מחקר: הנאצים מימנו השואה בכספי היהודים
על מש' ברוקמן הוטל מס כבד כדי שימכרו את החברה ומש' פרידמן נאלצה לחסל עסקיה ולהגר לארה"ב: כל הפרטים על מכונת הגזל הנאצית
"יש לוודא שהמעטפה תימסר באופן אישי וישיר למנהל הבכיר ביותר בברוקמן ושות'", נצטווה הדוור בידי הממונים עליו. במעטפה החתומה הייתה הודעת שומה, שלפיה הוטל על החברה מס בשיעור 75 אחוזים מהרווח השנתי האחרון שלה. עליה לפרוע אותו במלואו בתוך 18 יום בלבד, נאמר בהודעה, ולהעביר את הסכום הנדרש - 8973.81 רייכסמרק - לחשבון "בנק דיסקונט זהב" בברלין.
ולא, הודגש בלשון מאיימת שאין ברורה ממנה, "תיערך גבייה בכפייה", ולסכום הנ"ל תתווסף ריבית יומית בשיעור 4%. אי תשלום יגרור קנס מיידי. ליד כל שורה במכתב צוין גם הסעיף המדויק ותת-הסעיף בחוק המדינה, המגבה כל חיוב שהופיע בו.
כך החלה שרשרת פעולות מהירה מאוד שנקט השלטון הנאצי כדי להעביר לידיו את מלוא הבעלות על חברה משפחתית יהודית משגשגת. משרדיה שכנו בבית מספר 4 בבאנהופשטראסה, רחוב תחנת הרכבת המרכזית בעיר פירת', ליד נירנברג. חברת "ברוקמן ושות'" סחרה בזנים האצילים של כשות, משפחת הצמחים המבוקשת לתעשיית הבירה. הכשות מעניקה למשקה האלכוהולי הפופולרי את המרירות המעודנת שלו, את הארומה ואת יכולת השימור.
הודעת השומה התקיפה שנחתה כרעם ביום בהיר על מנהלי "ברוקמן ושות'" - שישה חודשים ויומיים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה - הביאה בתוך שבועות אחדים לפירוקה ולחיסולה המלא. ההנהלה המבוהלת החליטה לפרוע את חוב המס שנקבע לה באמצעות מכירת מניות חפוזה. היא דרשה אישורים רשמיים מגורמי ממשל, ואחר כך הודיעה במכתב רשום שהריצה ל"בנק דיסקונט זהב" (או בשמו המקוצר "דגו") כי העבירה את הסכום שנתבעה להעביר, ואף דיווחה כיצד השיגה את הכסף.
"זוהי רק דוגמה אחת לשיטות הדרקוניות שנקט המשטר הנאצי כדי לשדוד, לגזול, לחמוס ולבזוז יהודים מרכושם, ולנשל, להפקיע, לפרק ולחסל את עסקיהםגדולים כקטנים - כחלק בלתי נפרד מההשמדה הפיזית שלהם. זו הייתה מכונת טרור ביורוקרטית משומנת להפליא. בכספם של היהודים עצמם מומן מנגנון ההשמדה שלהם", אומרת לסופשבוע ההיסטוריונית הגרמנייה כריסטין שונמייקרס.
היא ערכה מחקר ראשון מסוגו שהתמקד בגופי הממסד הנאצי שביצעו את נישול היהודים מנכסיהם, וחשפה כיצד הכסף שהנאצים הניחו עליו את ידם נוצל לצורכי הכלכלה הנאצית, "לסתימת חורים" בתקציב המדינה וכן למימון פעילויות הזוועה במחנות הריכוז וההשמדה.
שונמייקרס (30) משלימה בימים אלו את הדוקטורט שלה באוניברסיטה של אולדנבורג ליד ברמן, הנושאת את שמו של הפציפיסט קרל פון אוסייצקי, חתן פרס נובל לשלום (1935). מחקרה עוסק ב"אריזאציה" - תהליך הפקעת הנכסים הכספיים והכלכליים של היהודים ב-12 שנות המשטר הנאצי בגרמניה.
חלק מעבודת המחקר המקיפה הזאת מתמקד בבנק "דגו" - רשמית לא יותר מחברה-בת צנועה של הבנק הממלכתי הגרמני. "עד היום חשבו ש' דגו' היה מוסד שולי, נחבא אל הכלים, במפלצת הרב-זרועית הנאצית. אבל עתה מתבררת יותר ויותר מרכזיותו בחורבן הכלכלי הבלתי ייאמן בהיקפו שנגרם ליהודים", ציינה החוקרת הגרמנייה. מאמר מיוחד על הנושא כתבה בשביל קובץ המחקרים של יד ושם, שהתפרסם בימים אלו.
"אני חברה מנעוריי בארגונים למען זכויות אדם ובעשר השנים האחרונות פעילה ב'אמנסטי'", סיפרה שונמייקרס. היא נולדה במזרח גרמניה (לשעבר), ולמדה היסטוריה גרמנית באוניברסיטת פרידריך שילר בעיר ינה. "אז נחשפתי לתדהמתי למעללי הזוועה של הנאצים. על התקופה הנוראה ההיא לא דיברו במשפחתי.
"במזרח גרמניה טענו תמיד שאין להם כל קשר לזוועות, שרק מערב גרמניה אחראית להן. סבא שלי נולד ב-1934, כך שהיה ילד בתקופה הנאצית. על סבא רבה אינני יודעת הרבה. הייתה לי תמיד תחושה שמדובר בסוג של קופסה שחורה. היא עדיין חתומה".
לפני חמש שנים, סיפרה, הוצגה בעיר יינה לראשונה תערוכה שעסקה בגורל יהודי העיר בתקופה הנאצית. "ביקרתי שם עם סבא וסבתא שלי. הם גילו רצון גדול מבעבר ללמוד מה קרה. לראשונה בחייהם גם נפתחו לפתע לדבר על כך. לשאול שאלות, להתעניין".
הסקרנות , כחוקרת, הובילה אותה לחטט בארכיונים המקומיים. עד היום היו סגורים. "גיליתי שם פרטים מדהימים על מה שאירע למשל למשפחת פרידמן. היו לה עסקים משגשגים מאוד בעיר יינה. הפרידמנים - הרמן וקלרה, שני ילדיהם קרל-היינץ והנס-יורגן והדודים ארתור ואדית - היו במושגי התקופה ההיא הרבה יותר ממבוססים. הם היו ממש עשירים. היה להם אטליז כשר והם גם סחרו בפרוות.
"שני האחים שירתו בצבא הגרמני הקיסרי במלחמת העולם הראשונה. אחד מהם עוטר באות "צלב הברזל" על גבורתו. הם היו גאים ביהדותם, חברים פעילים במוסדות הקהילה. כאשר עלו הנאצים לשלטון, סולקו תחילה מכל הארגונים המקומיים. אחר כך, בתהליך הדרגתי מדהים במעלליו, נשדדו ונושלו כליל מרכושם - בידי המשטר".
שווי החברה שלהם הוערך בתחילת 1939 ב-53 אלף רייכסמרק (במושגי היום - יותר מ-3.6 מיליון דולר). המחזור השנתי עמד על 186 אלף והרווח הנקי 15 אלף רייכסמרק. "הפרידמנים סומנו די מהר כמטרה מפתה לגזל. הבריונים הנאצים בעיר יינה חמדו את עסקיהם ורכושם. הרמן ואחיו החליטו על צעדי התגוננות כדי לא לנקר עיניים בסביבתם הטורפנית. הם הורידו פרופיל.
ב-1 ביולי 1938 יזמו הסכם שכירות עם מכר גרמני לא יהודי, פאול פויגט. המטרה הייתה להשכיר לו את החברה שלהם, עד יעבור זעם, כדי למנוע השתלטות עוינת מצד השלטונות. אלא שמשרד המשפטים המקומי התערב וביטל את ההסכם. מישהו הלשין וגילה מה עמד מאחורי הסכם ההשכרה. לשכת המסחר ביינה הודיעה שאיננה מכירה בו. פויגט תפס רגליים קרות.
גופי הממשל ניסו לאלץ את פרידמן למכור לפויגט את החברה. הושמעו איומים לא מרומזים, אבל הפרידמנים סירבו. פויגט הודיע שאין לו מספיק כסף כדי לשלם בעד העסק שמנסים לאלצו לרכוש. לשכת המסחר שוב התערבה וניסתה לכפות מחיר. נאצים לא מעטים לטשו עיניהם לעסק המשגשג.
לשכת המסחר לחצה להורדה דרסטית במחיר, עד לרצפה. ואז צץ לפתע סוחר ששמו אולריך, מעיר אחרת, שהציע לפויגט לממן בשבילו את רכישת החברה של הפרידמנים במחיר כמעט אפסי. הצעתו אושרה.
אלא שכאן כבר התערב סניף המפלגה הנאצית ביינה. לראשיו היו השגות לגבי החוזה שנחתם בין הצדדים. במיוחד היו "ספקות אם פויגט אכן ראוי מהבחינה הפוליטית להיות הרוכש". המפלגה דרשה שרק חברים מסורים, נאמנים ללא פשרות ואמינים יוכלו ליהנות מרכוש יהודי שהועבר לידיהם. למעשה, הכוונה הייתה שאנשים אלו יאפשרו למפלגה ולמשטר בכל רגע נתון, כשידרשו, גישה לרכוש שנמסר לידיהם.
הלחץ שהופעל על פרידמן הבהיר לו שכדי שהמכירה תצא לפועל, מי שירכוש את החברה מידיו במחיר שייקבע חייב לעמוד במלוא הדרישות של המפלגה הנאצית. לשם כך נוסח חוזה חדש - בין פרידמן לסוחר גרמני אחר, יוהן-היינריך פויגט, שהגיח לפתע מהעיר ויטנברג. החוזה נחתם ב-17 באוקטובר 1938. הוא החזיק מעמד פחות מחודש: לאחר פוגרום "ליל הבדולח" חזר בו גם פויגט השני.
החברה היהודית הוצעה לאיש עסקים אחר ושמו הרשנר. הוא עמד בכל הקריטריונים הנאציים, לרבות טוהר הגזע הארי. הוא סחר בברזל, ולא היה לו מושג בבשר ובפרוות. המחיר שפרידמן נדרש להסכים לו היה עתה כמעט מחצית מהשווי הרשמי. במשך תקופת המשא והמתן שהו הרמן וארתור פרידמן גם כמה חודשים במחנה הריכוז בוכנוואלד, ועברו בו עינויי תופת.
כאשר שוחרר ארתור, חולה ומותש, נשללה ממנו בהוראת השלטונות הזכות להחליט מי יקנה ממנו את החברה שלו ובכמה כסף. אחר כך אולץ לחתום עם אחיו על תצהיר שבו נאמר שהוא מאשר כי עסקו ישמש עירבון בידי לשכת המסחר ביינה משום שהפסיד במשחק קלפים. נישולם של הפרידמנים ממקור פרנסתם הושלם.
שנה אחר כך ניתן פסק דין חדש נגד ארתור, ובו נקבע שאיננו מורשה להיכנס לביתו, למשרדי החברה שהייתה פעם בבעלותו וגם לסניף הבנק המקומי, אפילו כדי לברר אצל הפקיד את מצב החשבון שלו. באפריל 1940 הוחרמה הווילה של פרידמן. השלטונות הכריזו עליה כעל "בית היהודים", ושיכנו בה בצפיפות רבה מאות יהודים שגורשו מדירותיהם השכורות ושרכושם הפרטי הוחרם. חבר מפלגה נאמן אחר השתלט כעבור זמן קצר גם על הווילה הזאת.
הלחץ שהופעל על הפרידמנים לא פסק. בעזרת דוד רחוק שהתגורר בדנוור שבקולורדו, השיגו "אשרת הגירה מיוחדת להצלת חיים" כדי שיצאו מגרמניה לאמריקה. מאחר שארצות הברית עדיין לא הייתה מעורבת במלחמת העולם ה-2, הרשו השלטונות הנאצים באורח חריג לבני משפחת פרידמן ליטול עמם מזוודה אישית קטנה, מעט בגדים, 10 רייכסמרק לנפש (4 דולרים , לפי השער הרשמי).
"תפסנו את הרכבת האחרונה", סיפרו כעבור שנים. הם יצאו ברכבת עמוסה שחלונותיה אטומים, דרך צרפת וספרד. בברצלונה המתינה ספינה מיושנת כדי לקחתם לניו יורק. בעת ההמתנה להרמת העוגן התברר שהצעיר בילדי המשפחה חלה בדלקת שקדים חריפה. חומו עלה. התעורר חשש שהשלטונות הספרדיים לא יתירו להם לצאת למסע הימי הארוך דרך האוקיאנוס האטלנטי, וידרשו שיחזרו עם ילדם החולה לגרמניה.
רופא יהודי שבמקרה נמצא על סיפון האונייה עם נוסעים פליטים אחרים התערב, והצליח להבריח את הילד החולה בחזרה לאונייה. בכך הוא הציל את בני המשפחה: כל הפרידמנים שנותרו בגרמניה נרצחו בידי הנאצים.
שישה שבועות לאחר שעזבו את יינה עגנה הספינה בנמל ניו יורק. הפרידמנים, חסרי כל, החלו לבנות את חייהם מחדש. הילדים עסקו כשלוש שנים בחלוקת עיתוני בוקר ובצחצוח נעלי עוברים ושבים ברחובות. ארתור עבד כשוטף כלים במשמרות לילה במסעדת מלון קטן, אדית עבדה כעוזרת בית, ובלילות תפרה. נכדם חי היום בניו יורק.
"פרשת משפחת פרידמן", אומרת ההיסטוריונית שונמייקרס, "היא דוגמה אחת, אבל מייצגת מאוד. מפני שאני מהעיר יינה התעניינתי באופן יסודי בכל הפרטים".
נחזור לאותו "בנק דיסקונט הזהב" ("דגו") ששונמייקרס גילתה על אודותיו באחרונה מאות מסמכים שהיו חסויים או בלתי נגישים עד היום. "הגוף הזה היה חלק מרשת צפופה, ממש מלכודת, שכללה הפעלת ספסרים. הרשת הזו לכדה יהודים, ושדדה את רכושם. היא כללה אישי צמרת במשטר הנאצי, ובהם שר המסחר והתעשייה ונשיא הבנק הממלכתי וולטר פונק, סגן הפיהרר הרמן גרינג ואחרים. הם תכננו, השפיעו וכיוונו את מהלכי הפקעת הנכסים של יהודים. חלקו של בנק 'דגו' לא נחקר ביסודיות עד שהתחלתי להתעניין בו".
"במכבסת המונחים הנאציים הוגדר הגוף הזה כמי שישמש נאמן משמורת מטעם משרד המסחר ותעשייה על רכוש יהודי שיופקע. הוא כלל כסף מזומן, ניירות ערך, מניות, נדל"ן, פוליסות ביטוח גם רכוש יקר ערך אחר.
"'דגו' הסדיר את הרישום וההעברה של הרכוש המוחרם לידיו ואת ניצולו לטובת הכלכלה הנאצית, אבל מתברר שגם היה יוזם של מהלכי שוד וגזל, ומי שהציע לממשל את מהלכיהם. היה לו חלק חשוב ומרכזי בחורבן הכלכלי של יהודי גרמניה. כל המסמכים העוסקים בכך - העתקי התכתובות וההודעות שנשלחו ליהודים, שומות המס, מסמכים משפטיים יבשים, מסמכים בנקאיים, דוחות עסקיים וחוזים - נמצאים בארכיון הפדרלי בברלין".
"הרכבת התמונה, גם לגבי גורלה של משפחה אחת, דומה להרכבת פאזל ממאות אלפי חתיכות קטנות מאוד של הכספים וחפצי הערך - הזהב, פריטי הכסף, היהלומים, הרהיטים היקרים, חפצי האמנות וכל הנכסים האחרים - שנגזלו ואחר כך נמסרו במתנה או נמכרו לחברי המפלגה במחירי רצפה".
"ההכנסות סתמו חורים בתקציב המדינה, ושימשו למילוי המחסור במטבע חוץ לצורך הפעלת מכונת המלחמה ומנגנון ההשמדה. ההון המופקע והרכוש המוחרם עבר מסלול ביורוקרטי מדהים בהיקפו, מפותל, שהיו מעורבים בו גופים מקומיים, מחוזיים וארציים".
בנק "דגו", כתבה שונמיקרס במחקרה, הופעל למשימות מיוחדות, ובראש ובראשונה להמרת נכסי מהגרים למטבע חוץ שגרמניה נזקקה לו יותר ויותר במהלך המלחמה. "ראשיו ניסו גם לאחר המלחמה (דגו היה קיים עד תחילת שנות ה-60) להציג את המוסד הזה ככלי שרת שולי בסך הכל בתוכנית הכוללת לנישול יהודים מרכושם ומהונם. לפיכך, טענו, הם לא היו אחראים. אבל עתה מתברר שלא כך הם פני הדברים".
זמן קצר לפני המלחמה, היא מספרת, רכוש של יהודים שעזבו את גרמניה הוחרם והועבר מיידית לידי הגסטאפו, לשימושו. רהיטים וחפצי בית הוענקו במתנה למשרדי הממשל והמפלגה הנאצית בערים השונות, אבל גם הועמדו למכירה פומבית לציבור הרחב. אלה היו ממש "גיגות המוניות". בעיר המבורג, למשל - לפי מחקר שערך ההיסטוריון הגרמני פרנק באיור - נערכו בשנים 1939-1943 מכירות פומביות כאלו פעמיים בשבוע.
תושבי העיר, שלטשו עיניים רעבות לרכוש יהודי, נרשמו מראש כדי להשתתף בהן, ואפילו שילמו דמי כניסה: מחצית מתושבי המבורג באו למכירות. היו מקרים לא מעטים שנמכרה כך תכולה של מכולה ובה היו חפצי בית של יהודים. נאמר להם שהמכולה תישלח בהזדמנות הראשונה באוניית מטען למדינה שיהגרו אליה, אבל בעליהן הועברו הישר למחנות ההשמדה, מיד לאחר שהמכולה נחתמה ונשלחה לנמל המבורג. ההכנסות מהמכירות הפומביות נמסרו לידי משרד האוצר, ושימשו לפירעון חובותיה של גרמניה.
העמלות הדרקוניות והמסים שכוונו במיוחד נגד יהודים - בכלל זה בעת המרת מטבע מקומי למטבע חוץ - הלכו והכבידו בהדרגה. בתחילה אישרו השלטונות להמיר רק 30 אחוז מהנכסים למטבע חוץ, אחר כך צמצמו ל-24 ול-13 אחוזים , ואחרי ליל הבדולח כבר ל-6 אחוזים בלבד. שיעורי העמלות צמחו. בעת המרת מטבע או במכירת מניות אולצו יהודים שביקשו להגר (כשעוד התאפשרה ההגירה) להיפרד מ-92 אחוזים מהשווי האמיתי, הרשמי, של כספם ומניותיהם.
שערי החליפין היו מראש לרעתם. בנוסף הם נדרשו לשלם "מס בריחה". "דגו" עסק במלוא המרץ בתיאום פירוקן וחיסולן של חברות, והניח ידו על עסקים של יהודים ועל נכסי הנדל"ן שלהם.
לפי צו מספר 11 בחוק האזרחות הנאצי, למשל, זורזו הליכי ההפקעות של רכוש יהודי לסוגיו. פירוק חברה וגזילת רכו שה נעשו באופן מיידי ואוטומטי. מהרגע שיהודי חצה את גבולות גרמניה בדרכו לארץ אחרת - הרכוש הועבר לניצול בידי הרשויות.
עורך קובץ המחקרים של יד ושם, ד"ר דוד זילברקלנג, הסביר שמחקרה של שונמייקרס ייחודי לא רק משום שחשף לראשונה את מלוא פעילותו הנכלולית של גוף שלטוני נאצי ש"לא ידענו עליו עד כה פרטים רבים", אלא שהמחקר הבהיר גם את מרכזיותו שלא תיאמן: "הכסף היהודי שנגזל מימן את רצח היהודים עצמם", הוא אומר.
"בתקציב השנתי של המדינה הנאצית לא מוצאים אפילו סעיף אחד הנוקב בסכומי הכסף שנדרשו להפעלת מחנות הריכוז וההשמדה, לתשלום משכורות הסגל הנאצי, אנשי הס.ס. ומפקדי המחנות, או את התשלומים לשומרים ולמפעילי תאי הגזים. מהיכן הגיע הכסף הזה? ממה שהוחרם מהיהודים, מההכנסות ממכירת רכושם".
"היהודים מימנו, למרבה הזוועה, את המנגנון המתועש של השואה. הם היו האחראים לתקציב הפתרון הסופי. הנאצים הסתירו בתחכום ערמומי מעורר פלצות את הסוד. 'דגו', כמוסד כלכלי-פיננסי, היה מעורב מעשית ברצח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם