הטרגדיה של ברק, הטרגדיה של כולנו
לאורך כל הדרך, אהוד ברק היה התקווה וניתוצה – משלום למלחמה, מערכים לזגזוגים. אבל הקריירה המוחמצת שלו בעייתית הרבה פחות מהשפעתה ההרסנית על רמת האמון שלנו בפוליטיקה הישראלית
נציגי הממלכה השביעית, מנגד, התקשו לקבל את הצהרתו כפשוטה: אולי זה תרגיל? אולי הוא פורש רק כדי לזכות באהדת הציבור? אולי כך לנתניהו יהיה קל יותר למנות אותו לשר ביטחון בממשלה הבאה? הסאבטקסט של שאלותיהם היה ברור: אדוני בוודאי זומם משהו.
לא כך היה אמור להישמע אקורד הסיום של ברק. אדם שיחגוג בקרוב 71, בעל עבר צבאי מפואר, ראש ממשלה לשעבר והאיש שעומד בראש מערכת ביטחון מפוארת, ראוי לכאורה למעט יותר כבוד. ובכל זאת, הרשתות החברתיות התמלאו בתוך שניות בשלל הטיות של "אהוד ברח" ורק מעטים, אם בכלל, הוקירו תודה לאיש מהכנף של סבנה, שדמותו המיתולוגית השתחלה אפילו לסרט של סטיבן שפילברג. לכאורה, זו הטרגדיה של ברק; בפועל, זו הטרגדיה של כולנו.
ברק, יחד עם מי שהיה בעבר הנמסיס שלו והפך בשנים האחרונות לבעל בריתו (גם אם הברית לא הייתה נקייה מחיכוכים), בנימין נתניהו, מסמלים את קו השבר בין פוליטיקה שנתפסת כאידיאולוגית לבין כזו שנתפסת כאנוכית. גם לבני הדור הקודם היו אינטרסים אישיים, גם הם שיקרו בלי סוף, גם הם חשבו קודם כל על עצמם.
אהוד ברק פרש, סיקור מלא:
מהקיבוץ לבור - הקריירה של אהוד ברק
הלם בסיעת העצמאות: נתכנס ונחליט מה לעשות
לבני ויחימוביץ' הביעו צער על הפרישה, בימין בירכו
רבין כתב את "פנקס שירות", פרס ושמיר שקעו עד צוואר בפרשת קו 300 והתקוטטו בשלל תרגילים מסריחים. ועדיין, גם בגלל סיקור תקשורתי שהיה בדרך כלל פחות אינטנסיבי ויותר אוהד מזה המקובל כיום, הם נתפסו כאנשים שטובת המדינה עומדת לפני טובתם האישית - אף שלא תמיד זה היה מדויק.
לברק היו כל הנתונים להיות ממשיך דרכם: בן קיבוץ, לוחם מעוטר, אדם בעל אייקיו שמביט על הגאונות מלמעלה, מטאור פוליטי שהחזיר את השמאל לראשות הממשלה אחרי כהונת אימים של בנימין נתניהו. בפועל, כראש ממשלה הוא התמכר לסמלים והתנהל בתזזיתיות, ניתץ את מחנה השמאל בישראל בהתנהלותו המגושמת לפני ועם פריצת האינתיפאדה השניה, החדיר לשיח הציבורי את המושג "עשה לביתו" כשהשתכן בדירות פאר ובעיקר היה אחראי לשלל מהלכים מפוקפקים מאז חזר לפוליטיקה - ההישארות מממשלת אולמרט בניגוד להצהרותיו, החבירה לנתניהו תוך חזרה בו מהבטחותיו, פירוק העבודה, הקטטות עם גבי אשכנזי, הישיבה הנוחה בלב ממשלת ימין. הציבור, בתורו, העניש בהענקת
זה קרה מפני שלאורך כל הדרך, ברק היה התקווה וניתוצה: מאיש של שלום לאיש של מלחמה, מאיש של תחבולות בסיירת מטכ"ל לאיש של תכמנות בלשכות הממוזגות, מאיש ההתיישבות העובדת לאיש שמעסיק עובדת זרה, מהאיש שפירק שעונים לאיש שעופר עיני מכנה בלי בושה "אהבל".
אלא שדבר מכל זה, כך נדמה, לא נגע בברק באמת. הוא תמיד שמר על ארשת הפנים הזחוחה, היודעת כל, של ההוא שמבין הכל טוב יותר מאיתנו. רק בשבוע האחרון שלח את האזרחים שמתקשים להתמודד עם המצב הביטחוני לשוויץ ולפינלנד. גם עכשיו, ספק אם הנאצות והלגלוגים יפגעו בו. אנחנו, לעומת זאת, נותרנו ללא כל אמון בהנהגה ובמערכת הפוליטית, תהליך שרק מתעצם בעקבות אירועים כמו פארסת הפריימריז בליכוד ביומיים האחרונים. הנתק הזה, שגורם לנו להאמין שאין ביכולתנו להשפיע באמת על המתרחש במערכת הפוליטית, הוא טרגדיה חמורה הרבה יותר מהקריירה הטראגית של אהוד ברק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם