מי מפחד מהסדר מדיני
אין איש במערכת הפוליטית שיכול להציע תשתית מדינית אחרת בינינו לחמאס בלי שייתפס כבוגד חסר חוליות - וזה האסון הגדול של ישראל
שרי ביטחון רוכשים סוללות יירוט טילים כמו לחמניות, אבל הרי לנו הן חסרות משמעות. יש האומרים בקרב מומחי הביטחון שבזכות "כיפת ברזל" ישראל לא נדרשת לפעולה התקפית צבאית. לא נכון. אז פעולה קרקעית לא יוצרת הרתעה, הגנה מפני טילים לא עוזרת. אז מה, הכל אבוד? מה כן נכון? התשובה הפוליטית היא: עוד מתקפה צבאית ועוד סוללות טילים. למה? כי הממשלה חייבת להוכיח שהיא "לא פראיירית". שוב אקמול לחולה סופני.
אף אחד מהפוליטיקאים לא ישים את האצבע על הנקודה הקריטית - ההקשר האסטרטגי-מדיני הרחב שמכיל את הסוגיה הצבאית. אין פוליטיקאי אחד שיבוא ויניח על השולחן תוכנית ארוכת טווח שתעצור את האיוולת הזאת, שחוזרת על עצמה כמו משחק ברולטה רוסית עבור ילדי הדרום. הכל ייפתר בקלישאה חלולה חסרת אחריות.
דין הפעילות הזאת היא בדיוק כדין ועדת טרכטנברג - טיוח ואחיזת עיניים - כשהעיניים נשואות אל הבחירות ואיש אינו מעז להציע את הדבר היחיד ההגיוני: יצירת תשתית מדינית אחרת, שתחילתה בהקלת המצור על עזה (גם כך טילי מילאן מגיעים לעזה), ואשר תסייע ליצור יחסים נורמליים עם טורקיה ומצרים, תעודד את התפיסה
אין איש פוליטי היום שיציג תפיסה אסטרטגית מהסוג הזה במרכז המפה הפוליטית. למה? כי זה נתפס שמאלני. זה נתפס בוגדני וחסר חוליות. תפיסה של רכי לב ורופסי מוח. זה האסון הגדול של ישראל. הקונספט הניאו-קונסרבטיבי כבש את החברה הישראלית והכניע אותה ללא תנאי.
מה שנשאר לנו, בבחירות המוזרות הללו בעוד 70 יום, הוא שאין שום תפיסה רחבה לא בימין ולא בשמאל ולא באמצע. כלום, סתם מצעד של רבע סלבים מובטלים שמחפשים פרנסה בשם אידיאולוגיה של תנועת הצופים, ומצטיידים במפקדי סיירות מהמאה שעברה, יעני "ביטחוניסטים."
ישראל עומדת בפני מצב שכל גבולותיה יהיו דומים לגבול עם עזה. אז מה? הרולטה הרוסית הזאת תגדל ותעמוד מול ראשיהם של כל ילדי ישראל, ורק תמשיך להסתובב יותר מהר? הבחירות הבאות והבאות אחריהן יתקיימו כאן לצלילי רקטות שישוגרו גם ממקומות אחרים, לא רק מעזה, והוויכוח הבלתי נגמר יתמשך - האם להיות מאופקים? או לתקוף קרקעית?
יכול להיות שהחשיבה האסטרטגית הישראלית ירדה למקומות הקטנים ברמת כיבוש של כיכר או חיסול של כמה מנהיגים? כן, יכול להיות, וזה לא מקרה. מי שחושב שצורת החשיבה הזעירה הזאת היא פרי של חשיבה צבאית או ביטחונית עמוקה - טועה.
השורשים של החשיבה הזאת מתקשרים ישירות לתפיסה הניאוקונסרבטיבית, תפיסה שמרנית שמוצגת על ידי הרפובליקנים הימנים בארה"ב, שפירותיה היו הנשיאים בוש האב ובוש הבן. תפיסה שהביאה לאיוולת של המערכה בעיראק, מערכה שאובמה הוציא ממנה את ארה"ב בעור שיניו. לצערנו, ישראל הקטנה נשבתה ברוח העיוועים הזאת, עד כדי כך שמי שיאמר את צירוף המילים "הסדר מדיני" יהפוך למאפרה שכולם יכבו בה את הסיגריות הבוערות שלהם.
ישראל, כחברה, תקועה תרבותית ופוליטית, ונדרשת המנהיגות לנער אותה מהאבק הרע הזה. דמות פוליטית-תרבותית מהמדרגה הראשונה שיכולה לייצר תפיסה אסטרטגית רבתי שנגזרת מראייה רחוקה, ראייה שלא נבהלת ממספר המנדטים שיש לה או אין לה.
אנחנו בלימבו פוליטי, שכל כולו נעוץ בגישה המטומטמת שעיקרה מנדטים. הרבה מנדטים. בחירות, רבותיי. וכמו שאמרה הסבתא שלי: מה כבר ההבדל בין טייקון רודף ממון לסמרטוט פוליטי רודף שררה? שניהם יוצרים את אותו הניכור. ניכור של אזרחים מעצמם, מהחברה שבה הם חיים ומהמדינה שלהם. אין הרבה הבדל בין סוג הניכור הזה לניכור שיוצרים הפער החברתי וחוסר האונים הכלכלי. זהו דיכוי מאותו הסוג.
הכותב שימש כיועצו האסטרטגי של יצחק רבין המנוח
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם