האסטרטגיה של ברק
אהוד ברק הודיע על עזיבתו והותיר אחריו ארבעה חברי מפלגה ללא בית. זה לא מפתיע. שר הביטחון, כהרגלו דואג לאיש אחד בלבד - לעצמו
כך שהתגובות על פרישתו של ברק היו צפויות. מרבית הפרשנים עשו עמו חסד, שלי יחימוביץ' הביעה צער על פרישתו של מי שהיה חייל מעוטר ודמות ביטחונית מוערכת בזירה הבינלאומית, יאיר לפיד הודה לשר הביטחון על תרומתו למדינה ואילו בליכוד ובימין שחררו אנחת רווחה ודקלמו "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". שכן ברק לה היה שר אוהד התיישבות ביו"ש בלשון המעטה.
התגובות היו צפויות כמו גם הפרישה. כשפרש ברק מהעבודה ונשאר בראש סיעה של חמישה ח"כים בממשלת נתניהו, לכל בר דעת היה ברור כי מרחב התמרון הפוליטי שלו מוגבל ביותר. האופציות שעמדו בפני ברק היו: התמודדות לכנסת בראשות סיעה נפרדת, שילובה של סיעתו בליכוד לפי המתווה "ליכוד- צומת- גשר", שריון מקום ברשימת הליכוד לברק באופן אישי ואחרון חביב, מינויו של ברק לשר בממשלה הבאה גם בלי שיהיה חבר כנסת - כפי שמינה נתניהו את יעקב נאמן לשר המשפטים.
טרם אפסו סיכוייה של האפשרות האחרונה אך היא כתובה על הקרח - לא בטוח בכלל שנתניהו יצטרך את ברק בממשלה הבאה, מה גם שנתניהו יודע לעמוד בלחצים מהבית הלבן אך יודע הרבה פחות לעמוד בלחצים מבית. בכירי הליכוד ושותפות קואליציוניות צפויים להקיז את דמו אחרי הבחירות, ודבר אחרון שיבקש לעשות במקרה כזה הוא לחלק תיקים בכירים דוגמת תיק הביטחון חינם אין כסף למי שאין מאחוריו סיעה בכנסת. אז נכון, טוב לשלוח את ברק לוושינגטון - אם כי לעתים הוא עושה שם את שלו ולאו דווקא את שליחותו של נתניהו - אבל להחזיק שר ביטחון על מנת שיהיה שגריר, זה מותרות.
התסריט לפיו ישוריין לברק מקום ברשימת הליכוד עלה וירד לסירוגין. ייתכן בהחלט שנתניהו הבטיח לברק בעל פה כי ידאג לשריין לו מקום בעשירייה ואולי אף בחמישייה הפותחת ברשימת הליכוד לכנסת, אבל קמה התנגדות מקיר לקיר בתוך הליכוד, ונתניהו נאלץ לוותר על הרעיון.
האפשרות לשריין מקום למספר נציגי העצמאות הייתה קלושה מלכתחילה: נתניהו הוכיח כי ביכולתו לעשות בליכוד כבשלו, אבל גם ליכולת שלו יש גבול והקו האדום עובר בשריון מקומות לכנסת לגורמים מחוץ לליכוד. עד כאן. לגבי ליברמן, בליכוד יוצאים מנקודת הנחה שיביא את הסחורה. לגבי ברק, איש לא האמין שהוא שווה 4-5 מנדטים, ומתמודדים לכנסת בליכוד אינם נדבנים.
זה השאיר לברק אופציה אחת בלבד - התמודדות בראש רשימה עצמאית שהיא העצמאות. אולי היו ימים שבהם באמת האמין כי יהיה בן גוריון אם כי גם בן גוריון כזכור לא הצליח במיוחד לאחר שפרש ממפא"י. אבל בסופו של דבר ניאות ברק לקרוא את המפה.
כי בניגוד לציפי לבני, שמתעקשת לראות את עצמה מועמדת לראשות ממשלה, חולמת בהקיץ ומסרבת בתוקף להתעורר, ברק הוא אסטרטג. רמטכ"ל. הוא בחן את האפשרויות והבין כי במקרה הטוב יעבור בקושי רב את אחוז החסימה ואילו במקרה הגרוע מבחינתו, יסיים את הקריירה הציבורית שלו כמי שהוביל לכנסת רשימה קיקיונית והתרסק. הבין והחליט שלא להתבזות.
בשונה ממספר פוליטיקאים ואנשי ציבור בולטים מהימין, לא הייתי מותחת ביקורת על ברק בגין המדיניות שנהג כלפי ההתיישבות ביו"ש. לא הייתה למחציתה הימנית (והגדולה יותר) של המפה הפוליטית הישראלית שום סיבה לתלות ציפיות בברק. הוא לא גדעון סער, לא גלעד ארדן ולא יולי אלדשטיין, לא מתפקדי הליכוד ולא מצביעי הימין אלא מצביעי שמאל הכניסו אותו לכנסת, ומי שנשא באחריות על סחבת בהתפתחותם של יישובי יו"ש היה ראש הממשלה שהפקיד בידי ברק את הסמכויות שהפקיד. חד וחלק.
ברק לא היה חייב לליכוד ולימין דבר. לחבריו לדרך הוא כן היה חייב. ארבעה הלכו איתו ממפלגת העבודה למדבר הפוליטי. היחיד שברק ידע לתגמל היה מתן וילנאי שקיבל את תפקיד השגריר בסין. שלושת האחרים, צעירים יותר, מצאו את עצמם ללא כלום. נכון, הם כיהנו בממשלת נתניהו אבל בשונה לברק טרם התקרבו לגיל שבעים ולא הגיע זמנם לפרוש. שלום שמחון לא קיבל את ראשות הקק"ל, ואילו אורית נוקד וגם הח"כית הצעירה והנמרצת עינת וילף נותרו חסרות בית.
זהו ברק. אני ואפסי עוד. כשרץ על ראשות הממשלה הקים את "ישראל אחת", גוף שנועד להחליף את מפלגת העבודה אם כי לא הצליח. ברק אינו איש צוות. לא מעניינת אותו מפלגה ולא חבורה שהלכה איתו. היחיד שמעסיק את אהוד ברק הוא אהוד ברק.
ספק אם ישתלב באחת מרשימות בשמאל - קטן עליו. ספק אם יתמנה לשר בממשלה הבאה בלי שיש לו כוח פוליטי - אם כי הדלת עדיין פתוחה. ברק, אם בכלל ידאג למישהו, ידאג לעצמו. כשעליו לדאוג לאחרים הוא בורח, בדיוק כפי שהאשימו אותו שעזב את מחנה צאלים - "אהוד ברח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם