העיקר לא להסתבך
התשובה לשאלה מדוע חיילי צה"ל לא ירו כשהותקפו בקדום ובחברון היא שהפחד מפני החוקרים והמשפטנים הישראלים עולה בהרבה על החשש מלחטוף אבן או אגרוף
"לא יכול להיות ששוטרים פלסטינים יחטיפו סטירות ואגרופים לחיילי צה"ל ויישארו בחיים", אמר השבוע שר החוץ אביגדור ליברמן בראיון ברדיו. ליברמן צודק. אבל מעבר לאמירה, הנכונה כשלעצמה, אין לדברים יותר מדי משמעות. השאלה היא מדוע אותם חיילים לא ירו. והתשובה הפשוטה היא שהפחד מפני החוקרים והמשפטנים הישראלים כנראה עולה בהרבה על החשש מלחטוף אבן או אגרוף לפנים.
אומר לעצמו החייל או המפקד בשטח את הדבר הבא (כשתוך כדי כך מטחי אבנים חולפים מול עיניו) – בשביל מה אני צריך לעשות שימוש ברובה שאני מחזיק? הרי הוא סוג של חרב פיפיות. הוא לא באמת מגן עלי, הוא כרטיס הכניסה לעולם של הסתבכויות, השפלות ועונשים. ממשיך ושואל את עצמו אותו חייל, מה יקרה אם אחליט להגן על חיי ולירות על זורק הבלוקים שניצב מולי? מסכת הייסורים שאעבור זמן קצר לאחר מכן פשוט לא שווה את זה.
מסכת הייסורים הזו כוללת חקירה ברוטאלית על ידי חוקרי מצ"ח, חבריהם לנשק של אותם חיילים. היא גם כוללת ביקורת משפטית נוקשה מצד אנשי הפרקליטות (הצבאית והאזרחית), וכמובן ליווי מניפולטיבי של המצלמות הפלסטיניות.
אחד הכללים הברורים בעניין הזה הוא שהצילום תמיד ייטה את התמונה ויציג את החייל הישראלי במערומיו. אם החיילים יגיבו לאבנים שנזרקות עליהם, נזכה לראות רק את התגובה ולא את האבנים. ואם החיילים
מילא המצלמה הפלסטינית, שגם ככה מכבידה על כתפי החיילים. אבל מדוע הם חייבים גם לשאת על כתפיהם את עול המשפטנים, שלמעשה החליפו את המפקדים. כבר מזמן שהפקודות וההוראות אינן ניתנות על ידי המפקד שבשטח. הן מגיעות היישר מהמשרדים הממוזגים של הפרקליטות. כל מפקד זוטר יכול לספר על המשפטן שמתלווה כמעט לכל פעולה צבאית, שמודיע לחיילים מה מותר ומה אסור.
תשאלו את השרים שישבו לדיוני קבינט בתקופת מבצע "עמוד ענן" ותשמעו מהם כמה מקום ומרחב היה לאנשי הפרקליטות בקביעת מהלכי המבצע. למי שבא בטענות לחיילים שלא ירו, וברחו על נפשם, כדאי שיחשוב פעם נוספת. אלו לא החיילים שבורחים. אלו המשפטנים שרודפים אחריהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם