בקומה זקופה
היום יכריע בית המשפט כמה מעובדי מעריב, שהעיתון הפך עבורם לבית, ילכו הביתה. מי שיחרוץ היום את גורל העיתון והאתר, יחרוץ את גורלנו
לפני יותר מעשרים שנה הגעתי למעריב בפעם הראשונה. בלי ציניות אני מרשה לעצמי לכתוב ביום הזה, שחשבתי שהגעתי לגן עדן. הייתי ילדה. כתבתי מאז אין-ספור כתבות. מיליוני מילים. התחתנתי והתגרשתי. ילדתי. הפכתי אמא. מעולם לא חשבתי שאכתוב טור כזה. ממחר העיתון שגדלתי בו יהיה כנראה משהו אחר.
התבקשתי לתאר לכם איך זה מרגיש, אבל אני לא מצליחה. קשה לי. אני כותבת ומוחקת. מורידה פסיק ומוסיפה נקודה. אני לא מאמינה. כמה פעמים שאלתי אחרים, "אז איך הרגשת?", לא יודעת. כאב, החמצה, געגוע, צער, בלבול. אין לי תשובה. בעשרים השנים האחרונות מעריב הפך להיות חלק ממני.
אחד המשפטים הראשונים שהבן שלי למד להגיד, כשהתחיל לדבר, היה "חן קוטס ממעריב". זה נוף בגרותי. תעודת הזהות שלי. אני. שום דבר לא הכשיר אותי לרגע הזה, לכתוב על עצמנו. אני פוחדת מהציניות שלכם. אני פוחדת מהשמחה לאיד. אל תטעו. הסיפור של מעריב הוא הסיפור של כולנו.
"יש לי חור בלב"
נכון, אנחנו לא פועלים במפעל שעושה קופסאות שימורים ולא במפעל זכוכית, אבל אנחנו פועלים במפעל שעושה עיתון. אנחנו לא מרוויחים משכורות ענק. אנחנו זה "המשכורת הממוצעת במשק". אנחנו לא טאלנטים ולא בעלי הון. יש לנו ילדים לפרנס ומשכנתה. אנחנו קמים בבוקר לעבודה וחוזרים מאוחר בלילה. אנחנו יוצאים לעבוד גם כשאנחנו לא יודעים אם תהיה משכורת בחודש הבא.
אישה בת ארבעים, גם אם היא עיתונאית - לא יהיה לה קל למצוא עבודה. איש בן חמישים, גם אם הוא צלם - לא ימצא עבודה. עובד דפוס, בן שישים - מפוטר מעריב - לא יהיה לו מה לעשות עד הפנסיה. תסתכלו בראי ותראו אותנו. המוכר בחנות שואל אותי אם אני עצובה. הוא לא מכיר אותי.
"רואים", הוא אומר. זה עצב מתמשך. בחודשיים
האחרונים ניהלנו מסע מלחמה על הבית. ראיתם סוף סוף את הפנים שלנו. לא האנשים שמכרו אותנו, קנו אותנו, ופירקו לאלפי חתיכות. אנחנו. צעקנו, נלחמנו, דיברנו. זקפנו קומה. נדמה לי שגבהתי בשני סנטימטר. מאחורי הקלישאה הזאת, "משפחת מעריב", התגלתה משפחה.
זה המסע הכי מכובד שראיתי. מסע שראשיתו צער וסופו גאווה. אתמול אחר הצהריים, בדסק של מעריב, התכנסה אסיפת עובדים היסטורית. כמה אירועים ידע הדסק הזה. פיגועים ומלחמות, הרוגים, הסכמי שלום. "יש לי חור בלב", אומר לי צלם, ארבעים שנה בעיתון. "זה לא מתאחה", הוא אומר. מי שיחרוץ היום את גורל מעריב יחרוץ את הגורל שלנו. אנחנו. אלה שבשבילם העיתון הזה הוא לא סתם שלט, ולא צומת ולא גשר ובטח לא עוד עסקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם