מיוחד: הסיירת במאה שערים
תיעוד של מפגש נדיר בין לוחמי סיירת מטכ"ל לשוליים הקיצוניים של החברה החרדית: מה חושב ראש ישיבת מיר על הצבא, לאיזו יחידה רוצים להתגייס השבבניקים, מי קרא לחיילים "נאצים" ולמה כועס קמב"ץ העדה על כולם
החיילים מתקבצים בכיכר השבת לבושים בג'ינס וטישרט. לא כדאי לעורר פרובוקציות בקרב הקיצוניים שבין תושבי השכונה. אולם למרות אמצעי הטשטוש, רובי ה-M16 המקוצרים מסגירים את זהותם.
17 חברי הצוות, שאמורים להתחיל את השירות המבצעי כבר בעוד חודשיים, חתומים כולם בקבע, וגילם עומד על 21.
אל הסיור בשכונה הם מגיעים במסגרת תוכנית חינוכית, בה הם עורכים סיורים ברחבי הארץ. מי שמתנדב לערוך להם את הסיור במאה שערים הוא העיתונאי החרדי יקי אדמקר, שגם לומד באחת הישיבות באזור.
כבר בכניסה לשכונת מאה שערים מופתעים החיילים, רובם בני קיבוצים ומושבים, מהפאשקווילים המעטרים את לוחות המודעות והקירות של השכונה. הם שומעים על אורח החיים המקומי ועל האגדה בדבר תפקיד המודעות המודבקות על קירות השכונה: ייצוב הבתים המטים לנפול.
אבל השקט של השכונה החרדית מטעה. מספר דקות לאחר תחילת הביקור מתרחשת ההיתקלות הראשונה בין המבקרים לתושבים. כמה נערים מהזרם המשתייך לנטורי קרתא ניגשים אל החיילים ומתחילים לקרוא להם "נאצים" ו"כלבים".
אחד החיילים מנסה לברר איתם את פשר הקללות, אך נענה בתשובה הפשוטה: "כי אתם חיילים". הלוחם מנסה את מזלו בהסברה ועונה לו שהוא שומר עליו מהערבים, אבל הילד הצעיר לא משתכנע ומשיב כי הוא מעדיף את הערבים.
החיילים עוד מנסים להבין את פשר גילויי השנאה, תוך כדי שהם ממשיכים ליעד הבא: מאפיית "לנדנר" הוותיקה, שהחלה לפעול עוד במאה הקודמת. הם טועמים מהחלות הטריות, ושומעים על מי שעומד בראש ישיבת מיר, הרב יצחק אזרחי. ישיבת מיר, היעד הבא בסיור, נחשבת לאחת משתי הישיבות הגדולות בעולם (יחד עם ישיבת לייקווד בניו ג'רזי), ומונה כ-5000 תלמידים מישראל ומהעולם המשתייכים לזרם החרדי ליטאי.
"שתי דקות ליציאה", מכריז מפקד הצוות. החיילים מסיימים את החלות וממשיכים לכיוון הישיבה הממוקמת בשכונת בית ישראל. מחוץ לישיבה, בנקודת המפגש שנקבעה מראש, ממתין ראש הישיבה ולוחץ את ידי החיילים בחמימות. "ברוכים הבאים", מברך אותם אזרחי.
"אני מאוד שמח שהגעתם, ונהנה לפגוש אתכם. אנחנו ניכנס עכשיו להיכל הישיבה ולאחר מכן נלך אליי לבית ונשוחח". החיילים מתייצבים בשורות ונכנסים אל בניין הישיבה. בדרך מזהים כמה עוברי אורח חרדים את המבקרים כחיילים, מאחלים להם בהצלחה וקוראים לעברם "אוהבים אתכם".
אל המעלית נכנס אזרחי ראשון ומפציר בכולם להיכנס.
"אתם עושים עבודה חשובה ובעזרת השם אלוקים יהיה בעזרכם," מוסיף תלמיד אחר. תלמידים אחדים שואלים את החיילים על עיתוי הכניסה לעזה והמצב בדרום, וגם החיילים מתעניינים בתלמידים, שחלקם הגיע לישיבה מארצות הברית, צרפת ואנגליה כדי ללמוד בה מספר שנים.
החיילים עוברים בין הספסלים. "לא ידעתי שלומדים בישיבות כל כך הרבה שעות", אומר אחד מהם, "ובעיקר לא ידעתי שיקבלו אותנו פה בכל כך הרבה אהבה וחיוכים. אני מופתע מאוד לטובה". אחרי הסיור בישיבה מלווה הקבוצה את הרב הישיש לביתו.
אחד התלמידים עורך את השולחן ומגיש כיבוד קל לחיילים. הרב מתייצב בראש השולחן. "לא באתי לדבר", פותח אזרחי בדברים, "אלא לשוחח איתכם ולענות לכם על שאלות. הגעתם לפה בזמן שכל עם ישראל מאוחד. צה"ל שומר על עם ישראל, אבל בני התורה שומרים על צה"ל. אנחנו מאמינים שלימוד התורה שומר עלינו".
אחד החיילים לא מהסס ומסתער עם השאלה המתבקשת: "אז מה אתה בעצם אומר, שאנחנו לא צריכים צבא"? "ממש לא", משיב אזרחי. "אנחנו צריכים צבא ושיהיה הכי טוב, אבל אנחנו גם צריכים לומדי תורה. הפעילות שלכם והמעשים שלכם חשובים מאוד, אבל הלימוד של בני התורה חשוב יותר.
עם ישראל החזיק בצבא גם בעבר, ואם אתם מוכנים לבוא וללמוד תורה - אתם מוזמנים. אתם צריכים לדעת שאנחנו מתפללים עליכם באופן קבוע ולומדים להצלחתכם, ואתם אחים שלנו".
חייל אחר ששומע את הדברים משיב לרב כי ישנם תלמידי ישיבות רבים שאינם לומדים תורה כל היום, ומעבירים את הזמן בבטלנות.
"אני רוצה לומר לך", עונה אזרחי, "שללמוד תורה כל היום זה הרבה יותר קשה ממה שאתה חושב, וייתכן שגם חלקכם לא הייתם מצליחים לעמוד בזה, בדיוק כמו שבחורי הישיבה לא היו מצליחים לעשות את מה שאתם עושים. כל אחד הוא טוב בתחומו. עם זאת, מי שלא לומד תורה כל היום, אנחנו מעיפים אותו מפה ולא מאפשרים לו להישאר בישיבה".
במסגרת השיחה בנושא ציונות מספר הרב כי גם הם עוסקים בציונות. "מדי שנה אנחנו מביאים לפה אלפי בחורים מחו"ל שבאים לישראל רק כדי ללמוד תורה, ותומכים בישראל בגלל החיבור שלהם דרך התורה".
כשאחד החיילים מבקש את בקבוק השתייה, מציע לו אזרחי לברך ברכה, מסיר את כיפתו ומעביר אותה לחייל. אזרחי מתחיל לומר את מילות הברכה, אבל החייל, מתברר, מכיר את הברכה היטב ומסיים אותה בכוחות עצמו. אזרחי קולט את האווירה המחויכת ועובר לחייל הבא. "תן לו את הכיפה שיגיד גם הוא ברכה", והחייל ממשיך. כך עוברת הכיפה מראש לראש.
רגע לפני שהכיפה מועברת לאחד החיילים, ממהר החייל להתיישב בין מי שכבר בירכו. "קלטתי אותך", פונה אליו הרב וכולם פורצים בצחוק. "אני מאוד מכבד אותך, אבל לא מעוניין לברך", משיב החייל והשרשרת ממשיכה הלאה.
בסיום השיחה עם החיילים מבקש אזרחי מהחיילים להצטלם יחד לתמונה קבוצתית. החיילים נעתרים, לא לפני שמפקד הצוות מורה להם להניח את הרובים על הרצפה וכולם מצייתים.
משם ממשיכה הקבוצה אל ביתו של הרב יוסף שלום אלישיב שנפטר בשנה האחרונה, והיה ממנהיגי המגזר החרדי ליטאי. שלמה קוק, מי שהיה דוברו של הרב, ומספר על גדולתו של הרב ומידת צניעותו וענוותו. חברי הקבוצה מתפעלים מהסמטה הצרה והמוזנחת, שאולי מזכירה להם את שטחי האימון לקראת כניסה למחנות פליטים. קוק ממשיך מספר להם על האיש שנולד במאה הקודמת, נפטר בעידן הפייסבוק, וסירב במשך חייו לעבור מהבית שגודלו לא עלה על חדר וחצי.
אבל עיקר המאמץ של קוק היה להגיב לשאלות החיילים בנוגע לקריאות "נאצים" שספגו ברחובות השכונה. "אפילו על הרב אלישיב הם צעקו וביזו אותו, אז אתם בצד הטוב ויכולים להבין במי מדובר".
בשלב זה שולף אדמקר את השפן שהכין מראש.
"במהלך השעות האחרונות יצא לכם להכיר בעיקר את הצד של התושבים הקיצוניים המתגוררים פה", אומר אדמקר, "אבל רגע לפני שאנחנו הולכים לביתו של קמב"ץ העדה החרדית, יואל קרויס, אני רוצה להציג לכם את אחד מתושבי השכונה שדווקא כן מעוניין להתגייס. קוראים לו נתן, והוא עוד מעט בן 18. החלום שלו הוא להגיע לשלד"ג וזה הזמן שלכם לתת לו טיפים".
בין החיילים לנתן מתפתחת שיחה על החלטתו להתגייס והוא מספר להם כי הוא מעוניין לתרום למדינה. "ההורים שלי חרדים, אבל זה לא מפריע להם שאני אתגייס. הם אוהבים את צה"ל וברור שהיו מעדיפים שאני אלמד תורה, אבל אם אני לא לומד, אז מבחינתם להתגייס ולשמור על המדינה זה דבר חשוב מאוד." החברים מסיירת מטכ"ל מרוצים, נותנים לו את מספרי הטלפון שלהם ומפצירים בו להתקשר במקרה שייתקל בקשיים או בשאלות.
לקראת הכניסה לביתו של קרויס, מתדרך אדמקר את החיילים. "אנחנו הולכים להיכנס לביתו של קרויס, קמב"ץ העדה החרדית, והוא מתגורר בתוך 'הקסבה' של השכונה. קרויס ביקש ממני, על מנת שלא יתעוררו מהומות, להיכנס במהירות לבית ולא להתעכב בחוץ". החיילים משועשעים מהסיטואציה ונענים בחיוב. בכניסה לבית נתקלים החיילים בשלטים המכריזים "ציונים החוצה" ונכנסים אל תוך הבית. גם במקרה זה, כמו לאורך כל הסיור, קרויס אינו מבקש מהם לחבוש כיפות, ומגיש להם שתייה קרה וחמה.
אלא שבניגוד לנציגי החרדים הקודמים שפגשו, קרויס אינו מתכוון לעשות להם הנחות ומתחיל לירות. תחילה תוקף קרויס את החרדים והדתיים לאומיים. "אני לא מצליח להבין את אנשי חב"ד שהולכים לחלק לחיילים סופגניות בחנוכה. למה הם לא עושים צבא? למה חלוקת הנטל היא שהם מחלקים סופגניות ואתם נלחמים? אולי אתם תחלקו סופגניות והם יילחמו. גם החרדים שמשתתפים בבחירות, לדוגמה, לוקחים כסף מהמדינה ולא מתגייסים".
משם ממשיך קרויס אל הציבור הדתי לאומי. "גם הדתיים הלאומיים אמרו תמיד שהקמת המדינה היא תחילתה של הגאולה והשלטון הוא הריבון, עד שהגיע אריאל שרון והחליט לפנות את ההתנחלויות. פתאום אז הם שינו את כל הגישה. אז כשזה טוב להם זו תחילתה של הגאולה, וכשלא - זה אחרת"?
לסיום מגיע קרויס לחילונים שאיתם, לדבריו, יש לו את הבעיה הכי קטנה, אבל גם מהם הוא לא חושך את שבטו. "אתכם אני לא מבין. באיזו זכות גירשתם את הערבים מפה? מכוח מה? הרי אם אתם לא מאמינים בתורה, אז מה הזכות המוסרית שלכם על ארץ ישראל שגירשתם מפה את הערבים"?
החיילים משיבים לו שלמלחמה יש חוקים משלה, ושלא ישראל היא שפתחה במלחמה. קרויס מנסה להוכיח שלא כך הוא, והוויכוח בנושא מתלהט. "אחת הבעיות שלי עם הציונות היא הניסיון שלה לסלק את הדת מחיינו, כמו שרצו בן-גוריון, חיים ארלוזורוב וראשי הציונות. לי אסור על פי ההלכה לשתות יין שנגעתם בו, ולכן הורדתי אותו מהשולחן", ממשיך קרויס להתגרות.
"אני שמח על כל חילוני שעוזב את ירושלים". תושב נוסף של השכונה מצטרף לדיון ומוסיף כי בעדה החרדית לא מתפללים לניצחון ישראל, אלא שלא ייפגעו יהודים, כולל החיילים.
מפקד הצוות לא מוותר ומטיח בקרויס: "לא נעים להגיד לך, אבל אתה גורם להגברת שנאת החינם". בשלב הזה מזהה אשתו של קרויס את התלהטות הרוחות ומתערבת בשיחה. "אנחנו אוהבים אתכם", היא אומרת, "וכואב לנו עליכם כי אנחנו חושבים שאתם טועים, אבל אנחנו מתפללים עליכם שתצליחו ושיהיה לכם טוב". קרויס מוסיף כי מבחינתו ברור שיהודי קודם לגוי בהצלת חיים או בכל דבר אחר.
השעה כבר אחרי חצות והחברים מתחילים להתפזר. קרויס מלווה אותם, והשיחה ממשיכה להתגלגל בדרך. אחד החיילים מסכם כי אין לו עניין במשנתם של בן-גוריון וארלוזורוב בנושא הדת. "לנו אין רצון להשמיד את דתך, אבל אנחנו רוצים שתקבל גם אותנו כחילונים". רגע לפני שהם נפרדים, מצליחים הצדדים להגיע להסכמה על דבר אחד: "כולנו יהודים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם