דמוקרטיה בלבד, בלי הנחות
על המערב להתנות תמיכה פיננסית ודיפלומטית במשטרים ערביים בקבלת ראיות ממשיות לרפורמות דמוקרטיות ולכיבוד זכויות האדם - מערב הסעודית והרשות הפלסטינית ועד מצרים, סוריה ולוב
בעיקרון, ממשלות בעלות אוריינטציה ימנית הדגישו את הצורך של ישראל להמשיך להחזיק בצוקים הצופים על הכנרת; ואילו ממשלות שנטו יותר לחלק השמאלי של המפה הפוליטית היו מוכנות להתפשר על רצועה צרה לאורך החוף המזרחי. ארצות הברית, מצדה, הבהירה שהיא תתמוך בכל הסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים. אם ההיסטוריה הזו מלמדת אותנו משהו, הרי זה שהישראלים, כמו אזרחים במדינות דמוקרטיות אחרות, מתפתים להאמין באשליה שניתן להשיג שלום בר קיימא על ידי ויתורים לעריצים, שהם במקרה גם אויבים מרים.
בעניין הזה מפלגתי ואני היינו קצת חריגים, כפי שמעיד הסיפור הבא: לאחר שנבחר לראש הממשלה ב1999- הציב אהוד ברק את המגעים עם סוריה במקום גבוה בסדר היום שלו. בשיחות לקראת הרכבת הקואליציה ייצגתי את "ישראל בעלייה," מפלגה שהוקמה על ידי פעילים לשעבר נגד המשטר בברית המועצות. כתנאי להצטרפות שלנו לקואליציה דרשה מפלגתי שהוויתורים לסורים, אם וכאשר, ייעשו רק אם במקביל יהיו ראיות לכך שהמדינה מבצעת רפורמה דמוקרטית. שותפינו לשיחות הקואליציוניות לעגו לתמימות שלנו. שלום, הם הבהירו לנו, זה עניין שנסגר בין ממשלות, ואין לו שום קשר לסידורים הפנימיים בתוך החברה.
ובכל זאת, התעקשנו לצרף מכתב להסכם הקואליציוני שבו נאמר שחברי הכנסת של "ישראל בעלייה" מאמינים שצריך להיות מתאם מלא בין עומק הוויתורים של ישראל כלפי סוריה לבין רמת הפתיחות, השקיפות והדמוקרטיה בסוריה. ככל שידוע לי, מדובר עדיין במסמך הרשמי היחיד בהיסטוריה הישראלית שדורש שיהיה קשר לא רק בין המדיניות הרשמית של ישראל לבין הדרך שבה השכנים הערבים מתייחסים לישראל, אלא גם בין המדיניות לדרך שבה השכנות מתייחסות לאזרחים שלהן.
הניסיונות לרכך את ה"התנגדות" שלי לשלום נמשכו, וזמן קצר לאחר שהצטרפתי לממשלתו של ברק כשר הפנים פנה אליי פילנתרופ אמריקאי יהודי גדול שהיה מעורב בארגון שיחות פרטיות בין ישראלים לבין אש"ף של יאסר ערפאת. הוא הציע לקחת אותי לפריז לפגוש מנהיג ערבי עולה. ההשקפות של הבחור הזה, הבטיח לי האמריקאי, דומות לשלי. מדובר ברופא ובאינטלקטואל שמשתמש באינטרנט, והוא מאמין גדול בחופש ורודף שלום. חוץ מזה, הוא מיועד להיות הנשיא הבא של מדינתו.
האם המנהיג הצעיר והמבטיח הזה, שאלתי, יגיע לשלטון באמצעות תהליך דמוקרטי ויסכים לשלוט על פי חוקים דמוקרטיים? בוודאי שלא, השיב לי האמריקאי, הוא מונה על ידי אביו, חאפז אסד. אבל ברגע שהוא יעלה לשלטון, הבטיח הנדבן, הוא יוביל את סוריה לעתיד דמוקרטי. כיום, כל מי שעיניים בראשו, יודע טוב מאוד מיהו בשאר אסד: לא אחד שמאמין בחירות, אלא אחד שמאמין בוודאות שכמו אביו לפניו, גם הוא יכול לרצוח מדי יום מאות מבני עמו בלי שהדמוקרטיות החופשיות בעולם יעמדו בדרכו.
עכשיו, נניח שהתנועה לשלום בישראל הייתה מגשימה את משאלתה לפני שנים, ושתמורת קבלת כל הגולן חוץ מרצועה צרה, שושלת אסד הייתה מוכנה לוותר על כמה מאות מטרים מרובעים של אדמה. איזו תועלת הייתה צומחת מכך לישראל או לתושבי סוריה הסובלים? בנסיבות האלימות כיום, ישראל הייתה מקימה עליה אויבים נוספים - גם המוסלמים הקיצוניים בסוריה וגם הליברלים והדמוקרטים במדינה, שלא לדבר על המוני האזרחים הסורים הנאבקים על חירותם.
נשאלת השאלה: האם הזוועות בסוריה - שלא לדבר על התוצאות העגומות של המהפכות במצרים, בלוב ובתוניסיה - כבר גרמו לממשלות המערב ולמעצבי דעת הקהל לחדול מהאמונה העיוורת במשטרים דיקטטוריים ככוח שמבטיח יציבות ויכול להעביר רפורמות? שני המתמודדים על הנשיאות בארצות הברית כבר דיברו על החשיבות בהתניית תמיכה פיננסית ודיפלומטית
תומס פרידמן כתב באחרונה על האחים המוסלמים במצרים ועל הממשלה החדשה בלוב: "אסור לנו לאפשר להם לבוא אלינו ולומר: 'אנו זקוקים לכסף, אבל כרגע הפוליטיקה שלנו לא בשלה לביצוע דברים מסוימים. תנו לנו הנחה."' במקום זאת, אומר פרידמן, עלינו לתמוך רק באלה שיש אישור לכך שהם מנהיגים רפורמות, אלו "שרוצים לעבור לצד שלנו מרצונם." ובמילים אחרות: "לינקאג"' (זיקה), בלי יוצאים מהכלל ובלי הנחות.
הכל טוב ויפה, אבל מדיניות של לינקאג' היא לא עניין של קמפיין, עונה או אפילו שנה. גם אין מקום לנהוג כאן בסלקטיביות. זו חייבת להיות מדיניות עקבית וחסרת פשרות שתשתרע על פני שנים רבות ותיושם באותה נחישות כלפי כולם - מערב הסעודית והרשות הפלסטינית ועד מצרים ולוב.
ממשלות העולם החופשי חייבות לפעול בשיטת המקל והגזר על מנת לעודד את ההתפשטות של מוסדות חופשיים, של שלטון החוק ושל מוסדות דמוקרטיים בכל תחומי החיים האזרחיים. רק במצב שבו כמות משמעותית של אזרחים תהיה מוכנה להיאבק על מנת לשמר את החירויות שעליהן נלחמו, ניתן יהיה להתחיל לדמיין היווצרות ממשלות בעולם הערבי שבאמת מייצגות את אזרחיהן; או לדבר בתקווה על אביב ערבי שיחזיק מעמד.
הכותב הוא יו"ר הסוכנות היהודית ולשעבר פעיל זכויות אדם ואסיר ציון בברית המועצות. המאמר פורסם לראשונה ב"וושינגטון פוסט"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם