בשם הסב: הנכדה שממשיכה את דרכו של הסבא הנעדר
כמעט 40 שנה אחרי שנפל מטוס הסקייהוק ובו טייס חיל האוויר, סיימה השבוע נכדתו קורס טיס. בראיון מיוחד היא מתארת את הקשיים בחברה גברית, מספרת על הדמעות שכמעט לא עצרה במסדר הכנפיים ומגלה מה הייתה הכי רוצה לשאול את סבא
סבה של י' היה טייס חיל האוויר הישראלי, שטס בסקייהוק במלחמת יום הכיפורים, נפגע ונאלץ לנטוש. הסב לא נמצא עד היום. הוא מוגדר נעדר, ומדינת ישראל הכריזה עליו "חלל שמקום קבורתו לא נודע." "פתאום זה הכה בי, אחרי שירדתי מהטיסה," אומרת סגן י.'
"סבא שלי היה על המטוס הזה. זה היה המטוס האחרון שהוא טס עליו. מפה הוא נפל. בטיסה אתה ממוקד בטיסה שלך ובמטרה של הטיסה," הסבירה. "אין מקום להכניס מעורבות רגשית. אבל אחר כך המחשבות עלו."
"לאורך כל השנים," המשיכה, "כששמעתי סיפורים על סבא והנטישה, זה היה בתור סיפור. פתאום הסיפור קיבל צבעים. הוא נעשה מוחשי. כל החיים שמעתי שסבא שלי טס על סקייהוק, נפגע ונטש. פתאום אני מבינה איך המטוס הזה נראה מבפנים, איך הוא עובד."
את מדמיינת את הרגעים האחרונים שלו, כשאת יורדת מהסקייהוק?
"אני חושבת 'מה היה שם.' אלה דברים שעלו לי גם לפני הקורס, אבל עכשיו אני יכולה קצת יותר לדמיין ולחשוב 'מה קרה.' אני לא באמת יכולה לדמיין סיטואציה של מטוס שנפגע. ברור לי שגם זה שאנחנו עושים אימונים, עדיין לא מתקרב למציאות. השאלה 'מה קרה שם' היא סימן שאלה גדול במקרה של סבא, ואין תשובה סופית."
בתור ילדה, סיפרה לי - היא נולדה כמעט 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בת בכורה מתוך ארבע בנות - הייתה לה תקווה שיום אחד סבא שלה יחזור. "זה עניין של ילדה, שחולמת שיום אחד זה ייגמר, שיהיה סוף לתעלומה," הסבירה.
"גם עכשיו המחשבות האלה לא עוזבות אותך: מה אם יום אחד הוא יופיע, אם הוא עדיין בחיים, אם ימצאו את הגופה שלו. יש תקווה והיא לא נגמרת בסוף הילדות, כשאתה גדל ומתפכח. אבא שלי כבר בן ,50 והוא עדיין מחכה.
"אנחנו מקווים שיום אחד הסיפור הזה ייפתר, נדע מה קרה בסוף. כי הוא נטש, ופה הסיפור כאילו נגמר. אבל אתה רוצה סוף לסיפור. משהו להיאחז בו. איפה לשים את הנקודה האחרונה, לדעת איך זה נגמר."
המעגל, השיבה כשתהיתי, לא נסגר גם השבוע, כשעמדה נכדתו של הטייס הנעדר זקופה וגאה על מגרש המסדרים בתור נווטת קרב. "זה סיפור פתוח. סיפור בלי סוף משום שסבא שלי לא נמצא," חידדה. "אני מקווה שיום אחד ימצאו אותו, את סבא. אני מחכה. שום דבר לא סגור עד שלא נדע מה קרה עם סבא. אבל כן יש המשכיות."
סגן י,22 ,' נולדה וגדלה ביישוב רעות. כשהייתה בת 10 עברה המשפחה ליישוב אחר במרכז הארץ. פרסום שם היישוב ושמות בני משפחתה של י' נאסר מטעמי אבטחת מידע. אמה של י' היא אשת שיווק.
אביה, בנו של הטייס, היה 16 שנה בשירות קבע בחיל האוויר והשתחרר בדרגת רב-סרן. קצין מצטיין במערך המחשוב, שזכה עם קבוצה נוספת של אנשים באות הצטיינות ממפקד חיל האוויר על פיתוח נחשב. בגלל מגבלת שמיעה מולדת, לא היה יכול להיות טייס.
"רציתי מאוד להיות טייס, והייתי עושה את זה היום אפילו, אם רק הייתי יכול," הוא אומר. את השירות הצבאי שלו החל כמתנדב. בהמשך עבד בהיי-טק. לפני ארבע שנים פרש והחליט, מטעמי שליחות, לעבור לחינוך. היום הוא מורה למחשבים.
י' הייתה שחקנית כדורעף ופעילה בצופים. במסגרת הצופים גם עשתה שנת שירות בבת ים. חלמה להיות מדריכת צניחה ולא התקבלה. במקום זה הגיעה לכנס שקיים חיל האוויר לבנות. מאותו רגע, מספרים בבית, י' "ננעלה" והחליטה שהיא חייבת להיות אשת צוות אוויר.
בנוסף
"אתה גדל על זה שאין סבא ואין קבר, אחר כך אתה מתחיל להבין יותר. עכשיו, להגיע לבית של סבתא כשהיא מראה לי מחברות טיסה של סבא שלי, מקבל פן משמעותי אחר לגמרי. לפעמים אני מספרת לסבתא על טיסה שהייתה לי, והיא יכולה לספר לי על טיסה של סבא. אבל זה לא 'דבוק' אליי, זה לא שאם אני מדברת על הקורס, זה מיד מתקשר אליו."
לפני כחודש התקיים מפגש בוגרים מקורס הטיס של סבא שלה, מספר שמונה. היא הגיעה ישר מהבסיס, במדים, והצטרפה לסבתה. "מרגש בשבילי וגם בשבילה," היא אומרת. "עוד משהו שממחיש את הסיפורים על סבא."
סבה של י' נולד בשנגחאי, סין, בשנת ,1930 אחרי שהוריו הגיעו לשם מרוסיה. כשנהרג היה בן .43 החלל המבוגר ביותר של מלחמת יום הכיפורים. הוא למד בבית ספר אמריקאי ועלה לארץ כשהיה בן .21 אז התגייס לחיל האוויר, סיים קורס טיס והיה לטייס קרב.
הוא שלט באנגלית, בסינית, ביפנית, ברוסית ובעברית. טייס מחונן ומפקד נערץ. בשנת ,'63 סיפר השבוע בנו, ר,' אביה של י,' השתחרר מצה"ל ועבר להיות טייס באל על. בדרך הספיק לפקד על שתי טייסות.
הקברניט עשה חיל גם באזרחות. זאת הייתה תקופה של חטיפות מטוסים, והוא היה מיוזמי ומקימי מערך האבטחה למטוסים. מכיוון שעזב את חיל האוויר, מגלה ר,' החליט עזר ויצמן להעניש אותו, ונאסר עליו לעשות מילואים בחיל האוויר. "הוא נלחם לחזור למערך המילואים," מתאר ר' ומשווה בין אהבת הטיס של אבא שלו לאהבה של בתו שבחרה באותו מסלול.
רק בשנת '72 הצליח הטייס לחזור לשירות מילואים כטייס קרבי. הוא התאמן על הפוגות בחצרים, במבנה שבו שהתה עד השבוע גם סגן י,' הנכדה שלא זכה להכיר.
"ביום הכיפורים," משחזר ר,' "זה היה בדיוק אחרי הבר מצווה שלי, וצמנו יחד. בשבת בבוקר קראו לו לטייסת בתל נוף. הוא נסע. אחר כך חזר בלילה לכמה דקות, שבר את הצום ושוב נסע. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו."
למחרת, יום ראשון, 7 באוקטובר, יומה השני של המלחמה, בגיחה הראשונה שלו במהלך מלחמת יום הכיפורים למשימת תקיפה מזרחית בתעלת סואץ, נפגע מטוס הסקייהוק שלו מטיל. הוא הספיק להודיע בקשר שהוא נוטש. המוביל בתקיפה ראה מצנח, ככל הנראה מצנחו של טייס הסקייהוק.
"די ברור שאבא לא נהרג במקום," אומר ר,' "ושהוא נחת בחיים על הקרקע. אין ספק בזה. התרוצצו כל מיני תסריטים בזמנו. הוא נחת באזור שהיה בשיא הקרבות. יכול להיות שחיילים מקומיים תפסו אותו ועשו איתו מה שעשו. אולי העלימו אותו. היו תסריטים שהוא היה יכול לעניין בזמנו גם את הרוסים, בגלל הדמות הבינלאומית שלו. הכל ספקולציות באוויר."
מה עשיתם?
"לנו היו קשרים בינלאומיים משום שאבא היה פעיל באיגוד הטייסים. ניסינו, דרך מישהו שהיה בעל תואר לורד באנגליה, לפנות לג'יהאן סאדאת שתעזור. במקביל היו כמובן המאמצים הישראליים."
לפני שלושה שבועות, לקראת סיום הקורס של י,' בחר אביה להתקשר דווקא למי שהיה המוביל במבנה הטיסה של אביו באותה גיחה אחרונה. "זה התחיל בצרחות 'וואו' שלו לתוך הטלפון," הוא אומר. אחר כך הבטיח לר' שיגיע לטקס הענקת הכנפיים. "האנשים שהכירו את אבא, זאת גאווה שיכירו את י,"' אומר האב הנרגש.
העובדה שהתעלומה נשארה לא פתורה עודנה פצע פתוח. לפני שהתגייסה, ביקשה י' פגישה אישית עם ראש ענף איתור נעדרים בצה"ל. היא הלכה לפגישה עם נכדה נוספת של סבה, קצינת מבצעים בחיל האוויר.
"ידעתי אז שהתקבלתי לקורס, אבל עוד לא התגייסתי," י' מספרת. "שמעתי מהחוקרים באית"ן מה קרה לסבא, כמה שהם יודעים. היום אני מבינה הרבה יותר מה זה אומר, מבחינה מקצועית נטו. ברור לי שעכשיו, כשסיימתי את הקורס, אני רוצה ללכת ולקרוא מה כתוב שם מהתחלה."
"אית"ן עובדים היום טוב יותר," אומר ר' על היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל. "הם מנוסים יותר. הם השתפרו. אבל העניין הוא שברמה העניינית, למרבה הצער הפסדנו הרבה שנים יקרות."
זאת אחת הסיבות שבני המשפחה הסכימו להתראיין, אף שלרוב הם מתרחקים מהתקשורת כמו מאש. הסיפור של סגן י' שוזר בתוכו בהכרח גם את העובדה שסבא שלה נעדר, כמו גם את דרישתם כי נושא הנעדרים והחללים שמקום קבורתם לא נודע לא יירד מסדר היום הציבורי.
"אני חד-משמעית אומר," מודה ר,' "בהרבה מאוד תחושת ביקורת, ואפילו בנימה מסוימת של החמצה מהצד שלנו, שהייתה בנו נאיביות. נאיביות ואמונה במערכת שקיבלה אמון שלא מגיע לה. היו תקופות הרבה יותר טובות בתהליך השלום שלא מיצו אותן.
"המערכת לא תפקדה כמו שצריך ולא חקרה כמו שצריך. לאורך השנים למדו לעשות את זה קצת יותר טוב. חלק מהעניין הוא שסיפור רון ארד הוא נקודת מפנה בגישה הציבורית הישראלית. "רק שנים אחר כך," מוסיף ר,' "כשאני כבר הייתי בצבא, התחלתי לשאול שאלות, להגיע לגופי החקירה. הבנתי שהם לא עובדים באופן הכי שיטתי ומסודר."
"זה לא אומר שאם היו עובדים אחרת, היו פותרים את הבעיה," מחדד ר' את הביקורת, "אבל יש משפט שאומר: 'לא חשוב שאתה אומר לא, חשוב איך אתה אומר את הלא.' אני אומר: 'לא חשוב אם לא הצלחתם למצוא את אבא שלי, חשוב איך חיפשתם אותו."'
אתם נסעתם למצרים?
"לא. הייתה לי התלבטות לפני שנים אם לנסוע לטיול בסיני והרגשתי שזה לא מתאים לי. גם כשזה היה בידינו. אבל דוד שלי, אח של אמא, היה קברניט באל על, והוא עשה את טיסת הבכורה של אל על לקהיר. אני מרגיש שיש לי עם מצרים בעיה לא פתורה."
"זה לא אומר שאם היו עובדים אחרת, היו פותרים את הבעיה," מחדד ר' את הביקורת, "אבל יש משפט שאומר: 'לא חשוב שאתה אומר לא, חשוב איך אתה אומר את הלא.' אני אומר: 'לא חשוב אם לא הצלחתם למצוא את אבא שלי, חשוב איך חיפשתם אותו."'
אתם נסעתם למצרים?
"לא. הייתה לי התלבטות לפני שנים אם לנסוע לטיול בסיני והרגשתי שזה לא מתאים לי. גם כשזה היה בידינו. אבל דוד שלי, אח של אמא, היה קברניט באל על, והוא עשה את טיסת הבכורה של אל על לקהיר. אני מרגיש שיש לי עם מצרים בעיה לא פתורה."
בכל יום זיכרון הם בהר הטייסים, באזכרה לנופלי חיל האוויר. "זה כך מאז שאני זוכרת את עצמי," אומרת י.' בערב יום הכיפורים ובז' באדר, יום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע, הם עולים למצבה שהקימו לזכרו של הסב הטייס בגן הנעדרים בהר הרצל. י' מגיעה לשם בשנים האחרונות כבר במדי החיל. "ולא סתם מדים," היא אומרת. "מדים של פרח טיס. זה משמעותי."
בהר הטייסים מתקיים מדי שנה מטס לזכר הנופלים. באחד המטסים השתתף דודה של סגן י,' בנו הבכור של סבה, ובעצמו טייס קרב. "אני מאוד רוצה להשתתף במטס כזה פעם," אומרת י,' "זה יהיה בשבילי כבוד עצום."
לפני שלוש שנים וחצי נשא ר' את דבר המשפחות השכולות בטקס. י' סיפרה השבוע שזאת הייתה הפעם היחידה שבה ראתה את סבתא שלה בוכה. "עברו יותר מ35- שנה מאז 7 באוקטובר ,"1973 קרא באותו מעמד ר.' "המחשבות על הרגע שבו הודיעו לנו שמטוסו של אבא נפגע, שנראה נוטש וצונח, חוזרות במוחי ללא הפסקה. שוב ושוב עולות השאלות מה קרה מרגע שאבא נטש את מטוסו עד שנעלמו עקבותיו. הזמן אינו מרפא, אלא להפך. המחשבות מתעצמות. היום, כמבוגר מגילו של אבא כשנהרג, כבוגר נשוי עם ארבע בנות, התובנה של מה אבא הפסיד מכה בי שוב ושוב."
ר' סיפר על הדור של אביו. "דור של ציונים. זאת לא מילה גסה," הוא אומר. "אבא שייך לקבוצה של 'חללים שמקום קבורתם לא נודע.' שנים רבות, הגם שהכרתי במציאות, רצו במוחי תסריטים שונים עם סוף מפתיע וחיובי. אבל המציאות מנצחת."
"במקרה של חללים שמקום קבורתם לא נודע," קבל ר,' "יש משקל מהותי לדרך שבה מטפלות המערכות המדינית והצבאית באיתור הנעדרים. ידוע לי מה עושים ומה מנסים לעשות. מבחן התוצאה, במקרה הפרטי שלנו, לא חיובי. זה מתסכל. הייתי רוצה להאמין במשפט 'אנו עושים הכל כדי להחזיר את הבנים הביתה.' אני מקווה שבוקר אחד אתעורר מטלפון שבו מודיעים שהתעלומה נפתרה."
"אני אגיד לך משהו מאוד קשה," אמר לי ר' השבוע. "שנים שאני לא הולך לטקסים של יום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע. זה פשוט מעצבן אותי," הוא מגלה. ר' איש נעים הליכות, אבל הוא כעוס. "מרתיח אותי לשמוע: 'אנחנו עושים הכל.' אז אני פשוט לא הולך, שלא אביא את עצמי למצב שאני אומר משפט לאדם באמצע טקס. ר' השבוע.
"שנים שאני לא הולך לטקסים של יום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע. זה פשוט מעצבן אותי," הוא מגלה. ר' איש נעים הליכות, אבל הוא כעוס. "מרתיח אותי לשמוע: 'אנחנו עושים הכל.' אז אני פשוט לא הולך, שלא אביא את עצמי למצב שאני אומר משפט לאדם באמצע טקס.
"אני אגיד לך משהו מאוד קשה," אמר לי ר' השבוע. "שנים שאני לא הולך לטקסים של יום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע. זה פשוט מעצבן אותי," הוא מגלה. ר' איש נעים הליכות, אבל הוא כעוס. "מרתיח אותי לשמוע: 'אנחנו עושים הכל.' אז אני פשוט לא הולך, שלא אביא את עצמי למצב שאני אומר משפט לאדם באמצע טקס.
פעם אחת שמעתי את ברק אומר את זה, וזה הוציא אותי מדעתי. מאז אני לא הולך. י' הולכת עם אמא שלי, ואני לא. אני עדיין מצפה למערכת שתמלא את החובה שלה ושימשיכו לעשות כל מאמץ לנסות ולפתור את התעלומה. זאת כמובן ללא קשר לביקורת שיש לי על השנים שעברו ושלא טופלו כראוי." לסגור מעגל
בשבוע שעבר הסתיימו ועדות ההדחה, והיה כבר ברור שסגן י' תהיה נווטת קרב. י' אומרת שעד הרגע האחרון לא אפשרה לעצמה להאמין. אצל ר,' לעומת זאת, הייתה התפרצות של רגשות. "במשפחה כולם גאים," הוא אומר. גם שני הדודים, טייסי הקרב. אחד מהם משרת בטייסת שמעולם לא הייתה בה אישה בתפקיד נווטת או טייסת. יש מי שטוענים בצחוק שאם תגיע לשם אישה, "יאכלו אותה בלי מלח."
י' אומרת שמדובר דווקא באתגר. "אני לא יודעת איך זה להיות בת בקורס טיס," היא אומרת, "כי אני לא יודעת איך זה להיות בן בקורס. אני לא מכירה שום דבר אחר.
"אני אגיד לך מה אני חושבת על נושא הבנות בקורס," אמרה. "כשאני מדברת על קשיים שהיו לי, אני מדברת בתור י.' זה לא הקשיים שהיו לבנות האחרות. זה שאנחנו בנות, לא אומר שיש לנו אותה אישיות ואותם קשיים. אני בן אדם רגיש. היה לי יותר קשה להתמודד עם הציניות של הבנים, אז זה היה הקושי שלי. אבל זה לא קשור לזה שאני בת."
"כשאני מסתכל על י' עכשיו," אומר אביה, "אני רואה תהליך של שנים שעברנו בחינוך מגיע לידי הבשלה תפיסתית וערכית. אני רואה אדם שלם שמסוגל לנסח, להסביר מה הוא רוצה וחושב, איך הוא נותן כבוד לעבר, להיסטוריה, ואיך הוא מסתכל קדימה. זה הרבה יותר מהותי בעיניי מהעובדה שיש לה כנפיים. הכנפיים הם סממן, אבל לא המהות. אתה יכול להיות איש רע, ולהיות טייס."
יש חשש ממה שעלול לקרות לה?
"כשאחי הבכור בא לאמא שלי, שלוש שנים אחרי המלחמה, ולחץ שתחתום לו, התנאי שלה היה שהחתימה היא לקורס טיס בלבד. היא לא איבדה אמון, לא בחיל, לא בטייסים ולא במטוס. אני בטוח שיושב משהו ברקע, מבחינת חרדה, גם אצלי. אבל כשאני מסתכל על החדשות בשנה האחרונה, אני הרבה יותר חרד לבנות שלי שקמות בבוקר והולכות לבית הספר, מאשר לי,' שעולה על מטוס וטסה."
אני לא עיוור למשמעות של מה שהבת שלי בחרה לעשות," הוא אומר.
"אם יקרה חס וחלילה משהו, אני יודע שאני אכאב, יהיה איזשהו אלמנט משברי. אבל אני יודע גם שאני אמשיך לחיות, אני אמשיך לשמוח בחיים שלי, ואני רק אהיה גאה שהיא עשתה את מה שהיא עשתה ואיך שהיא עשתה. אני לא אעצור לרגע אחד את החיים שלי, ואני אדאג לזה שהבנות שלי ימשיכו ככה גם. זה חלק מהוויית הקיום של המדינה שלנו, עדיין, לצערי, וי' בחרה בזה, ואני גאה בה"
"אני אגיד לך מה אני חושבת על נושא הבנות בקורס," אמרה. "כשאני מדברת על קשיים שהיו לי, אני מדברת בתור י.' זה לא הקשיים שהיו לבנות האחרות. זה שאנחנו בנות, לא אומר שיש לנו אותה אישיות ואותם קשיים. אני בן אדם רגיש. היה לי יותר קשה להתמודד עם הציניות של הבנים, אז זה היה הקושי שלי. אבל זה לא קשור לזה שאני בת."
"כשאני מסתכל על י' עכשיו," אומר אביה, "אני רואה תהליך של שנים שעברנו בחינוך מגיע לידי הבשלה תפיסתית וערכית. אני רואה אדם שלם שמסוגל לנסח, להסביר מה הוא רוצה וחושב, איך הוא נותן כבוד לעבר, להיסטוריה, ואיך הוא מסתכל קדימה. זה הרבה יותר מהותי בעיניי מהעובדה שיש לה כנפיים. הכנפיים הם סממן, אבל לא המהות. אתה יכול להיות איש רע, ולהיות טייס."
סגן י:' "לי אפילו לא עובר בראש שאם סבא שלי נפל, גם לי זה יכול לקרות. אני חושבת שאפתיות כלפי הסכנה שבטיסה קיימת, לא רוצה להגיד שאצל כולם, אבל אצלי. זה כמו שאת עולה לרכב. את לא חושבת שיכול להיות שתקרה לך תאונה."
השבוע דאגה י' שלא תצליח להתאפק ותבכה על מגרש המסדרים. בחזרה הגנרלית, כשהמפקד שלה הביט בה, רק בקושי עצרה את הדמעות. "אמרתי 'לא, לא, לא,"' היא מחייכת. "אני בן אדם בוכה," העידה על עצמה. "נכנסתי לשיחה אישית עם המפקד שלי בתחילת הקורס, שיחה ראשונה. אמרתי לו: 'היי, קוראים לי י,' אני בוכה הרבה, תתעלם מזה.' הוא אמר: 'אוקיי."'
מדברת על סבתא שלה, אלמנת הטייס שנשארה לגדל ארבעה ילדים, הבכור בן 15 והצעירה תינוקת בת שמונה חודשים, י' בוכה. הסבתא הגיעה פעמיים לחצרים השבוע. פעם אחת לטקס חשיפת הדרגות ביום שלישי ובפעם השנייה למסדר הכנפיים, אתמול. "רציתי לתת לה חיבוק ולהגיד לה 'אני פה בזכותך,"'אומרת י' על סבתה.
הסבתא, בת ,80 קנאית לפרטיותה. מיד אחרי האסון גזרה על עצמה שתיקה. "אם היא לא הייתה מספיק חזקה כדי להחזיק את כל המשפחה הזאת, לא בטוחה שהייתי פה," אומרת י.' "עכשיו אני מחבקת אותה ואומרת לה: 'הנה, תראי סבתא, אנחנו המשכנו הלאה. למרות האסון. לא רק אני. אנחנו ממשיכים את מה שאת בנית, מה שאתם, את וסבא, התחלתם יחד, ואת נשארת פה כדי להחזיק את הכל כשהוא נפל."'
את חושבת מה סבא היה אומר על העובדה שאת נווטת קרב?
"הייתי מתה לפגוש אותו ולשאול. אני לא יודעת."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם