מורי ובארבי
בעצת הרב, נגזר על בובות הבארבי שלנו גורל אכזר מאוד
כמו כל ילדה, רציתי בובת בארבי. אני לא זוכרת את זה כרצון עצמאי שלי, אלא יותר כנגזרת של הרצונות של החברות שלי, שטיפחו משפחות קטנות ומשונות של בובות יפות וזהות. הן בילו ימים שלמים בטיפוח היצור המופלא עם השיער הזהוב והמבט המופתע בעיניים. הפשיטו, הלבישו והפשיטו, קלעו צמות וסיפרו סיפורים. מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא מתכוון להציע לי בארבי מיוזמתו, אז החלטתי לבקש. פניתי קודם לטפל במשוכה הקטנה - אמא. היא אמרה: "את צריכה לשאול את אבא", שהיה שם קוד ל"אני לא מתה על הרעיון, אבל אין לי כוח להיות זאת שמסרבת".
אבא אמר: "אני לא יודע, תני לי לבדוק..." והלך למדף הספרים לחפש תשובות. ידעתי שאסור לי לתת לו להגיע לשם. איכשהו מדף הספרים תמיד פעל נגדי. "לדינה יש בארבי", פלטתי במהירות, מקווה שיסמוך על אבא של דינה שכבר בדק ומצא בספרים על המדפים שלו שבארבי מותרת לילדות קטנות.
"את בטוחה שלדינה יש בובות?"
"בטוחה", עניתי בטון הכי משכנע שהצלחתי לגייס. "יש לה אוסף שלם!"
"טוב," הוא נשמע ספקן, "אם את אומרת..."
פירשתי את תשובתו כחיובית ומיהרתי לבית של דינה עם הבשורות הטובות - תכף גם לי תהיה בובה שחומה וארוכת רגליים שנוכל להפשיט־להלביש־להפשיט בצוותא. מבחוץ שמעתי את הבכי שלה. אמא שלה פתחה לי את הדלת בפנים חתומות. "אבא שלך התקשר", אמרה ביובש, "אמר שדיבר עם הרב על הבארבי־דולז שלכן".
"ומה הוא אמר?", שאלתי בחשש. ברקע, בינתיים, הבכי של דינה כבר רמז לי את התשובה.
"הרב אומר שדמות אדם זה עבודה זרה. הוא מאשר לה לשמור את הבובות כי הן כבר כאן, אבל צריך לפגום בהן". היא הצביעה פנימה, אל סצנת האימים שהתרחשה בסלון. אבא של דינה החזיק בידיו מספריים גדולים ובין שני הלהבים כפות רגליה הענוגות של הבובה כבר נחתכו וצנחו לרצפה, התווספו לערימת הרגליים הכרותות של אוסף הבארביות המפואר־לשעבר.
הדיבר השני של עשרת הדיברות מעגן היטב את האיסור לעשות פסל או תמונה. עכשיו, למקרה שנתבלבל ונחשוב שמדובר באיסור שתקף רק בהקשר של עבודה זרה, מגיעה מצווה 39 מסדר התרי"ג ומבהירה מעבר לכל ספק: אין לעשות צורת אדם אפילו לנוי. הבנת הנקרא שלי לא מצליחה להגיע לשום מסקנה מלבד זאת - אסור ליצור דמות אדם בשום פנים ובשום אופן.
בגמרא נוטים להקל יותר ממני ומדייקים את האיסור ליצירת תבליט של דמות שלמה בלבד, כך שציור דו־ממדי או תחריט של דיוקן אדם – מותרים. דמות שהיא פגומה וחסרה באיזשהו אופן - גם מותרת (לו רק טרחו האבות שלנו להפשיט את הבובה באותו יום, היו מגלים שהיא חסרה איבר חיוני ביותר, ואולי הייתה נחסכת מאיתנו טראומת הגפיים הכרותות).
לא הרבה אחרי תקרית הבארבי, אבא שלי הגיע הביתה עם חבילת מדבקות וחוברת תמונות של רבנים. ככה, בזמן שאתם אספתם מדבקות של כדורגלנים וקלפים של חבורת הזבל, אני ואחיי אספנו תמונות של רבנים. אני זוכרת שבלט במיוחד בין כל הזקנים העבותים סנטרו החלק של אחד הרבנים. אמא שלי הסבירה לי שהנאצים תלשו לו את הזקן בשואה. פניו נטולות הזקן נראו חסרות איבר יותר מכל בארבי קטועת כפות רגליים.
פפראצי רבנים הוא תחום משגשג. יש כמה צלמים במגזר החרדי שדואגים להגיע לכל חתונה וכנס שמוזמנים אליו רבנים סלבס. הם מצלמים אותם ומוכרים את תמונותיהם לקהל הרחב תחת הסלוגן הקליט "והיו עיניך רואות את מוריך". לא כל הרבנים אוהבים את זה, אבל לא נראה שמישהו עושה מאמצים מיוחדים לעצור את התופעה.
מדברים עכשיו ברדיו על השטרות החדשים שיכנסו תכף למחזור. יודפסו דמויות משוררים - שני גברים, שתי נשים, ואף לא אחד מהם מארצות המזרח. בכלל, בכל ההיסטוריה של השקל החדש, רק דמות מזרחית אחת זכתה להיסחר במזומן - הרמב"ם. מי שירצה לדקדק יוכל לטעון שגם הרמב"ם לא זכה לייצוג הולם, מאחר שהדיוקן המפורסם הודפס באיטליה ב־1744, כחמש מאות שנה לאחר מותו של הרמב"ם ב־1204, ומייצג בעיקר את דמיונו של הצייר. הדיוקן התגלגל ומצא את דרכו לשטרות של אלף שקלים, שהפכו עם הזמן והאינפלציה לשטר של שקל חדש אחד.
כשיצאו השטרות הירוקים מתפוצה, עבר הדיוקן למהדורה מצומצמת של מטבעות שקל. אני אוהבת מאוד לקבל שקל רמב"ם בעודף שלי. אני שומרת תמיד אחד כזה בארנק, ומשלמת איתו רק כשנקרה בדרכי שקל רמב"ם חדש. כמו קמע מתגלגל, הרמב"ם שומר לי על הכיס (רצתי עכשיו לבדוק ואפשר להירגע, האנשים הטובים בבנק ישראל דאגו להשקיע את דמותו של הרמב"ם במטבע, במקום להבליט כמו ביתר המטבעות. אפשר להמשיך לסגוד לכסף ללא חשש עבודה זרה).
ובאותו נושא, אחד הדברים המוזרים שנתקלתי בהם הוא סט מדליות "עשרת הדברות" - עשר מטבעות כנגד עשרה ציוויים. על המדליה המייצגת את הדיבר השני (תזכורת: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה) הטביעו האנשים הטובים בחברה הישראלית למדליות ומטבעות לא פחות ולא יותר מאשר עגל זהב. על מטבע זהב.
מחוץ לקבר דוד עומד פסל של המלך המת. מישהו שבר לו את האף. לפסל הילדה שעומד מחוץ למרתף השואה ניקרו את העיניים. בתחנת האוטובוס נתלה פוסטר ובו איור של אם וילדה צועדות יד ביד ומצביעות על חומות העיר. אי אפשר לראות אם הן מחייכות, כי מישהו כיסה את פניהן בצבע שחור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם