עולם הסוף
הפחד מפני החיים גדול לעתים עשרות מונים מהפחד מפני המוות
כדי להביא את עצמו להחלטה לשים קץ לחייו, צריך שאדם יפעל לא רק נגד מנוע החיים הפנימי שלו - שבאופן אירוני מאפשר לו להמשיך להתקיים, מתוך כוונה להקדיש את משאביו ואת כוחותיו לחיסולו שלו (איזו ברייה משונה היא האנוש) - אלא גם נגד כוחות גדולים מאלו המקננים בתוך כל חי. לצאת נגד הגורל, נגד האלוהים, נגד החברה, מתוך ויתור על הפחד מפני הלא נודע הנורא שצופן המוות - הא! - צריך אדם באמת לרצות במוות יותר מאשר בחיים (עשרות מונים הרבה יותר. מאות מונים. מיליון מונים יותר לרצות למות מאשר לרצות לחיות). ואדם שמבכר את המוות על פני החיים מלמד את הזולת את השיעור המפחיד ביותר שאדם יכול ללמד את חברו: השיעור על קיומו של האין בתוכנו. והאין הזה, המקנן בכל יצור חי, גדל לעתים פרא (מטופח ומושקה בנסיבות חיים ובמחלה של הנפש) עד לממדים שהוא בולע את היישות שאירחה אותו בתוכה ושולח אותה להקיץ על עצמה את הקץ.
בסרט אחר, "טומבסטון - עיר ללא חוק" (מערבון מטופש, גם אם מהנה, משנות ה-90), ניטש קרב מר על השליטה בעיירה במערב הפרוע בין רינגו, אקדוחן רע לב לובש שחורים, ובין וייאט ארפ (קורט ראסל) וחברו דוק הולידיי (ואל קילמר). לקראת סוף הסרט צריכים כוחות האופל והאור להתייצב לדו-קרב המכריע. מתואם קרב בין רינגו לווייאט ארפ, שזהות המנצח בו תכריע הרבה יותר מאשר את שאלת השליטה בעיירה האלימה.
בלילה שלפני הדו-קרב המיועד מהרהר-שואל וייאט ארפ את חברו חולה השחפת והנוטה למות, דוק הולידיי, "למה רינגו רע כל כך? למה הוא עושה מעשים נוראים כל כך?" הולידיי, האקדוחן המהיר מבין השניים - קלפן, שתיין וציניקן גדול - מסביר לוויאט: "יש לרינגו חור שחור ענק בלב, ששואב לתוכו הכל. חור של כאב שהוא לא מסוגל לשאת. והדרך שלו לנסות לסתום את החור הזה היא באמצעות הרג של אנשים. אבל לא משנה כמה אנשים הוא הורג, החור אינו מלא. אתה מבין,
יש אנשים שכאב החיים גדול עבורם משאת. האין הצונן הזה של הנהר, שלתוכו צללה וירג'יניה וולף, הוא גם האין ששלח את ג'וני רינגו להרוג חפים מפשע בכדורי עופרת ולא להרגיש על כך שום חרטה. צריך לדייק: אין מדובר בכאב. מדובר בפחד טמיר. שוו בנפשכם אדם שהאין שבתוכו תופח לממדים עצומים. כמה מפחיד הוא המבט שלוטש אליך האין הפנימי הזה שלך. כמה מבעית ומטלטל. וכשאתה מבין שהאין גדול ממך, שהוא בלע את כולך, אתה מבין לראשונה שיש פחד גדול יותר מאשר הפחד מפני המוות: זה מפני החיים. חיים שבהם האין גדול יותר מהיש. ובקצרה: החיים שמרביתנו ערים להם, אבל משוכללים דיינו כדי לעצום את העיניים ולהמשיך, מתוך התמדה של טייסים אוטומטיים, אל עבר היום הבא. רחוק ככל האפשר מנהרות ומעיירות שכוחות אל במערב הפרוע.
אפשר שהרוח המדוכדכת ששורה על השורות האלה קשורה לעובדה שהתיישבתי לכתוב את המילים הללו מיד בסיום הצפייה בסרט "השעות". ארבע הסצנות האחרונות בסרט הן באמת חומר מדכדך במיוחד. הן נגעו בי בדרך שכל יצירת אמנות טובה נוגעת באדם: היא גורמת לו להאמין לרגע שהיא נוצרה למענו בלבד ושהיא נושאת אליו מסר פרטי, אישי, ושאין אדם מלבדו בעולם כולו שייטיב ממנו להבין את היצירה. לקרוא את מילותיו של הזולת ולהתבלבל עם אלה שלך, או לחשוב שהן נכתבו במיוחד עבורך - זה רגע מלא ענווה. רגע שטומן בחובו גם התפעמות מיכולתו של הזולת להמשיג עולם לשפה (תהא השפה האמנותית אשר תהיה), אבל גם - ואולי בעיקר - הכרה בכך שבבסיסנו אנחנו דומים; שהרגשות האנושיים שלנו זהים (קרוב לוודאי שבאופן מוחלט) אלה לאלה ובין זה לבין זה.
שהרי אם זר גמור הצליח להיטיב לדייק בתיאור רגשותיך המורכבים ביותר, הרי זה כמו לומר שהוא מכיר את רגשותיך שלך מכיוון שהוא מרגיש אותם בדיוק כמוך. להכיר שהזולת ואתה דומים עד לחוט השערה השקוף של הנפש, להבין שאתה מיוחד, שונה, ייחודי ויוצא דופן הרבה פחות ממה שאתה נוטה לחשוב על עצמך - זה מוכרח להיות רגע מלא ענווה.
בשעתו סברתי שהסיבה שלא שלחתי יד בנפשי בסוף שנות העשרה שלי - כשהייתי עסוק תדיר במחשבות בעניין זה ואף פעלתי לקידומו - הייתה החשש שלי מפני הכאב הגדול שיסב הדבר לקרוביי. הייתי אז רק בן ואח ועדיין לא אב ובעל. עד שאינך הורה אינך יודע לאהוב באמת אדם מלבד עצמך - כך שאני מבין היום, במבט לאחור, שזו לא הייתה הסיבה האמיתית להימנעותי מהתאבדות. כשצפיתי בניקול קידמן צועדת ללב הנהר, בפסיעות מלאכיות, מטופפת כמו רוח רפאים דקות ספורות לפני שהיא מתה, הבנתי שלא פחדתי בנעוריי מפני מפלצת האין, כי אם נמשכתי לקסם שלה. היא לא הצליחה להכניע אותי מעולם, למרות שניסתה לא אחת לסחרר ולהקסים ולפתות אותי. היא הצליחה בכך לפרקים, אבל היא מעולם לא משלה בי באמת. כדי שאדם יהרוג את עצמו, או כדי שיהרוג את הזולת, צריך האין שבתוכו להיות לו למלך.
אני סבור, בזמן האחרון, שהסיבה שאני עדיין בחיים ושלא התפתיתי לקחת את נפשי בכפי - כמו חבר בן גילי שעשה זאת אז - הייתה מכיוון שהאמנתי שיהיה בכוחי לכתוב יום אחד מילים שרק אני מסוגל להבין, שידברו ללבם של רבים. להשתמש בלשון הסודית שלי, זו שאיש אינו יודע לקרוא ולכתוב בה מלבדי, כדי לגרום לאנשים לחשוב שיש מישהו נוסף בעולם שיודע בדיוק, אבל בדיוק, למה הם מתכוונים, כשהם חושבים את המחשבות הכי בלתי אפשריות שלהם. אני סבור שזו המשמעות העמוקה והאמיתית של חיי. והיא צלולה יותר ממי נהר.
אקו"ם