הכישלון של וינשטיין
היועמ"ש שקל והתלבט ובחן ופקפק ובדק שוב ולבסוף החמיץ את הקדרה. ליברמן ימשיך לצחוק, כל הדרך אל הקלפי
אבל היועמ"ש שקל והתלבט ובחן ופקפק ובדק שוב ולבסוף החמיץ את הקדרה. החומרים ששחררה הפרקליטות עד כה, און רקורד ואוף רקורד, הצביעו לטענתה על דפוס פעולה: בפרשה הראשונה הייתה זו חברת "נתיב אל המזרח" למשלוחי עצים ממזרח אירופה, שליברמן פתח כשפרש מתפקידו כמזכיר הממשלה.
לטענת הפרקליטות ליברמן מכר אותה פיקטיבית לאדם בשם משה שולדינר עם חזרתו לפוליטיקה, אך נשאר למעשה כבעלים סמוי והמשיך למשוך ממנה מיליונים גם כשכבר היה עמוק בתוך המערכת הפוליטית. החוקרים טענו כי גם מנהל החשבונות של החברה, גם המזכירה שלה וגם אשתו של ליברמן מעולם לא שמעו על השם שולדינר, ושאפילו אלמנתו של שולדינר לא הכירה את העיסקה מכיוון שהייתה פיקטיבית. עוד טענו בפרקליטות כי הלקוחות העבירו את התשלומים לחברה בקפריסין בשם מאונטן ויו, שגם היא הייתה בבעלות סמויה של ליברמן לאחר שהוקמה על ידי עורך דינו עו"ד יואב מני.
אך מה שהטריד יותר את מנוחתם של החוקרים היה חששם שלא היה מדובר רק בעשיית רווחים לא מדווחים של נבחר ציבור בניגוד לחוק, אלא שחלק מההון לא הגיע מעיסקאות תמימות אלא היה העברות כספים סיבוביות של אוליגרכים כמרטין שלאף ומיכאל צ'רנוי.
האינטרסים הפוליטים והכלכליים של דמויות אלו בישראל (כמו מאמציו של שלאף לפתיחה מחודשת של הקזינו ביריחו ולמינוף השקעותיו ברשות הפלסטינית) העלו את חשד הפרקליטות שהמדובר בפרשת שוחד לכל דבר, המדאיגה במיוחד לאור החשש מהשפעת ההון על שיקול הדעת וקבלת ההחלטות של גורמים פוליטיים רבי כוח במסדרונות השלטון הישראלי.
בפרשה השנייה נחקרה חברת מ.ל שנפתחה על ידי ליברמן בהפסקה הקצרה הנוספת שלקח מהחיים הפוליטיים. בראשה הייתה רשומה בתו מיכל בת ה-21, והיא גלגלה בתוך פחות משלוש שנים יותר מעשרה מיליון שקלים.
הלקוח היחיד של החברה היה האוליגרך דני גיטנשטיין, הבעלים של חברת מגטיס במוסקבה שהזרים למ.ל הון רב. גם כאן התברר כי שרון שלום, המנכ"ל של החברה, לא מכיר את הלקוח היחיד שלה ואפילו לא יודע היכן ממוקמים המשרדים שלה. כך או כך, הפרקליטות טענה שהרווחים שלה הגיעו איכשהו למימון הפעילות הפוליטית של ליברמן.
וינשטיין אגב, מודה, ובאומץ, שרבים מבכירי
לליברמן עצמו יש טענה חזקה ומוצקה נגד הפרקליטות, מהתחום שנקרא בעגה המקצועית "הגנה מן הצדק". תמציתה היא שעינוי הדין הממושך שעבר, שבמהלכו עברו לא פחות מ-13 שנה מפתיחת החקירה הראשונה ולא פחות מחמש שנים מהחקירה המרכזית, מצדיק את סגירתו של התיק. על משקל If you don’t want to shoot don’t shoot and don’t talk.
הדין הפלילי בישראל מקפיד היום שלא רק חומר הראיות יהיה מעבר לכל ספק סביר אלא שגם ההליך השיפוטי יהיה תכליתי והוגן. בתיק ליברמן הפרקליטות שברה שיא שלילי של עצמה בעינוי דין, והתעקשות על הגשת אישום במצב זה בעייתית בלשון המעטה.
בנוסף, העובדה שהציבור מודע לחשדות נגדו ובכל זאת יבחר בו בבחירות הקרובות תקל על טענתו כי יש לכבד את הכרעת העם. והציבור, הוא כרגיל המפסיד הגדול. בירור ערכי-ציבורי לא נערך ולא יערך, כי המשפטיזציה הקלוקלת שהשתלטה על השיח גרמה לכך שמה שלא שפיט נסגר מהר מחוסר עניין לציבור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם