בין אובמה וכחלון
כפי שאמריקה מתקשה לעכל נשיא שחור, כך גם המערכת הפוליטית בארץ לא מסוגלת להתמודד עם ראש ממשלה או ראש מפלגה מזרחי
הבחירות בארצות הברית הן על שאלה אחת, בוטה, קשה, אבל כזו שאין ממנה מנוס: האם ארצות הברית, שרק לפני כיובל שנים הדירה נשים שחורות מהמושבים הקדמיים באוטובוס וכדורסלנים שחורים מהאן-בי-אי, יכולה לבחור נשיא שחור לכהונה שנייה רצופה.
הזרם המרכזי של אמריקה הלבנה אינו רוצה באובמה, והוא מוכן לסבול אפילו נשיא מורמוני השואב את אמונתו ממיתוסים אינדיאניים ופגאניים כדי לא לאפשר לנשיא שחור להיבחר. הסיסמה הגלויה והסמויה היא "להחזיר את אמריקה ללבנים". הכהונה הראשונה תפסה את אמריקה הלבנה בלתי מוכנה, ועם מועמד קשיש ולא מלהיב. הפעם היא מוכנה, והיא תעשה הכל כדי שזה לא יקרה שנית.
עדיין קשה להאמין שתצליח, אבל האפשרות קיימת. כישלון של אובמה בקבלת כהונה שנייה יוכיח לאמריקאים, ולעולם, שאמריקה עדיין לא מוכנה לוותר על שלטון האדם הלבן, ותדחק אפשרות של נשיא שחור לעוד יובל שנים. אולי היא תאותגר על ידי נשיאה אישה, דגם האהוב לאחרונה על סדרות טלוויזיה וסרטים עתידניים.
לא בבית ספרנו
כל זה לא שייך אלינו, כמובן. במדינה היהודית כל יהודי יכול להיבחר לראשות הממשלה. האומנם? אין לנו שד גזעני (יש סכסוך לאומי שערביי ישראל במרכזו, אבל זו סוגיה ממין אחר), אבל יש לנו שד עדתי. ליברמן הצהיר ש"כל הפחדנים מוציאים את השד העדתי מהבקבוק", אבל הוא עצמו הקים מפלגה עדתית מובהקת שהיא מקור כוחו. השד העדתי רחוק מאוד מחזרה אל הבקבוק. הוא חולל מפלגה בישראל, ש"ס, והוא משמש סימן היכר לתמיכה במפלגות שונות. הליכוד הוא עדיין
הבית הטבעי של המזרחיים, גם בדור שני ושלישי.
ובכל זאת, החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית אינן מוכנות לקבל ראש ממשלה ממוצא מזרחי, ואפילו ראש מפלגה ממוצא מזרחי. במקרים החריגים - מופז בקדימה ועמיר פרץ בעבודה - ימיו של המנהיג קצרים. הליכוד, מפלגת המזרחיים, לא הוציא מתוכו מנהיג מזרחי שיש לו לגיטימציה לקבל את ההנהגה. דוד לוי לא עשה זאת לפני חצי יובל, סילבן שלום לא עשה זאת - מה גם שבעיני רבים הוא "משתכנז" - כחלון פורש מר נפש. העבודה, מרצ, יש עתיד וקדימה - למרות מנהיגה הזמני - הן מפלגות לבנות.
ראש ממשלה מזרחי? לא אצלנו, לא בבית ספרנו ולא בעתיד הנראה לעין. במדינת ישראל מזרחיים יכולים אמנם לשבת בספסלים הקדמיים ואפילו להיות רמטכ"לים לרגע, אבל הם מוטחים שוב ושוב בתקרת הזכוכית של המנהיגות הפוליטית.
הרטוריקה הדוחה את השד העדתי דוחה גם את הדיון הזה. אבל הוא על השולחן הפוליטי ויש לו משמעות אלקטורלית מפליגה. ליברמן עצמו יודע את זה, נתניהו יודע את זה, דרעי יודע את זה. ואם בארצות הברית עברה המפלגה הדמוקרטית את המבחן והריצה לכהונה שנייה נשיא שחור, היא מציבה אתגר בפני השמאל-מרכז הישראלי: לחזור להיות בית לגיטימי למזרחיים. כרגע גם זה לא נראה באופק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם