ימים יפים: אין יותר ברצלונה
איזה יופי, אפשר לחזור לראות את ליגת האלופות כמו צופה נורמלי. אפילו להסתכל באדישות בגמר בלי לזפזפ. זה יהיה יופ היינקס או יורגן קלופ. רק לא ההם. וגם מדוע הסיפור עם ליאו מסי לא רק שלא ברור אלא גם מסריח
הו, מה יפים הלילות וכמובן שגם הימים מאז אמצע השבוע שעבר. סוג של שכרון חושים. אתה עובר מה גאזטה ל"קוריירה", קורא את "הרפובליקה" ומתענג על "הג'ורנלה". איזה כותרות ואיזה ניתוח בלי הרדמה של ברצלונה, שתודה לאל ולבאיירן מינכן לא תהיה בוומבלי בסוף החודש.
על חטאיי אני מודה: בשנה האחרונה פיתחתי טכניקה מיוחדת לצפייה במשחקיה של ברסה. אני הולך רק עם התקפת היריבה. כאשר ברצלונה תוקפת או מחזיקה בכדור, אני מעביר ל"יס מקס". רואה קצת חדשות מוקלטות, ואם כבר צפיתי אז אין לי בעיה לעצור לכמה שניות אפילו על תכניות בישול. כל כך הרבה פעמים חזרתי לשידור הישיר כאשר ערימת קטאלונים התחבקה עם מסי או עם אינייסטה. ולרוב הכדור היה ברגליים של צ'אבי ופדרו ובוסקטס. זה היה בלתי נסבל מבחינתי. בעיקר באותו משחק מלפני שלושה שבועות נגד מילאן.
בשני המשחקים נגד באיירן החלטתי שאני חוזר להיות צופה שפוי ונורמלי. כזה שלא מזפזפ. על החיים ועל המוות. יהיה מה שיהיה. מקסימום נמשיך להתאכזב ולשקוע בדיכאון. אבל גם הספקתי לשים לב שחובבי הכדורגל הבוגדניים במדינת ישראל כבר החלו לבגוד בברסה. לישראלים יש חושים מיוחדים למהפכים ספורטיביים. כפי שהם בגדו ביונייטד, הם יבגדו גם במועדון הספרדי.
לאוהד הכדורגל הישראלי הרי אין אלוהים. פתאום אתה מגלה שכולנו באיירן. שבעצם תמיד היינו ואיזה יופי זה גמר בין שתי גרמניות. ואיפה משיגים צעיפים וכרטיסים. תוך זמן קצר החלפנו חבלי ארץ מקודשים. מקטאלונים הפכנו לבווארים. מחר עוד נהיה קסטיליאנים או לומברדים, הכל על פי התוצאות ומינון הבוגדנות התקופתי בגופנו.
האמת היא שאני מביט די באדישות על הגמר בין באיירן לדורטמונד. כמובן שאני מודע לתקופה החלומית של הכדורגל הגרמני ומכבד ומעריך את הכדורגל האטרקטיבי שאליו נחשפתי לאחרונה. איך אפשר שלא. אבל לי היתה מטרה אחת ויחידה בצ'מפיונס ליג של העונה. רק לא ברצלונה. אם זה לא היה באיירן נגד דורטמונד זה יכול היה להיות דרבי רומני בין קלוז' לקוסטנצה. אז אני את שלי כבר עשיתי ומותר לי להביט אחרונה בסיפוק ולהמתין בסבלנות ואף באדישות להנפת הגביע. יהיה זה יופ היינקס או יורגן קלופ. רק לא ההם.
לטיטו וילאנובה, מאמן ברצלונה, אני מאחל בריאות ואורך ימים. מאמן רציני ואדם מרשים. באמתחתי סיבה נוספת מדוע טוב שהוא חזר להדריך את ברסה בשבועות האחרונים. תארו לעצמכם שאת השביעייה ברסה היתה חוטפת מבאיירן כאשר על הספסל שלה יושב העוזר ג'ורדי ראורה. תודה לאל, לא רק שטיטו התאושש גם מלאי התירוצים נסדק.
הסיפור עם מסי לא ברור. במינכן הוא שיחק פצוע ונגד בילבאו שותף כמחליף והיה אחראי למהפך זמני. שלשום, נגד באיירן, במשחק החשוב ביותר של ברסה בשנים האחרונות, הוא נרשם בטופס המשחק אבל לא שותף. זה מסוג הסיפורים שרק הזמן יעשה את שלו ויספק פתרונים. משהו שמזכיר את שיתופו של רונאלדו הברזילאי בגמר המונדיאל של98' נגד צרפת.
בכל זאת, יותר מאשר תחושות וניחושים והרבה לפני ספרי הזכרונות: משהו כאן לא רק שלא ברור אלא גם מסריח. אולי מסי לא רצה להיות שותף להדחה. אולי הבין שאין לו סיכוי. שימשיכו לדבר על כך שברסה תלויה בו. שמסי זה ברסה וברסה זה מסי. זה טוב לרזומה. והפנים הקפואות שלו על הספסל. לא קופץ, לא מתלהב ולא מעודד. סוג של קרחון חסר רגשות. אולי אפילו סוג של עב"מ. שאם הוא לא משחק, אז מה אכפת לו מהתוצאה הסופית או מה קורה עם החברים המתפרקים מול עיניו.
מוריניו לא נכשל במדריד. הוא רק לא הצליח. תכנית המשחק שלו בגומלין נגד דורטמונד היתה מושלמת. אפשר היה לסגור עניין במחצית הראשונה עם שלושה שערים של היגוואין, רונאלדו ואוזיל. שיח אוהדים ביציעים במקרים שכאלה הוא לרוב כזה: אם אחרי שני השערים של בנזמה ורמוס היו לריאל עוד חמש דקות, הם היו כובשים שער שלישי ועולים לגמר. כמו אותו שיח טריבונות על הקורה של ניאנג ממילאן בקמפ נואו נגד ברצלונה. ב-1-1 ברצלונה לא מצליחה להרים ראש.
עכשיו מוריניו בבעיה לא פשוטה. הוא חייב לזכות שוב בצ'מפיונס. לא כדי לשקם את שמו אלא כדי שנמשיך להאמין שלא רק הכסף הגדול שהעמידו לרשותו אברמוביץ', מוראטי ופרס העמיד אותו בצמרת המאמנים בעולם. למעשה, מוריניו חוזר עכשיו תשע שנים לאחור. לשנה בה הוא זכה עם פורטו בצ'מפיונס. הוא נותר מאמן גדול, אבל כבר לא קוסם. חובת ההוכחה שבה להיות עליו. ואין כמו הכסף של אברמוביץ' כדי לסייע לו לחזור ולהוכיח.
קחו בחשבון את האפשרות שמוריניו לא יצליח בצ'לסי. אז ילדים, ובעיקר ילידים, מי יהיה המועמד הטבעי להחליפו?
לא מסי, רונאלדו הוא השחקן המאכזב של ארבעת משחקי חצי הגמר. החתימו אותו בריאל ומשלמים סכומי עתק רק לסוג כזה של משחקים. הוא לא הופיע ביום שלישי ולא כבש ולא בישל ולא השפיע. גם לו מותר להרהר בעזיבה. לאנגליה אין לו מה לחזור, שינסה את איטליה. חבל שמילאן לא באה בחשבון, כי ברלוסקוני חזר לפעילות פוליטית אינטנסיבית והוא לא יכול להרשות לעצמו להוציא סכומי כסף אסטרונומיים על רכש נוצץ שכזה. מוראטי גם רוצה וגם יכול. הלוואי.
בשבוע שעבר נחתו כאן קבריני ופראנדלי, ואתמול הגיע אלינו אחד הגדולים, יוהאן קרויף. יריב מר של מילאן ואיטליה. כבוד. זו ההזדמנות לעדכן את דירוג הגדולים בכל הזמנים: דייגו מראדונה, פלה, ג'יאני ריברה, יוהאן קרויף, פרנץ בקנבאואר, מישל פלטיני, בובי צ'רלטון, כריסטיאנו רונאלדו, ליאונל מסי, ג'ורג' בסט.
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מחר תדעו מי היורדת השנייה לליגה השנייה בליגת העל של הלבאנט המזרח תיכוני. האמת? כולן ראויות לירידה. עכו כי אין לה מסורת וכסף, נתניה וב"ש כי הן חסרות אופי, סכנין כי היא לא מנוהלת ובעיקר מסוכסכת, בית"ר כי לא הצליחה לדחות את הקומץ המחליא שהשתלט על נבכי נשמתה והפועל חיפה כי הפכה לקבוצה סתמית.
בדף הפייסבוק של אוהדי סכנין הונח אקדח לצד סמל המנורה של בית"ר ירושלים. עכשיו חבר הכנסת אחמד טיבי צריך לדאוג שהאקדח מאמצע השבוע לא יעשן בסוף השבוע. ואם כן, שיזכור את חלקו בעשן.
בישראל הרי אין כדורסל. מה שכן יש לנו זו עסקנות סביב הכדורסל. הכל בחישות ופוליטיקות. גועל נפש ארוך ומתיש. אחרי הקשקושים על מכסות של זרים וישראלים וחוקים רוסיים ועוד בולשיט שמעניין שלושה זוגות הורים משועממים, חזרנו אל הימים של הפועל-מכבי-בית"ראליצור-אס"א וברית מכבים עתיד.
אתה לא יודע כבר מי נגד מי ובעיקר מדוע. פרשנים ועיתונאים שהם יותר עסקנים, עם אינטרסים סמויים, לעומת עסקנים שיש להם נערי ליווי ועידוד שמתחזים לכתבים ופרשנים, שגם אצלם האינטרסים חבויים. לרובם תכניות רדיו וטלויזיה ועיתונים, וכולם מטנפים את כולם ואין רחמים.
הפרשן של היום הוא היו"ר מחר.
אין גילוי נאות ואין אתיקה ואין מעצורים. כשאתה קורא על כך שצביקה שרף ושאול איזנברג עדיין כאן, בועטים ומלכלכים, חותרים ומקמבנים, אין לך ברירה אלא להתגעגע לאבי לוזון ולשטרן חלובה, וכמובן לכתבים ולפרשנים שמעניקים להם כבר שנות דור שרותי ליווי עיתונאיים. לעומת אלה מהכדורסל, החבר'ה מהכדורגל נראים צדיקי הדור.
מסכים, שמעון מזרחי לא יכול לשמש כיושב ראש האיגוד. זה לא אתי ולא מקצועי. מצד שני תחשבו על האפשרות שצביקה ושאול ינהלו כאן את הכדורסל. זה לא נראה לכם סוג של חלום בלהה? זה לא לחזור לשנות ה-50 וה-60 עם המגרשים הפתוחים, עם הסטופרים הידניים והבלטות שחלקן היו שבורות וחלקן האחר עקומות?
אקו"ם