האומץ להיות עצבני
בדיעבד, כל הכבוד. לצה"ל, לראש הממשלה ולשר הביטחון. אבל הרתעה, כמו ניקיון, לא צריך לשקם אלא לתחזק יום-יום. בלי הזנחה, בלי איפוק ובלי שיקולי עיתוי ותיאומים מדיניים. להשגת הרתעה צריך אומץ לב כדי להגיב בעצבנות לא נחמדה לכל קסאם בודד ולכל פצמ"ר קטן
אולי אני תמים, אבל אולי באמת יחד עם קדימה הגוועת עוברת מן העולם גם תרבות הבלופים והספינים והציניות מייסודו של פורום החווה, ובאים ימים טובים יותר שבהם יתנהל פה ויכוח ענייני ורציני ונחוש, אבל מתוך כנות וכבוד הדדי.
ובכל זאת אני נאלץ להשבית קצת את שמחת הקונצנזוס. נכון, כבר הגיעו מים עד נפש וכבר אי אפשר היה להמשיך להבליג. אכן, הממשלה מפעילה את צה"ל בתבונה במטרה לחדש את ההרתעה הישראלית, והיא התנהגה באיפוק ובאחריות ונערכה כראוי אפילו בזירה המדינית וההסברתית. אבל נדמה שקצת התבלבלנו ושכחנו שהרתעה היא לא מטרה אלא אמצעי. המטרה היא לא ההרתעה, אלא השקט שיבוא בעקבותיה. ואם זה המבחן, הממשלה לא ממש הצליחה בו. ארבעה שבועות היה כאן אי-שקט הולך וגובר עד שהיא התחילה לפעול.
בשכונה שלנו אסור להיות "מאופק ואחראי", ולא נכון "להיערך כראוי בזירה המדינית". בשכונה שלנו when you have to shoot, shoot - don't talk. הפיתוי לא להגיב על התגרות קטנה הוא גדול והגיוני, כשם שהפיתוי לא לנקות היום את הבית הוא גדול והגיוני, הרי אפשר לנקות גם מחר. אבל מי שדוחה למחר, ידחה למחרתיים. מי שמחליט להבליג על פצמ"ר אחד קטן, יחטוף מהר מאוד חמישה גראדים גדולים. מי שיוצא למבצע לשיקום ההרתעה אחרי שלושה שבועות של אימה בשדרות, ייצא בפעם הבאה אחרי ארבעה שבועות.
את ההרתעה אסור לשקם במבצע גדול, אלא צריך לתחזק אותה בקטן בלי הרף ובלי להזניח ולו ליום אחד. כשקמה הממשלה הנוכחית, זה היה המסר שעבר מדברי נתניהו ומשפת הגוף שלו, וכתוצאה מכך שרר כאן שקט די ממושך. בשלב מסוים חמאס קלט חולשה ונכונות להזנחה.כרגע אין ברירה אלא לשקם את ההרתעה בכוח גדול, אבל אחרי כל מבצע ההרתעה מתמוססת, וממבצע למבצע זה קורה מהר יותר. המבחן האמיתי הוא לא במבצע גדול, אלא ביכולת לתחזק את ההרתעה ביום-יום, באומץ לא להיות מאופק ואחראי אלא להיות עצבני וקפדן, בנכונות לא להתחשב, לא בתיאום מדיני ולא בשיקולי עיתוי, בקור הרוח הדרוש כדי לא להגיב "בזמן הנכון ובמקום הנכון", אלא מיד ועל כל דבר קטן.
בתוך ענן האבק של כל אירועי ומערכות הבחירות של החודש האחרון, מהבית היהודי ועד הבית הלבן, נעלמה כמעט לגמרי מהרדאר התקשורתי מערכת בחירות מעניינת למדי שהתקיימה לא רחוק מכאן, ברשות הפלסטינית. שכנינו ובני דודינו בערי ובכפרי יו"ש הלכו לקלפיות ובחרו את ראשי הערים ואת מועצות הכפרים ב-90 רשויות מקומיות.
הסיפור הפוליטי של הבחירות האלה הוא תבוסה מבישה של אבו מאזן ופת"ח. ב-40 מתוך 90 הרשויות, ובכללן ערים מרכזיות כמו רמאללה שכם וג'נין, נבחרו מועמדים לעומתיים שהביסו את הרשימות והמועמדים של פת"ח. התבוסה הזו צורבת במיוחד משום שחמאס בכלל לא התמודד כי תנועת חמאס החליטה להחרים את הבחירות.
אבל את העין שלי תפס דווקא הסיכום הסטטיסטי. השבוע פורסמו המספרים באתר הרשמי של הרשות, ובראשם המספר היסודי: 505,600. זה מספר בעלי זכות הבחירה בכל רחבי יהודה ושומרון, כולל אפילו חלק מירושלים (בידו וצור באהר). מספר בעלי זכות הבחירה בישראל עומד על כ-5.3 מיליון, יותר מפי עשרה. במילים אחרות, אילו היו כל ערביי יהודה ושומרון מצביעים לכנסת ישראל, משקלם בכנסת היה כתשעה אחוזים. נכון, כדי לחשב את יחסי היהודים-ערבים יש להוסיף את ערביי מזרח ירושלים וגם את ערביי ישראל, וכך נגיע לשיעור של כ-25 אחוז של בוחרים ערבים מול 75 אחוז יהודים. אבל אם נביא בחשבון את שיעור ההצבעה הנמוך יותר של ערבים לעומת יהודים העומד בעינו מאז קום המדינה, ואת שיעור ההשתתפות המזערי ממש של ערביי מזרח ירושלים עד היום, התמונה הסבירה היא בסביבות 20 אחוז ומטה.
עכשיו יקפצו כמובן כל מחשבי הקץ וחרדי הדמוגרפיה ויאמרו שכנגד 500 אלף מבוגרים, יש שם עוד שני מיליון ילדים וצעירים, כי הרי הרחם הפלסטיני המפורסם נשבע להילחם בנו עד חורמה. זו, במחילה, שטות. אין יחס כזה בשום מקום בעולם. בחברה מרובת ילדים מאוד, מספר הצעירים עד גיל 18 בערך שווה למספר המבוגרים, ובדרך כלל מעט נמוך יותר. (הלכתי לבדוק את זה ביישוב המתנחלי שבו אני גר, יישוב של משפחות מרובות ילדים בהחלט, ומצאתי שמספר המבוגרים מעל גיל 18 הוא 1,609, ומספר הצעירים מתחת לגיל 18 הוא 1,573. במילים אחרות, כמעט שוויון עם נטייה קלה כלפי מטה. על פי הלשכה לסטטיסטיקה, מספר הילדים לאישה בקרב המתנחלים גבוה יותר מאשר בקרב הפלסטינים).
זה אומר שאם מספר בעלי זכות הבחירה הפלסטינים הוא כ-500 אלף, הרי גודל האוכלוסייה כולה, כולל ילדים, בערך כפול ומעט פחות. תוסיפו על זה 250 אלף תושבי מזרח ירושלים, ואנחנו עומדים על כמיליון ורבע.
מכאן שתי מסקנות: הראשונה לחסידי החלוקה. אם שיעור הפלסטינים ביהודה ושומרון ובירושלים עומד בערך על 12 או 13 אחוז מהאוכלוסייה הכוללת שבין הים והירדן, למה מגיע להם לקבל 22 אחוז מן השטח שבין הים והירדן? ואם משקללים איכשהו את העובדה שמחצית הארץ הזו, מבאר שבע עד אילת, היא מדבר, הרי יהודה ושומרון הם שווי ערך ל-30 או 35 אחוז מן השטח. למה לתת 35 אחוז שטח ל-13 אחוז של האוכלוסייה?
המסקנה השנייה חשובה הרבה יותר, והיא מיועדת לרוב הגדל והולך של המבינים שאופציית שתי המדינות איננה ריאלית. אם וכאשר נגיע לאופציית המדינה האחת, לא רק שלערבים לא יהיה בה רוב לא בעוד עשר שנים ולא בעוד 100 שנה, אלא שהיא לא תהיה דו-לאומית.זו תהיה מדינת העם היהודי הדמוקרטית, המתמודדת - לא בקלות, אבל בהצלחה - עם קיומו של מיעוט ערבי גדול למדי בתוכה. הציונות כבר התמודדה בהצלחה עם אתגרים גדולים בהרבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם