הליכוד האמיתי
הפרשנים הזילו דמעות בשם ז'בוטינסקי, אבל אף אחד מהם לא ליכודניק. המתפקדים בחרו נכון מבחינתם והציבו רשימה צעירה, אנרגטית ומעניינת. שיטת הפריימריז טובה אבל סכנת ההשחתה רובצת לפתחה
על פי מיטב שיפוטי הלא אובייקטיבי, רשימת הליכוד שנבחרה השבוע היא נבחרת יפה מאוד. היא צעירה יותר ומלאת אנרגיות; במקומות הבכירים נבחרו הח"כים החרוצים והנאמנים למצע הליכוד ולארץ ישראל; הרשימה נראית מגוונת ומאוזנת ומעניינת. יש שם גם פייגלין וגם הנגבי, גם שאמה וגם חיים כץ; עליי הבכי והנהי באולפני הטלוויזיה השפיעו הפוך. ככל שביכו שם יותר את הליכוד הקלאסי שהפך כביכול להיות ימין קיצוני, כך יותר השתכנעתי שהבוחר הליכודי בחר נכון. ככל שהבטיחו לי שז' בוטינסקי מתהפך בקברו ומנחם בגין מזיל דמעות, כך הבנתי שהפרשנים השמאלנים הפכו להיות מוקירי זכרו של ז'בוטינסקי משום שהם מודאגים מאוד לנוכח נבחרת מנצחת.
פייגלין איננו ימין קיצוני. הוא איש שנוי במחלוקת, וגם איש מעניין וחכם, לא מתויג, בעל עמדות מקוריות ולפעמים מפתיעות. לראש הממשלה לא יהיה קל איתו אבל גם לא משעמם. בקרב אנשיו עדיין יש פה ושם פעילים בליכוד שאינם מצביעים ליכוד. בעבר זו הייתה תופעה רחבה, עכשיו רק שאריות. הוא זה שצריך לומר להם שזה חוסר יושר, מצווה הבאה בעבירה, ולקרוא להם להחליט לכאן או לכאן. אבל בגדול, פייגלין ואנשיו הם כבר מזמן בשר מבשרו של הליכוד וחלק מהפסיפס המגוון שמרכיב אותו.
גם באשר לשלושת המוסקטרים בגין מרידור ואיתן, נדמה לי שהפרשנים החמיצו את הסיפור. הם בחוץ לא בגלל פיינשמקריות במובן הפוליטי, אלא במובן של להפשיל שרוולים ולהילחם. האמת היא שרק בגין באמת נדחף החוצה. השניים האחרים נבחרו גם בפעם הקודמת במקומות 16, 17 שאחרי רשימת חברי הכנסת המכהנים. בסבב הקודם התמודדו בליכוד 12 ח"כים מכהנים על 20 מקומות ריאליים. היה מקום בשפע גם לחדשים וגם לוותיקים וגם לעשות מחווה לראש הממשלה ולבחור באנשים הרצויים לו. הפעם התמודדו 27 ח"כים על 20 מקומות, וזה סיר לחץ נורא. אי אפשר במצב כזה לבקש טובות או לצפות לכבוד זקנים. מי שלא היה נאה לו להזיע ולהתרוצץ נשאר בחוץ.
השאלה אם באמת השלושה הללו מייצגים את ההדר הבית"רי, תתברר רק אחרי הקמת הממשלה. אם נתניהו יקרא למי מהם להצטרף לממשלתו, ההדר וההגינות מחייבים אותם לסרב. בגין כבר הוכיח את זה בעבר. כאשר התמודד על ראשות הממשלה בראש מפלגת חרות, וזכה בארבעה מנדטים בלבד, הוא לקח אחריות והתפטר מהכנסת באומרו: התברר שהעם לא רוצה בי. זה התברר עכשיו שוב, ואיש הדר צריך לדעת לומר לראש הממשלה, עם כל הכבוד, ממשלת הליכוד איננה רכושך הפרטי. הליכוד לא רצה בי בממשלה, ביקשתי את אמונו ולא קיבלתי.
פריימריז - אם לצטט את רובי ריבלין שציטט את צ'רצ'יל - הם שיטת בחירות לא טובה, רק שכל האחרות גרועות ממנה. אני חותם על זה בשתי ידיים, רק שאחת מהן רועדת. מפחד. באמת למפלגה גדולה אין שיטת בחירות פנימיות טובה ממנה, כל האחרות כבר הושחתו מאוד, אבל תרבות הדילים, קבלני הקולות ומפקדי הארגזים, מאיימת להשחית גם אותה. מזה לא נובע שצריך לחפש שיטה אחרת, אלא שצריך לחשוב על דרכים ותקנות שישמרו על המהלך מפני השחתה.
בשורה התחתונה, הדילים הגדולים בליכוד השפיעו רק בשוליים, גם הדילרים וגם הקבוצות המאורגנות לא הכתיבו את הרשימה. קבוצות המתנחלים השונות מונות יחד כ-10 אלפים בוחרים, אבל אלקין אדלשטיין וציפי חוטובלי קיבלו בסביבות 30 אלף קולות כל אחד. כלומר רוב בוחריהם לא באו מהקבוצה המאורגנת של יו"ש, ורוב בוחרי יו"ש היו בוחרים בהם גם אילו לא היו שם שום ארגון ושום הכוונה.
ומלך הדילים, חיים כץ, קיבל פחות קולות מהם. יודעי דבר אומרים שעמדו לרשות כץ 12 אלף חיילים צייתנים עובדי התעשייה האווירית. על פי הידוע כולם הונחו לבחור בשני אנשים - כץ עצמו ורובי ריבלין. וכל יתר הקולות שלהם עמדו כביכול לקנייה ומכירה. אילו היה הסחר מכר מוצלח כפי שתיארו אותו, כלומר שעל כל בוחר שכץ תרם לטובת מועמד מסויים, אותו מועמד היה צריך להחזיר בוחר שיתמוך בכץ, הרי בתיאוריה חיים כץ היה צריך להיבחר למקום הראשון ברשימה. בפועל הוא נבחר ב-29 אלף קולות למקום ה-11, קצת יותר גבוה ממקומו הקודם. בליכוד אומרים שגם בלי דילים בכלל כץ היה מגיע פחות או יותר לאותו מקום.
הדיל בנוי על ההנחה שיש לדילר קבוצה צייתנית של בוחרים שמוכנים לעשות למענו מאחורי הפרגוד כל מה שהוא יבקש מהם. מתברר שההנחה מוטעית, וכשמגיע רגע ההצבעה והבוחר עומד לבדו באין רואה מול הרשימה, הוא מצביע לפי שיקול דעתו ולא לפי מה שביקשו ממנו. במילים אחרות, הדמוקרטיה בסוף מנצחת את הדילים.
ובכל זאת תרבות הדילים צריכה להדאיג
הבעיה היא שהגבולות בין מותר ואסור לא ברורים. ברור לגמרי שאין פסול בכך ששני מועמדים כורתים ברית ביניהם וכל אחד מהם ממריץ את תומכיו להצביע גם עבור בן בריתו. זה בהחלט'דיל' כי יש בו תן וקח, ובכל זאת אין בו שום דבר לא ישר או נוגד את הרוח הדמוקרטית. מצד שני ברור לגמרי שאי אפשר לקבל את המחזה המביש של אלפי עובדי התעשייה האווירית המובלים במאורגן מהמפעל לקלפיות, ומקבלים לידיהם הוראות הצבעה ממוחשבות שאפילו שמות אין בהם רק מספרים.
הגבול בין ברית לגיטימית בין מועמדים ובין הגועל נפש, לא ניתן להגדרה. ובכל זאת אפשר לעשות כמה דברים כדי שהמחזה המביש לא יהפוך לנורמה שמתחילה בין שלושה ארבעה מועמדים ואחר כך כבר לכל המועמדים אין ברירה אלא להצטרף אליה. אפשר לקבוע בתקנון שאסור למתמודד בפריימריס להיות גם יו"ר של ועד עובדים, אפשר לחייב כל מתפקד לחתום על איזושהי הצהרת נאמנות לערכי המפלגה ולמצעה, כולל הצהרת'אני מתכוון להצביע בעד המפלגה בבחירות הכלליות'. וחובה לנסח מסמך של מותר ואסור גם אם אין דרך לאכוף אותו. המצביע יכול תמיד לרמות ולחתום על הצהרת שקר, אבל הרוב המכריע של האנשים אינם רמאים, והם צריכים לספוג מכיוון ראשי המפלגה ומתמודדיה תרבות אחרת שלפיה הקומבינטוריקה היא בושה. בבחירות של השבוע הדבר לא נעשה, לא בליכוד ולא בעבודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם