תרנגול כפרות
ישראל לא תמצא פרטנר נוח למו"מ כמו אבו מאזן, שבלם את האינתיפאדה השנייה בגדה. הבעיה היא שהציבור אינו מוכן לשלם את מחיר השלום
הוא ידע בדיוק מה התאריך הזה מסמל לישראלים. כ"ט בנובמבר הוא שלנו. אך איזה "חכמולוג", יועץ סתרים, יעץ לו להתכוונן על ההיסטוריה שלנו וליצור היסטוריה פלסטינית אלטרנטיבית. ועל אף הזעם שלנו עליו, איזו ברירה נותרה לאבו מאזן? ומה לא אמרנו עליו? שהוא חלש, שאינו מייצג את הגדה, שלא לדבר על רצועת עזה החמאסית-איראנית. "בקושי את עצמו הוא מייצג", זלזל בו אביגדור ליברמן בפני קונסולים ושגרירים.
אבל בעייתו המרכזית היא שהיה ונותר נאיבי. בתמימותו חשב שפעולותיו האמיצות יקנו לו נקודות זכות אצל הישראלים; שהפעולות שינקוט יסייעו לו בבניית אמון הדדי שיוביל את הישראלים לכניסה למשא ומתן עמו; שיצליח להחזיר את האמון בין ישראלים לפלסטינים כתנאי למשא ומתן. אך אבו מאזן לא הבין שלעולם לא נכנסים לדיאלוג מעמדת חולשה וללא קלפים חזקים ביד. הוא לא הבין על אף ניסיונו ארוך השנים כמוקאוום (מאבקן) שהצד הישראלי לא יתיישב לשולחן מתוך רצון, אלא מכורח המציאות.
בחברה הישראלית ספוגת הקסאמים והגראדים והפאג'רים ומה לא, אף ראש ממשלה שפוי לא יעז לפנות התנחלויות, לחפש הסדר על חלוקת ירושלים או לדון בסוגיית הפליטים. אבו מאזן יכול לצעוק עד מחר שאין לו שאיפות לחזור לצפת או לקוו 48'. החברה הישראלית לא מאמינה במשא ומתן, לא רוצה בו ואין לה קורטוב של אמון בערבים בכלל ובפלסטינים בפרט. יחסי היהודים-ערבים מעולם לא היו בשפל עמוק כל כך.
שלשום נפגשתי עם בני נוער באחת הערים "המבוססות" במרכז הארץ, ולכולם היה רק דבר אחד לומר: צריך להיכנס בערבים, לא משנה אם הם בעזה או בגדה. גם ערביי ישראל זכו לקיתונות של דברי נאצה. באווירה הציבורית הזאת, אפילו אם נתניהו או ליברמן יקומו בוקר אחד עם הארה ומלאי התפעלות מכוונותיו או יכולותיו של "האפרוח במוקטעה", לא יהיה להם מנדט מן הציבור הישראלי. הציבור לא רוצה בעת הזאת שלום, ובוודאי לא לשלם את מחיר השלום.
וכך נותרנו עם אבו מאזן, שהליכתו לאו"ם אולי תחזק אותו לרגע, ואולי תחליש אותו לעד ותביא לקריסתה של הרשות הפלסטינית כולה. ובעוד ישראל יודעת בדיוק מי עומד מולה בעזה, ברמאללה כבר לא יימצא אפרוח, עם נוצות או בלעדיהן, המחכה בסבלנות להיות תרנגול כפרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם