על עיתונות ופוליטיקה
מאז הפרסום שהוצע לי להיכלל ברשימה של ציפי לבני אני מוצף בעצות, בשאלות ובתהיות. להלן ההתחבטות וההחלטה
אני מאמין גדול במדינה יהודית ודמוקרטית. גם וגם. כאדם מעורב, כעיתונאי, אני מנהל מאבק נגד תעשיית השקרים שהופכת את ישראל למפלצת, ושאין לה עניין בזכויות אדם אלא רק בשלילת הזכות של עם אחד מכל העמים למדינה משלו.
אבל ברור לי שהבעיה היא גם בפוליטיקה הישראלית. יש צורך להיאבק בתהליך הכפול מתוצרת הקואליציה הנוכחית. ראשית, האסון של מדינה לא ציונית מבפנים (אנחנו הולכים לקראת רוב לא ציוני בגיל הגיוס, בעיקר בגלל התרחבות החינוך החרדי); ושנית, האסון של מדינה דו-לאומית (הימין מתעקש ליצור מדינה אחת גדולה, כאשר חלק ממנו תומך במתן זכות הצבעה לערביי השטחים).
איך מונעים את האסון הכפול הזה? בכוחותיי הדלים אני עוסק בכך בטורים שלי. אני טוען שוב ושוב שהימין מגשים את החזון של השמאל הרדיקלי - מדינה אחת גדולה, לא יהודית, עם אזרחות שווה. עד כאן הדרך. כאן מתחילה ההתחבטות. האם כדאי להעביר את המאבק הזה לכנסת? האם "התנועה" של ציפי לבני היא המסגרת הנכונה? האם הרכב הרשימה הוא כזה שיאפשר לה ולי לפעול למען המטרות הללו?
התחבטתי. עיתונאים זריזים מצאו לנכון להלקות בי גם על עצם ההתחבטות הקצרה. להם הכל ברור. לי קצת פחות. השיקולים אינם פשוטים. היועצים הרבים, בעד ובנגד, שהציפו אותי בטלפונים, באימיילים ובמסרונים - העלו בדרך כלל טענות ראויות. לשני הכיוונים. לא היה לי זמן רב מדיי להתחבט. שהרי יש גם בעיה אתית. למרות התקדימים של עיתונאים אחרים, אני לא יכול להיות גם עיתונאי וגם "מתחבט."
הרי כל מאמר שאכתוב, והספקתי לפרסם אחד, יהפוך לתעמולה. רק זה חסר לי. פוליטיקה איננה דבר בזוי. להפך. צריך לעודד את הטובים להיכנס לשם. במסגרת ההתלבטות נודע לי שד"ר יועז הנדל ואלוף במיל' אלעזר שטרן הצטרפו לרשימה שבראשות לבני. הם ראויים לברכה. זה בהחלט הכיוון הנכון. רק ביום שישי האחרון כתבתי שאם יש סיכוי למפלגה החדשה, הוא מצוי בכך שהרשימה תהיה הרבה יותר לאומית וציונית, ואפילו עם גוון ימני, רחמנא ליצלן. משום שיש לנו יותר מדיי מרכז שהוא לא בדיוק מרכז.
שיקולי המעבר מעיתונות לפוליטיקה, לפחות אצלי, היו קצת יותר מורכבים. יורשה לי להודות שגם אישיים. אפילו עניין של מקום ומיקום. פוליטיקאי לא יודה בכך, לא בגלוי, אבל זה גם שיקול. אלא שלא הייתה לי בעיה של מיקום. קיבלתי הצעה מכובדת. מאוד מכובדת. מה שהכריע את הכף מצוי במקום אחר. רוב האנשים, וזה כולל עיתונאים ופוליטיקאים, מתעוררים כל יום ומחפשים את ההצדקות להשקפת העולם שלהם. אצלי זה קצת שונה. כל יום אני שואל את עצמי - היכן טעיתי. אני משתדל, לא תמיד מצליח, לבדוק דברים לגופו של עניין.
אני מלא ב"סתירות." בעד שלטון החוק ונגד אקטיביזם שיפוטי. בעד מדינה יהודית ונגד מדינה חרדית. בעד מדינה יהודית ובעד שוויון מלא לערביי ישראל (למעט בתחום ההגירה). פה ושם מתברר לי שאני טועה. אני מנסה לתקן. אפילו נהנה מזה. גם אם אינני
על רקע הדעות שלי, שמשתדלות להתגבש לגופו של עניין, זה עלול להקשות עליי את החיים.כולי תקווה שהמרכז הלאומי והציוני יצליח. שלוש המפלגות, בראשות לבני, יחימוביץ' ולפיד - הן מפלגות שחייבות להצליח. יש לי ביקורת נוקבת על כל אחת מהן, ועל מסתננים שמצויים בתוכן. אבל המפלגות הללו, ביחד ולחוד, הן הרע במיעוטו.
האלטרנטיבה היא קואליציה לאומנית-חרדית. זה כבר מתחיל. ההחלטה הכל כך מטופשת, האנטי-לאומית, להוסיף אלפי יחידות דיור, והתגובה האירופית, מבהירים שהממשלה הנוכחית גוררת אותנו לתהום. שמעתי אנשי ליכוד שמתקשים להבין את המהלך של נתניהו. מה עובר עליו? למה עכשיו? הם רוצים לפתוח את הפה. לזעוק. אבל הם בפוליטיקה. הם חייבים לשתוק.
אני לא מסוגל לשתוק. כך שההצעה הכניסה אותי להתחבטות. זה לא היה קל. רק אצל אחרים זה נראה פשוט. למזלי זו הייתה התחבטות קצרה. פחות מיומיים. תודה לכל אלה שנתנו לי עצות. ויסלחו לי אלה שכל כך רצו שאכנס לפוליטיקה. אני את ההחלטה שלי קיבלתי. אני נשאר במקום שבו, כך נדמה לי, אוכל להיאבק באופן יעיל יותר על העקרונות שלי, ודין התנועה לא ייאלץ אותי לשתוק. אני נשאר בכתיבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם