת מפקד גל"צ למנוע השמעת שיר של יזהר אשדות היא טעות מרה, שעושה יד אחת עם אלימות מילולית. השיר אינו מבזה את צה"ל
- יש צנזורה: שירו של יזהר אשדות נפסל להשמעה בגל"צ
זה אינו עניין פעוט. אמנות היא אמנות. ושירה ופזמונאות הן שירה ופזמונאות. וחופש הביטוי הוא חופש הביטוי. ופרשנות למונחים הללו - "אמנות" ו"חופש הביטוי" - היא רחבה ומרחיקת לכת וגדולה יותר מצה"ל ועתיקה יותר מירון דקל וקדומה יותר מכל הטוקבקיסטים שיגיבו למאמר הזה.
נדמה שבאקלים הישראלי המשוגע שבו אנו חיים אין אפילו טעם לנסות ולהתחיל להסביר מה פסול, פגום, מעוות ומסוכן בהחלטתו של ירון דקל לאסור את השמעת השיר של יזהר אשדות עקב הטענה המשונה שהוא "מבזה את צה"ל". קראתי וחזרתי קרוא במילות השיר (אגב, לא המוצלח בשיריו של אשדות) ולא מצאתי שם שום בוז, משטמה או טינה לצה"ל.
מצאתי שם קונפליקט, חיבוטי נפש, ייסורים, לבטים וקשיים גדולים. מצאתי גם ביקורת כלפי הקלות שבה האצבע מונחת על ההדק, כלפי ההשחתה שהיא משחיתה את נפש ההורג וכלפי העוול שהיא מעוללת לקורבנות.
ביזוי לצה"ל? איפה? היכן? למה? ומדוע? אין לדעת. אפשר שדקל - אחד מטובי העיתונאים שבינינו; איש של מצפון ושל מוסר; אדם שבתקופתו ברשות השידור היווה מופת לאמת עיתונאית ולעמידה עזת רגליים על אדמת "האמת" הרועדת - החיל על עצמו את אדרת "מפקד גלי צה"ל" באופן עז יותר מהנדרש.
אפשר שהוא דקדק בקטנות היכן שהיה צריך להלך בגדולות; אפשר שהוא אימץ את רוח אדונו במקום שאדונו לא היה מעז לבקש ממנו לאמץ אותה, יען כי אפילו אדונו לא היה מעז לדרוש ממנו לגנוז שיר לגיטימי לחלוטין (גם אם בעל נימה פוליטית וזעקה של כאב), מתוך הכרה כי הדבר יקים עליו צעקה גדולה.
הבגידה האמיתית
והנה, דווקא דקל בחר לצנזר, לסתום פה, להיות "צדיק" היכן שלא נדרש כל צדק ולהכתים את משמרתו על הגה גל"צ בהחלטה אומללה. אין להטיל ספק ביושרו העיתונאי של האיש ובאמת היוקדת בתוך לבו.
אולם גם לירון דקל מותר לטעות, אפילו טעות מרה כמו זו; טעות שמשחקת לידיהם של הרבה מאוד בריונים פופוליסטים; טעות שעושה יד אחת עם התלהמות, אלימות מילולית ועם רוח קדורנית ורעה שמנשבת ברחבי המדינה כולה - רוח שמבדילה בין ישראלי לישראלי, רוח ששורקת "חבר" או "בוגד", "משלנו" או "משלהם", ומזכירה יותר מכל תקופות עגומות מאוד בדברי ימי ההיסטוריה
האנושית.
והרוח הזאת, שמבקשת להחריש את קולות הכאב והלב הנשבר של ישראלים רבים, היא רוח שנושאת עמה שריפה. אש גדולה ששורפת את הלגיטימיות של כל קול שאינו קולו של ההמון, של הריבון, הקול "הנכון". ובשעה גדולה זו לישראל, תפקידו של ירון דקל, כמו של דומיו, הוא לעמוד נכוחה מול הציבור ולומר לו: "גם אם האמת שלי שונה מזו של יזהר אשדות, חשוב לי מאוד שתשמעו אותה. אחרי הכל, כולנו ישראלים. כולנו רוצים בטובתו של המקום הזה ושל יושביו".
ומי שמפקפק בכך בוגד בישראל הרבה יותר מכל שיר מחאה. שלא, לא מבזה את צה"ל בשום צורה.
אקו"ם