המכון הישראלי לדמגוגיה
חוברת חדשה שהפיק המכון הישראלי לדמוקרטיה חוטאת לאמת פעמיים: בהאשמות שקריות כלפי חברי הליכוד של ימינו ובסילוף משנת ז'בוטינסקי
כבר בפתיחה מבקשים המחברים להוליך את הקוראים שולל תוך שהם מציגים את הוויכוח המתקיים לכאורה בדבר מהות הדמוקרטיה, ונוקטים טכניקות דמגוגיות של הכנסת מילים לפי יריבים אידיאולוגיים ושימוש בטיעון בינארי המציג בפני הקוראים שתי דעות אפשריות בלבד, תוך הסתרת החלופה השלישית.
המחברים מכניסים מילים לפי יריביהם וקובעים: "בשנים האחרונות מתבססת בישראל הטענה שהדמוקרטיה במובנה המהותי, דהיינו זו שמעבר למובן הפורמלי של שלטון הרוב - זכויות אדם, שוויון וליברליזם - היא ערך של השמאל... ז'בוטינסקי דחה את התפיסה, שיש המצדדים בה אף בימינו, שדמוקרטיה היא בעצם שלטון הרוב ותו לא".
הטיעון של קרמניצר ופוקס אמנם פתלתל, אך אם נפשט את הדברים ונצרפם לדברים שאמר פוקס ברשת ב', הרי שהמחברים מציגים תמונה דיכוטומית שלפיה מי שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי (כלומר מרבית חברי הליכוד) דוגל בדמוקרטיה פורמלית, המתבטאת בעיקרון היחיד של שלטון הרוב, ואינו נאמן למשנת ז'בוטינסקי.
הצגה זו של הדברים חוטאת לאמת פעמיים: ראשית, בצמצום עמדת המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי לכדי דוגלים בעריצות הרוב; שנית, בהצגת ז'בוטינסקי כאילו היה תומך באקטיביזם השיפוטי המבקש להעניק למיעוט את הכוח לכפות את עמדתו, בשם הפרשנות שהמיעוט מעניק למושג "זכויות אדם".
במאמר מנומק שפורסם באתר "מידה" הפריך ד"ר רן ברץ את התזה שלפיה ז'בוטינסקי היה מעלה בדעתו לתמוך במהפכה השיפוטית. ברץ מציג את החלופה השלישית, שהיא עמדתו האמיתית של ז'בוטינסקי,
הדברים ברורים ומופיעים גם בחוברת: "מובן שאם יש לנו ברירה בין שלטון המיעוט לבין אנרכיה או שלטון הרוב - הרי משלוש הרעות הללו השלישית היא הרעה במיעוטה ועל כן עדיפה, אבל עדיין נשאר הדבר בעיקרו מעשה כפייה וכניעה, ולעולם אין להתייחס אליו כאל אידיאל. במדינה אידיאלית מן הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע".
בהמשך מציגים המחברים ציטוט נוסף: "ערך הדמוקרטיה אינו תלוי בהרגשת שעבודם של 49 מלכים שווי זכויות למאה, או אפילו 10 או אחד למאה". אכן יכולים המחברים להיתלות באילן זה כדי לקבוע שז'בוטינסקי התנגד לטענה שלפיה הדמוקרטיה הינה שלטון הרוב ותו לא. אלא שהמחברים קטעו את הציטוט ונמנעו מהצגתו במלואו שכן המשכו קובע מפורשות: "את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה".
קטיעת הציטוט נובעת מכך שהאקטיביזם השיפוטי סותר דברים אלו, ובמקום קידום פשרה בין הרוב למיעוט, מבקש להעניק למיעוט סמכות לכפיית עמדתו בשם פרשנות "האדם הנאור" למושג "זכויות האדם". כפי שמציין ברץ, דגל ז'בוטינסקי בגישה שבה "הרוב מגביל את עצמו מרצונו החופשי. אם כופים עליו הגבלה, הרי מדובר בשלטון מיעוט".
ז'בוטינסקי התנגד לעריצות הרוב, אך שלל לא פחות את החלפת עריצות הרוב בעריצות המיעוט, תוך הענקת סמכויות כפייה לקבוצה מצומצמת שאינה נבחרת באופן דמוקרטי. דעתו על האקטיביזם השיפוטי מתבטאת בדברים שכתב ב-1929: "והנה אצלנו תומכות מפלגות הפועלים בשינוי משטר, המתנגד לכל עקרוני הדמוקרטיה. הן תומכות במשטר שיגביל את זכויות הקונגרס הציוני הנבחר על פי זכות הבחירה הכללית, השווה והישירה, וימסור את ההשפעה המכרעת בידי עשירים, שאינם רוצים להיבחר באופן דמוקרטי ואינם רוצים לשאת בשום אחריות לפני שום מוסד דמוקרטי. 'שמאל'? אפילו בשורות הליברליזם המתון אין מקום למפלגות הללו, זוהי ריאקציה ברורה וחשופה".
למאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה באתר מידה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם