אין פסול בהרשעה ציבורית
תפקיד העיתונאי להוציא לאור התנהגות שנויה במחלוקת הנוגדת את הנורמות ואף להוקיע את האחראי לה, גם אם לא הורשע בפלילים
פרשת עמנואל רוזן החליפה הילוך עם הודעת המשטרה כי היא תחקור את הנושא. המשטרה תבדוק מן הסתם האם יש בידיה די ראיות כדי להעמיד את העיתונאי לדין פלילי. עם זאת, ראוי להתייחס לסוגיה חשובה אחרת שהתעוררה עם הוצאתה לאור של הפרשה ולחשיפת שמו של רוזן.
"במשפט שנערך לו ברשת החברתית עמנואל רוזן כבר הורשע והוכתם לעד. התוצאה הזאת מקוממת ובלתי נסבלת והיא ממחישה עד כמה יש חשיבות וסיבה לשיטה הטובה והישנה של בירור משפטי", כתב במעריב קובי סודרי, עו"ד המתמחה במשפט פלילי. ופרקליטו של רוזן, עו"ד ליאור אפשטיין צוטט בגלובס באומרו "נוצר כאן 'קולוסיאום אלקטרוני' שבו בן אדם מושמד טרם משפט".
אמירות אלה ודומות להן שהושמעו בתקשורת מבטלות למעשה את חשיבותו של התחקיר העיתונאי ולמעלה מכך, מציבות רף יחיד - הבירור המשפטי - לבחינת התנהגותן של דמויות ציבוריות, וזאת תוך ביטולם של האתיקה והמוסר. המשפט אינו חזות הכל ואין הכרח שפעולה, שנראת כנוגדת נורמות מקובלות, תוכרע רק בדיון משפטי. ערכים חברתיים אינם צריכים להימדד באורח בלעדי דרך הפריזמה של הדין.
כך למשל, היה עדיף להוקיע את מעשהו של חיים רמון בהיבט האתי של התנהגותו ולקבוע שהיה בה קלון מוסרי. תחת זאת, בחרה התביעה להעמידו למשפט שבו הורשע אך גם נקבע שלא היה קלון במעשהו ובכך לאפשר לו, לפחות מבחינת הדין, להמשיך בפעילותו הפוליטית. פסילתה המוחלטת של האפשרות להרשעה עיתונאית של דמות ציבורית מסמלת את הנטייה הגוברת והולכת בחברה הישראלית ל"משפטיזציה". גישה זו מבטלת את ההבחנה בין הרשעה פלילית לבין הרשעה ציבורית, שיש לה חשיבות בפני עצמה ולעיתים היא אף מתניעה חקירה פלילית.
חקירת משטרה יכולה להתנהל גם מבלי שהוגשה תלונה ובתחום של עבירות מסוג הטרדה מינית יש די והותר נימוקים המונעים הגשתה. אך האם היעדרן של תלונות למשטרה צריך למנוע את הפרסום העיתונאי? התשובה היא חד משמעית לא, באשר אין הכרח בהטרדה מינית כמשמעותה בדין ו/או בחקירת משטרה כדי לחשוף ולמתוח ביקורת על התנהגות שאינה ראויה. מותר לחשוף ברבים ואף להוקיע את האחראי למעשה גם אם לא יורשע בפלילים. תנאי לכך הוא שהעובדות נבדקו והתבררו כנכונות וכי יש בהן עניין ציבורי.
תא העיתונאיות הציף את פרשת עמנואל רוזן ובשלביה הראשונים של הפרשה בחרו העיתונאיות שלא לנקוב בשמו. אם אכן הצטברו בידי העיתונאיות - היודעות דבר או שניים על המותר והאסור בפרסום - עשרות עדויות אמינות על מעשי הטרדה (ובמקרה כזה הכמות הופכת לאיכות), לא היתה כל סיבה שלא לנקוב בשמו של העיתונאי (דווקא הסתרת שמו ראויה לביקורת).
צריך להזכיר למי ששכח שתפקידו של עיתונאי חוקר אינו מתמצה בחשיפת מעשים הנחזים כפליליים ברמת הרשעה של משפט פלילי. תפקידו של עיתונאי - בהבחנה מן התביעה והמשטרה - להוציא לאור התנהגות שנויה במחלוקת הנוגדת את הנורמות המקובלות. כאמור, התנאי לפרסום הוא אמת ועניין ציבורי, ואילו לעמנואל רוזן העניק המחוקק את הזכות להגיש תביעת דיבה נגד מפרסמי שמו. אם אכן יתברר שהטענות נגד רוזן אין בהן ממש, עם משפט או בלעדיו, מוטלת על כל כלי תקשורת החובה האתית לתקן ולהתנצל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם