תהיו אלקינים
בעוד השמאל מסרב להתפלש בביצה הפוליטית, הימין מבין שכדי להצליח עליו להשתמש בעיתונות, לכרות בריתות ולגייס קולות מהיריב

אלקין, דנון ורגב. קפצו ראש לביצה המצחינה - וצלחו צילום: פלאש 90
כל אחד מהם סיפק בשנים האחרונות לתקשורת את ליטרת הצעות החוק הבעייתיות, הציטוטים המטרידים ותפיסת העולם הקיצונית. יש עוד דבר שהארבעה האלה עשו: הם עבדו קשה; לא פספסו נאום בכנסת; ידעו איך להשתמש בעיתונות לצורכיהם; כרתו בריתות וטחנו בריתות של חברי מרכז.
זה לא תמיד אסתטי ולא תמיד מריח טוב, אבל פוליטיקה, אם נודה על האמת, היא ביצה מצחינה למדי. כדי להיות פוליטיקאי טוב אסור לדלג מעליה, אלא לקפוץ ראש לתוכה. והאלקינים קפצו. זהו בדיוק ההבדל בין הימין הישראלי לבין השמאל והמרכז הישראליים: בזמן שהציבור הלאומי מבין שהמאבק על זהותה של המדינה הזאת לא הוכרע, ועובד קשה - ובהצלחה - כדי לשנות את מאזן הכוחות לטובתו, ההמון המפוזר והלא מגובש משמאל וממרכז מעדיף להביט בבוז על הביצה, לסתום את האף במקרה הרע או לנסח סטטוסים מצחיקים בפייסבוק במקרה הטוב.
דור שלם של אנשים שגדלו ברווחה כלכלית יחסית ושחונכו מגיל צעיר לדאוג לעצמם ולא להילחם למען מטרה או אידיאולוגיה גדולה גדלו להיות מבוגרים ציניים, שמביטים בתדהמה מהולה בזלזול על הפיכתה של המדינה לימנית יותר, דתית יותר ואולי אף מושחתת יותר. גם המחאה החברתית בקיץ העדיפה לבוז לפוליטיקה. במקום לשבור את הראש איך משנים את התמונה, הדור הזה הזה שובר את הראש איך יוצרים ממים ויראליים על חשבון מירי רגב.
יחימוביץ' בדרכם של רבין וברק
כפועל יוצא, השמאל והמרכז לא מצליחים להצמיח מתחרים לרביעייה הנמרצת של הליכוד. ציפי לבני, יוצאת תנועת החירות שניסתה באופן מגושם להנהיג את השמאל הישראלי, זרקה לפח 28 מנדטים בשל יכולת דלה במקצוע שבו היא עובדת: פוליטיקה.
יאיר לפיד, התקווה הלבנה החדשה של השמאל-מרכז הישראלי, הקים מפלגה ללא פוליטיקאים כאות למיאוס שחש המחנה שלו כלפי העיסוק בתחום. כשאנשיו ייכנסו לכנסת, יאכלו אותם הדנונים והלוינים הערמומיים והמנוסים בלי מלח.
היחידה במחנה שמראה ניצוצות של הבנה היא שלי יחימוביץ,' שיודעת ככל הנראה שכדי שמנהיג שמאל ייבחר, עליו לשבור חזק למרכז. כך עשו יצחק רבין ואהוד ברק, מנהיגי העבודה האחרונים שעלו לשלטון.
הם עשו זאת לא מכיוון שענדו עלה של זית
על דש בגדם, אלא בעיקר מפני שעברם הביטחוניסטי הילך קסם על הבוחרים. מנהיגת העבודה הנוכחית הפנימה ככל הנראה שמשה פייגלין צודק - נשארו בערך ארבעה שמאלנים - ושכדי לזכות בהישג אלקטורלי עליה לגרד קולות ממחנות אחרים.
יחימוביץ' עושה את מה שעשו פעם בשמאל הישראלי: פוליטיקה אגרסיבית, לא מתנצלת, לא נעימה. נשיא המדינה שמעון פרס, שהפך בשנים האחרונים לקונצנזוס, היה אחראי בעבר ל"תרגיל המסריח." יצחק רבין קנה תמיכה מהימין באמצעות הקולות המפוקפקים של של אלכס גולדפרב וגונן שגב.
כשמתפקדי הפריימריז של העבודה יבחרו היום את הרשימה לכנסת, עליהם להיזכר בדנון, בלוין, באלקין וברגב בהערכה, ולא באיבה, ולמצוא את האנשים שיוכלו להשיב לרביעייה הנמרצת מלחמה שערה.

מבינה את המשחק. השאלה אם שאר האנשים יבינו גם כן. שלי יחימוביץ'
צילום: שלומי דעי, רון בן נעים