יוהרה עיתונאית
דקות ספורות לפני שאהוד ברק הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים כבר חזו פרשנים בכירים שהוא מצטרף ללבני. מישהו שמע אותם מתנצלים על הטעות?
המערכת הפוליטית קיבלה באנחת רווחה את פרישתו של שר הביטחון. לא איש רעים להתרועע, לא סחבק, חשדן וקשה לבריות. מכאן ועד לגל המתקפות עליו הדרך ארוכה מאוד. לפני ימים ספורים, עת הסתיימה המלחמה בדרום, שר בקבינט ואיש צבא המחשיב את עצמו כאדם ללא חת, החל בקמפיין מתוזמן, לקראת הפריימריז בליכוד, בתוקפו את ברק. המנטרה אותה מנטרה: לברק היו שיקולים פוליטיים בניהול המלחמה. מתברר, שלברק, אם היו הרהורים פוליטיים, הרי שהם כוונו לקראת פרישה. מוטב לאותו שר בכיר לבקש סליחה ולהודות שאמירתו הייתה פוליטיקה לשמה. גם שר האוצר המטיר על מר ברק קיתונות של לעג וקלס. בלתי מכובד בעליל.
גם אם יהפכו ויהפכו את ההיסטוריה הפוליטית-צבאית-מדינית של ישראל, לא יצליחו כל דורשי "טובתו" של ברק למחוק את תרומתו הגדולה לביטחון ישראל. כהונתו כראש ממשלה לא הייתה מוצלחת כלל בעיני רוב הציבור. למרות זאת, סבורני שלזכותו של ברק תירשם היציאה מלבנון, עם כל קלקלותיה, לאחד ההישגים הגדולים שלו כראש ממשלה. כדי לעשות זאת היה צורך בתעוזה פוליטית, קור-רוח ואמונה במעשה. הוא לקח על עצמו אחריות עצומה והוכיח שהחלטות גדולות בהחלט אפשריות. כמי שסבל עשרות שנים מירי טילים על מקום מושבו בצפון הארץ, כמי שראה במו עיניו את הסבל הנורא של חיילי צה"ל אשר שירתו בלבנון, הדאגה האין סופית של המשפחות ויגונן, אני משוכנע שמהלכו של ברק יירשם בהיסטוריה האזורית כאחד המהלכים הנבונים.
כל המבקרים על יציאה חפוזה, כביכול, של צה"ל מלבנון, עשו זאת מטעמים פוליטיים או אידיאולוגיה פנאטית. העובדה ששערה משערות ראשו של חייל אחד לא נפגעה מן היציאה, היא הישג עצום. כל אשר העיב על היציאה המוצלחת מלבנון היה ההמשך. ההבטחות להגיב על כל התגרות של חיזבאללה נותרו ריקות. המחיר היה מופקע: מלחמת לבנון השנייה.
לצד תרומתו של ברק כשר ביטחון לחיזוקו של צה"ל ושיקומו לאחר מלחמת לבנון השנייה, פעילותו הענפה בשדה המדיני, הן בוושינגטון והן באזורים אחרים, נתגלעו מעשים חמורים הגובלים בחשדות למעשים שלא ייעשו במשטר דמוקרטי. "פרשת הרפז" לא נפתרה עד היום, לגנותה של מערכת אכיפת החוק והגורמים האחרים האמונים על החקירה, והיא פגעה קשות בניהול הצבא.
ההימנעות מגלוי וחשיפה של מה שקרה באותה הפרשה שבה טען שר הביטחון שהיה ניסיון פוטש, מעשה חמור שאין שני לו, היא קלון על שלטון החוק.
לזכותו של ברק תירשם גם ההצלחה העצומה של חיזוק הקשרים הביטחוניים בין ישראל לבין ארה"ב. היו חריקות נוראיות אשר ליוו את היחסים בין הנשיא אובמה לבין ראש הממשלה נתניהו. ברק היה האיש בוושינגטון, בעל קשרים מצוינים ויכולת הידברות טובה מאוד עם הממשלים השונים.
עובדה היא שבתקופת אובמה היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות היו טובים
נחזור לתקשורת. שתים-שלוש דקות לפני מסיבת העיתונאים שבה הודיע ברק על פרישתו, התייצבו מול המיקרופונים ומצלמות הטלוויזיה עיתונאים בכירים מאוד. ללא ניד עפעף, ללא כל היסוס, הם ידעו מה הוא יאמר: התפטרות וחבירה ללבני. הביטחון של העיתונאים היה עצום. הודעת הפרישה לא הפילה אותם ארצה גם כאשר התברר שכל תחזיותיהם עורבה ופרח. הם המשיכו לשדר ולפרשן כאילו שום דבר לא קרה. ה
אמת היא ששום דבר חדש לא קרה. במהלך כל המלחמה התנהלו מרבית העיתונאים בצורה מחפירה ומבזה. יש מקום להכות על חטא היוהרה, לערוך חשבון נפש מעמיק לפני שכל המערכת תקרוס. והמבין יבין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם