נפטרה "הדודה מרי", האמא של החיילים בגדר הטובה
מרי פיינר, אשר התנדבה ימים כלילות עבור חיילי צה"ל והפעילה במשך כ-19 שנה את המזנון בגדר הטובה, הלכה לעולמה בגל 58. בעלה: "היא היתה בהכרה מלאה עד הרגע האחרון וסיפרה על הגעגועים שלה לחיילים"
>> 30 שנה למלחמת לבנון: ראיון עם מרי פיינר
"הדודה מרי", כפי שכונתה בחיבה ע"י כולם, סבלה בשנים האחרונות ממחלת הסרטן וביומיים האחרונים מצבה התדרדר. לפנות בוקר היא נכנעה למחלה הקשה כשהיא מותירה אחריה בעל, שלושה ילדים ושני נכדים כשהיא רק בת 58 במותה.
המחלה שלה התחילה מסרטן השד ואחרי כ-5 וחצי שנים, המחלה התגלתה שנית בחזה ובעצמות והמשיכה להתפשט גם לריאות, מה שהוביל להתדרדרות דרסטית שחלה ביומיים האחרונים והכריע את פיינר. הלווייתה תיערך היום בשעה 16:00 בבית העלמין במטולה.
בעלה אברהם פיינר סיפר ל-nrg מעריב כי עד לרגע האחרון נותרה מרי בהכרה מלאה והמשיכה לדבר על החיילים אותם היא כל כך אהבה.
"אתמול בלילה מצבה החל להתדרדר מהר מאוד, מרי סבלה למעשה מקריסת מערכות כתוצאה ממחלת הסרטן כשעד לפני חודש וחצי מצבה היה עדיין יציב. אולם אז החלה ההתדרדרות וכשהמחלה התפשטה היא החלה לסבול ממצב של אי ספיקת לב ומים בריאה.
"מרי נפטרה בלי סבל תוך שלוש וחצי דקות. היא הייתה בהכרה מלאה עד לרגע האחרון ובמהלך השעות האחרונות שוחחנו על 38 השנים בהם היינו ביחד, על החתונה, הולדת הילדים והתקופה הארוכה של למעלה מ-19 שנה בה היא הפעילה את מזנון החיילים בגדר הטובה. עד הרגע האחרון היא המשיכה לדבר המון על החיילים ועל הגעגועים שלה אליהם".
את הראיון האחרון בחייה העניקה פיינר למעריב לפני פחות מחצי שנה, במלואת 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה. בקטעים מהראיון, היא מספרת על המזנון ועל החלק המשמעותי שלו בחייה.
למה בכלל הקמת את המזנון?
"כשהייתי בת שמונה עליתי עם משפחתי ממרוקו והתיישבנו בקריית שמונה. הייתי ילדת קטיושות. את כל תקופת הילדות והנעורים שלי העברתי במקלטים בצל הקטיושות, היינו לפעמים הולכים לישון עם נעליים כדי לרדת כמה שיותר מהר למקלט במקרה של התקפה על העיר.
"כשהתחילה מלחמת לבנון הראשונה גרתי כאן במטולה וכל הזמן ראיתי מחצר הבית שלי את מוצב נרקיס שהיו בו חיילים בודדים. בעלי הציע לי להפעיל מזנון במעבר הגבול בגדר הטובה, ומאז הכל היסטוריה. לפני כן הייתי סייעת לגננת, ובדיעבד הפכתי גם למעין גננת של החיילים".
איך השפיעה עלייך הפרידה ממנו?
"אני חושבת שהמחלה הקשה שלי נגרמה בגלל הפרידה הקשה שלי מהמזנון. בבוקר בהיר אחד קמתי ופתאום מצאתי במזנון מלא עיתונאים וצלמים מכל רשתות התקשורת בארץ ובעולם, אבל לא היה שם אפילו חייל אחד. אף אחד לא חיכה לי, אף אחד לא קרא לי, שום חייל לא ציפה שאביא לו את החבילות מהבית. במהלך המלחמה החיילים עשו לי מחווה מדהימה והפתיעו אותי בתוכנית של אברי גלעד 'קטן עלינו'.
"אני הבאתי להם את החבילות עם הסוסיתא הישנה שלי שבקושי נסעה, והם כתבו מכתב
"זמן קצר אחרי שסגרתי את המזנון נפטרתי מהמיצובישי האדומה והיפה, אבל בכל פעם שראיתי אותה נקרע לי הלב. בוקר אחרי בוקר הרגשתי שאין לי למה לקום. אחרי חצי שנה גיליתי גוש קטן בגוף שלי, ונאבקתי במחלת הסרטן עד שהתגברתי עליה. אבל לפני שנה וחצי היא חזרה, ועכשיו, בבגרותי, אני נאבקת בה שוב". הראיון המלא עם פיינר ז"ל בלינק הבא
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם