הן לא אשמות בכלום
יום האלימות נגד נשים שחל אתמול צריך להזכיר לנו: האלימות קיימת בכל המגזרים ובכל שכבות האוכלוסייה. היא לא קשורה בכלל לקורבן. רק למתעלל
נשים מוכות. יש כאלה שפיזית, יש שחשופות לאלימות מילולית ורגשית, ולעתים כלכלית. נשים שמתמודדות יום יום עם מישהו שאמור להיות חברן לחיים. אהוב, לא אויב. לא משתק, לא פוגע, חבר. לרובנו הן שקופות. אלימות בתוך המשפחה היא הדבר הזה שבו אנחנו לא מתערבים, שהוא לא חלק מאיתנו, שהוא הבעיה של הקורבן. ההתנשאות פוטרת אותנו מהצורך להתמודד, לעשות משהו. הטלת האשמה על הקורבנות היא הדרך הכי פשוטה להתמודד עם העוול.
כי זו הדרך שלנו להתמודד, זה מה שמסייע לנו להדחיק. זה לא שנרצחות נשים, נרצחות אתיופיות וערביות. זה לא שנשים סובלות מאלימות, אלו הן העניות ונתמכות הסעד שמכים אותן. אישה "נורמטיבית" לא הייתה נותנת לזה לקרות. אנחנו קוראות להן "נשים מוכות" כאילו מדובר בהגדרת זהותן. ככה הן.
ככה אנחנו מגינות על עצמנו. מגביהות את החומה, מגיפות את התריסים, תוקעות עמוק את פקקי האוזניים. ממשיכות לטפח את חלקת האלוהים הקטנה שלנו. משאירות את המכה הזאת מחוץ לתחום. גם אם אנחנו נרתמות לעזור, לתמוך, זה רק בגלל שאנחנו מרחמות על אותן נשים. שוב הריחוק. לי זה לא יכול לקרות. אבל האמת היא שאלימות נגד נשים קיימת בכל המגזרים ובכל שכבות האוכלוסייה. ישנן נשים משכילות, בעלות עמדה ומוכשרות שסובלות מאלימות בלתי פוסקת. ישנן כאלו, שלעולם, איש לא היה מתאר לעצמו שמישהו מתעלל בהן. כי אלימות כלפי נשים לא קשורה, בכלל, לקורבן. רק למתעלל.
לפני כמה שנים פרסם השחקן הנודע פטריק סטיוארט מאמר בעיתון "הגרדיאן". במאמר חשף סטיוארט, באומץ לב, את סיפור חייו. אמו הייתה אישה מוכה. אביו נהג להרביץ לה בכל סוף שבוע, להשתכר ואז לפגוע בה. סטיוארט סיפר שבכל פעם שהוזמנה משטרה נהגו השוטרים לשאול את אמו אם היא התנהגה כמו שצריך. "אולי", הם נהגו לומר לה, "יש משהו שעשית שגרם לו לפגוע בך".
כילד, הוא מספר, ההתמודדות עם האופן שבו הם הביטו בה היתה קשה, בדיוק, כמו הצפייה באמו מותקפת על ידי אביו. האופן שבו נאמרו הדברים, הגישה, כל אלו האשימו את הקורבן במקום את הפוגע. סטיוארט הפך לאחד האנשים המובילים בעולם במאבק נגד אלימות בתוך המשפחה. המאבק שלו מתמקד בשינוי התפיסה הרווחת כלפי נשים מוכות. כן, אפילו היום, למרות כל המודעות והסדנאות וההשתלמויות שעוברים גורמי אכיפת החוק והיכולת לדווח ולספר ישנם כאלה שחושבים שנשים מוכות אשמות במצבן. להאשים את הקורבן זאת התנשאות, זאת גישה שאומרת שלי זה לא היה קורה.
כשגברים אומרים את הדברים הללו זה מקומם. כשנשים שופטות נשים מוכות זה בלתי נתפס ובלתי נסבל. לאף אחת מאיתנו אין תעודת ביטוח לגבי חייה, אף אחת לא יכולה להיות בטוחה שלה או לקרובות לה זה לא יקרה. אף אחת לא מוגנת ולכן לאף אחת אין זכות לבקר.
נשים מוכות הן קורבנות של אלף ואחד גורמים. הן לא אשמות בכלום, אשמים הם אלה שמכים אותן. במקום להתעלם מהתופעה או גרוע יותר, להאשים בה את הקורבן, יש להביט בה ולהבין שלומר משפטים כמו "אז למה היא נשארת איתו?" זה לתת סטירה למי שכבר חוטפת. להתעלם, להתנשא ולבוז פירושו שיתוף פעולה עם התוקף. אבל גם לרחם, להירתם ולעזור, לא מספיק. אנחנו חייבות לראות את התופעה כחלק בלתי נפרד מאי השוויון בין נשים לגברים בחברה. האלימות אינה מאפיינת אוכלוסיית נשים מיוחדת כלשהי, אלא היא סכנה האורבת לכל אישה באשר היא אישה. נשים מוכות לא שונות ממני או ממכן, אינן שונות מכלל הנשים. כמו כל הנשים הן חונכו להיות קורבנות.
הכותבת הייתה מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם