לב אמיץ
לפי רות קלדרון בר כוכבא היה "לאומן קיצוני". מה לעשות, כאלה הם לוחמי חירות
המחמאות הללו אינן משנות את העובדה שבדברי ימי עולם שמור להנרי השמיני מקום של כבוד, כזרז לשינוי מעמדה של אנגליה מאי זניח וחסר עידון המתקוטט עם צרפת על שאריות חוף - לכוח המשמעותי באירופה ובעולם, לאימפריה שהשמש בה אינה שוקעת לעולם. וכל זאת למה? לא בשל סיבות נאצלות אלא בגלל תשוקותיו הארציות – בן זכר ואישה חדשה. מכיוון שהכנסייה הקתולית מיאנה לאשר את גירושיו מאשתו הראשונה, קתרין מאראגון, הנרי ניתק את הקשר עם רומא, הקים את הכנסייה האנגליקנית ושינה את מהלך ההיסטוריה בעודו זורע דם, הרס וטירוף. בתור אישיות הנרי השמיני אינו גיבור מעורר השראה, אבל אין מחלוקת על חשיבתו ההיסטורית.
ומהנרי השמיני לבר כוכבא, דמות היסטורית מעוררת השראה אז ועכשיו. לקראת ל"ג בעומר פרסמה ח"כ רות קלדרון סטטוס בפייסבוק, ובו קראה לערוך "מהפכה תרבותית" ולשנות את אופיו של החג. לטעמה, יש להפסיק להשתמש בדמותו של "הלאומן הקיצוני" בר כוכבא כגיבור התרבות של החג, ובמקומו לציין דווקא את דמותו "הרוחנית" של רבי שמעון בר יוחאי. התגובות לא איחרו לבוא, חלקן מנומקות וחלקן לגופה של כותבת.
בהתעלם מהתגובות המתלהמות, היה מפעים לגלות שהפולמוס הלא חדש מעורר עניין בישראל המתמרקת לקראת שידורי האח הגדול. בהמשך היום עידנה ח"כ קלדרון את הקריאה החד־משמעית, אבל לוז טענתה הראשונית שווה דיון.
מחד, מרנין שדווקא ח"כ קלדרון מ"יש עתיד" - מפלגה שחרתה על דגלה את השוויון בנטל ויצאה למאבק על גיוס תלמידי הישיבות - מעלה על נס את דמותו של רשב"י, הארכיטיפ של תלמיד חכם הממית עצמו באוהלה של תורה. מאידך, משונה הניגוד שהעמידה בין בר כוכבא ור’ עקיבא הלאומניים ובין רשב"י הרוחני. קלדרון, אישה הבקיאה במקורותינו, ודאי מכירה שלל התבטאויות של רשב"י שלא היו מכניסות אותו להנהלת הקרן החדשה לישראל.
רשב"י קבע: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב". במסכת שבת, בוויכוח על תרומת הרומאים לעולם, אומר רשב"י: "כל מה שתיקנו (הרומאים) לא תיקנו אלא לצורך עצמם. תיקנו שווקים - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס". במכילתא דרבי ישמעאל דורש רשב"י: "טוב שבגויים - הרוג, טוב שבנחשים - רצוץ את מוחו". ובירושלמי קידושין הוא מצוטט: "כשר שבגויים - הרוג".
דומה שגישתו ברורה, אולם לפני שאתם מתלוננים על הסתה נוסח "תורת המלך" יש להבין את ההקשר והסיטואציה ההיסטורית. הקיצוניות והחריפות של רשב"י נובעות מהעובדה שהוא חי בזמן מרד בר כוכבא ודיכויו. הרומאים היו אז הגויים, שונאי עמו, מחריבי המקדש, מדכאי החירות, הקלגסים המשעבדים.
הביקורת על מרד בר כוכבא אינה חידוש. כבר חז"ל חפרו הסתייגויות למכביר. הטיעונים אז והיום דומים: המרד היה חסר סיכוי ותוחלת, הרפתקה מגלומנית משיחית שהובילה להרס עצום. ליהודים לא היה שום סיכוי נגד הצבא האימפריאלי החזק בעולם.
הציונות העלתה מחדש את קרנו של בר כוכבא כגיבור לאומי. מגש הכסף נזקק להשראה בדמות לוחמים עזי נפש ושואפי חירות, ודאי לא לפסיביות גלותית המבוססת על האיסור "לעלות בחומה". דומני שיותר משמבקרי בר כוכבא מבקרים אותו, הם מתפלמסים עם המיתוס הציוני הלוחמני שנוצר בהשראתו (ע"ע יחסם למצדה).
שימו לב לפרדוקס: המבקרים המסבירים לנו מדוע למרד לא היה סיכוי, ולועגים ל"לאומנות המשיחית" של המורדים על חשבון ערך חיי אדם, הם אלו המקבלים ללא עוררין את התביעה הפלסטינית לעצמאות ומדגישים שלעולם לא ינצח הכוח הצבאי את הרוח הלאומית הפלסטינית.
וגם בלי ניצחון הרוח: למרד גטו ורשה לא היו סיכויים להצליח. אלפים נהרגו בצד היהודי, עשרים בסך הכל בצד הגרמני. מרד חסר סיכוי, הקרב האחרון של לוחמים מיואשים הנלחמים על כבודם הלאומי.
אין חולק שתוצאות מרד בר כוכבא היו חורבן, קטל המוני וגזרות איומות. אולם אל לנו לשפוט את המרד מתוך פרספקטיבה מודרנית המתעלמת ממציאות חייהם. מרד בר כוכבא לא נולד בחלל ריק, אלא תחת שלטון קלגסי רומי. הקיסר אדריאנוס הקים בירושלים עיר אלילית, "איליה קפיטולינה", וגזר על המילה. מנקודת המבט של העם, אימפריה זרה ביקשה לכפות את תרבותה, אורחות חייה ומסיה על שבט עתיק שאמונתו וחירותו היו תכלית חייו. העם היה צרוב בכישלון המרד הגדול בשנת 70, אך חי בצל זיכרון העצמאות שהשיגו החשמונאים שלוש מאות שנה קודם לכן, בניצחון על האימפריה היוונית.
בניגוד למרד הגדול, הפעם היהודים התכוננו היטב. שלא כמו מה שאירע בשנת 70, הפעם לא הייתם יכולים להאשים אותם בשנאת חינם ובפלגנות. ההכנות למרד נמשכו זמן מה, העיתוי לפריצתו היה מתוכנן. זו לא הייתה גחמה משיחית, אלא מהלך מדוד ומאורגן של מלחמת שחרור לאומי שזכתה לתמיכת רוב העם והנהגתו הרוחנית.
שלוש שנים החזיקו אבותינו מעמד מול כוח שמנה אחד עשר לגיונות, שליש ממצבת הצבא הרומי. שלושה לגיונות הושמדו. לימים, כשהקיסר אדריאנוס דיווח על המרד לסנאט, הוא נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום". לקיסר ולצבאותיו לא היה שלום. הרומאים ספגו אבדות קשות. לשם השוואה, את המרד הגדול דיכאו באמצעות ארבעה לגיונות בלבד. מפתה לדמיין מה היה מתרחש לו בר כוכבא, מצביא מבריק וכריזמטי, היה מנהיג את המרד הגדול.
אף שתוצאות המרד בשלב הראשון היו חמורות, היישוב היהודי הצליח להשתקם. הדמוגרפיה השתנתה לרעה במאות שנים לאחר מרד בר כוכבא, מן הסתם גם בגלל אובדן התשוקה לחירות ולריבונות. אילו היה העם נכנע, מוותר על ברית המילה ומשלים עם התרבות השלטת, אולי היה נטמע כשם שנטמעו עמים רבים תחת השלטון הרומי. גם אם נקבל את ההנחה שהמרד היה אסון מראשיתו ועד סופו, מותר ורצוי להפגין כבוד לעוז הרוח ולחירות העברית.
מצער להיווכח שוב בהנאה המזוכיסטית שבה נשחטים במקומותינו מיתוסים ודמויות מופת. ספרטקוס, מנהיג מרד העבדים ברומא שהסתיים ברבבות עבדים צלובים, זוכה לעדנה וכבוד בין העמים על מאבקו והשראתו. כמוהו גם ויליאם וולאס, המורד הסקוטי ואבי הלאומיות הסקוטית, שהנהיג מרד במלך אדוארד הרביעי וכשל. וולאס הוסגר לאנגלים ובאוגוסט 1305 הוצא להורג באכזריות בלתי נתפסת. הוא נתלה, סורס בעודו בחיים, קרביו נשפכו והוא אולץ לצפות באיבריו נשרפים על המוקד. כעבור שעות של עינוי ראשו נערף, וגופו בותר לארבעה חלקים. הראש הוקע על יתד על גשר לונדון, ואברי גופו נשלחו בנפרד לערים שונות בסקוטלנד. וולאס הוכרע, אולם האש שהצית לא כבתה. דמותו משמשת עד היום השראה לסקוטים ולמבקשי חירות באשר הם.
סקוטלנד עדיין תחת הכתר האנגלי. צאצאי בר כוכבא כבר לא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם