תופעה: המתנחלים כובשים את הנגב
מי שהקדיש חייו להתנחלויות עוסק לאחרונה באינטנסיביות ביישוב הנגב. והוא לא לבד: מספר התושבים הדתיים בערים הוותיקות הולך וגדל
לא רק נכדיהם של המתנחלים מגיעים לנגב בשנים האחרונות. פנחס ולרשטיין, מראשי גוש אמונים, מי שכיהן במשך כמעט 30 שנה כראש מועצת מטה בנימין, נוסע בשנתיים האחרונות מדי שבוע מביתו שבעפרה ליישובי הנגב במסגרת תפקידו כנציג תנועת ההתיישבות "אמנה? במנהלת ההתיישבות בנגב ובגליל.
את השיחה מקיים ולרשטיין בין פגישה עם ראש עיריית ערד טלי פלוסקוב לפגישה עם מנהל חבל הצפון בחטיבה להתיישבות. אחרי שבמשך דור שלם היה שותף לבנייה ביהודה ושומרון, ולרשטיין עובד עכשיו במטרה למנף את ההתיישבות בנגב ובגליל.
האידיאולוגיה הימנית, למי שתהה, לא השתנתה. "העימות המרכזי על שטחים המצויים במחלוקת הוא עדיין ביהודה ושומרון", הוא מבהיר, "אבל לנו ב"אמנה" ברור שכתנועה ציונית לאומית היכן שיש משימות ציוניות, אנחנו נירתם".
במסגרת אותה הירתמות, ולרשטיין מבקש להביא את שיטות הבנייה עוקפות הביורוקרטיה שנוסו בעבר בהצלחה ביהודה ושומרון גם לנגב ולגליל. אם עד היום מינהל מקרקעי ישראל הקצה קרקע לבנייה רק למי שהתקבל כחבר בקיבוץ או ביישוב שבו הוא רצה לבנות, היום יכולים היישובים ליזום בנייה עוד לפני שידוע להם מי יתגורר בבתים.
כדי לחולל את השינוי הזה ולרשטיין נעזר לא רק בשר סילבן שלום מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל, אלא גם בחברו הוותיק ממועצת יש"ע, בנצי ליברמן, שעומד בראש מינהל מקרקעי ישראל. תוצאה אחת של המהלך ניתן יהיה לראות כבר בשבועות הקרובים, כשתחל בקיבוץ נחל עוז בנייה של בתים בשיתוף עם תנועת "אמנה". שמעתם נכון: הקיבוץ החילוני של התנועה הארצית בונה את הנגב יחד עם התנועה המיישבת של המתנחלים.
ולרשטיין היסס כשהוצע לו התפקיד החדש. הוא לא ידע איך יתקבל כמתנחל במועצות האזוריות החילוניות ובעיירות הפיתוח. "התייעצתי עם כמה אנשים שמכירים אותי מחוץ לציבור הדתי לאומי כמו דורון אלמוג, עמרם מצנע ואהרון ולנסי, ראש המועצה האזורית גליל עליון, כדי לראות איך הדברים מתקבלים. אצל רבים אני מסומן כמתנחל אקטיביסט שאוכל ערבים לארוחת בוקר, וחששתי שיראו את התפקיד החדש שלי כפוטנציאל לעימות מסוים".
"לשמחתי התקבלתי בכל מקום בחיבוקים שלא ייאמנו, ואני מדבר על מקומות כמו הערבה התיכונה ורמת נגב. אני מודה שכשנפגשתי עם צוות הבנייה של קיבוץ בית קמה ראיתי שיש שם קשיש אחד שמאוד קשה לו לשבת מולי בכיסא, אבל אני מקווה שבמשך הזמן גם זה ישתפר".
בנו של ולרשטיין, דוד, מתגורר עם משפחתו ביישוב רתמים, שהוקם לפני ארבע שנים במועצה האזורית רמת נגב ומתגוררות בו כבר מעל 70 משפחות. "אתה בא לרתמים", מתאר פנחס ולרשטיין, "ופוגש שם בשבילים שלושה מבני עפרה, שניים מבית אל, אחד מקדומים ואחד מדולב".
הסיפור של רתמים החל גם הוא מעבר לקו הירוק. מספר חברים מהמכינה הקדם צבאית בעצמונה, שהייתה אז בגוש קטיף, חלמו להקים יישוב חדש בנגב לאחר שירותם הצבאי. שניים מהחברים, נתנאל כהן מהקיבוץ הדתי שלוחות ואליסף פלמר מפתח תקווה, פנו לתנועת "אור - משימות לאומיות", הפועלת בעשור האחרון לעיבוי ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל.
את התנועה הם הכירו היטב מכיוון שהמנכ"ל של "אור", רוני , הוא אחיו של אליסף. אנשי תנועת "אור" הפנו את השניים לרתמים.
רוני פלמר, 37, כיום תושב ירוחם, הקים את "אור" לפני עשר שנים יחד עם שלושה חברים שגדלו איתו בחברה הדתית לאומית בפתח תקווה. בעשור האחרון הספיקו פלמר וחבריו להקים שבעה יישובים חדשים דתיים וחילוניים, להביא 24 גרעיני התיישבות של צעירים לנגב ולגליל, ולגרום להתיישבותם של 6,000 משפחות ביישובים החדשים והמתרחבים. "לאחר שנים שיהודה ושומרון היו האלטרנטיבה העיקרית של המגזר הדתי לאומי, נראה שהצלחנו לפרוץ את התודעה עבורם", הוא אומר.
רתמים הוקם כקיבוץ חילוני של התנועה הקיבוצית בשנת 1983. לאחר שנקלעו לקשיים כלכליים נטשו החברים את היישוב וחברו ברובם לקיבוץ רביבים הסמוך. חברי רביבים קיבלו לרשותם את מבני רתמים ושטחו, והשכירו את המקום לצרכים שונים. המועצה האזורית רמת נגב ותנועת "אור" הציעו לשני החברים, בוגרי מכינת עצמונה, להביא גרעין דתי לרתמים ולחדש את היישוב.
במשך חצי שנה קיימו השניים מדי שבוע סיורים ברתמים לזוגות צעירים ממרכז הארץ, הגרעין גדל והתגבש והתכונן להיכנס לרתמים בקיץ 2006. המשא ומתן בין רביבים למדינת ישראל על גובה הפיצויים שיקבל הקיבוץ תמורת מסירתו לגרעין החדש התארך והסתבך, וחברי הגרעין שגדל בינתיים נאלצו להתגורר במשך שלוש שנים במחנה קרוואנים זמני בקיבוץ טללים, קילומטרים ספורים מרתמים.
באוגוסט 2009 נכבש הקיבוץ החילוני לשעבר על ידי 28 זוגות דתיים ו-55 ילדים. המבנה ששימש את הקיבוץ של שנות ה-80 כחדר אוכל הוסב לשמש כבית הכנסת של היישוב החדש, וזהו אולי הביטוי הסמלי ביותר לשינוי מגמה בנגב כולו.
רתמים הוא היישוב הדתי השני שתנועת "אור" הקימה במועצה האזורית החילונית רמת נגב. הראשון היה מרחבעם, שהוקם בנובמבר 2001 בסמוך לקיבוץ שדה בוקר. כשראש המועצה, שמואל ריפמן, בא אז למליאת המועצה עם הרעיון להקים יישוב דתי ראשון בשטחה, קמו מתנגדים למהלך. הוא נאלץ לעבור בין היישובים ולהסביר את עצמו. גם היום, כשמספר המשפחות הדתיות בשני היישובים כבר עולה על 100, ריפמן לא חושש מהשינויים הדמוגרפיים שהוא מוביל בהרכב האוכלוסייה ואומר בכל הזדמנות שהציונות הדתית היא הפרטנר המרכזי במאמציו להגדלת מספר התושבים במועצה.
כמו ברתמים, כך גם במרחבעם, אחוז ניכר מבין מייסדי היישוב הם בני הדור השני של ההתיישבות ביש"ע, חלקם אף הגיעו משם ישירות. בשבת הראשונה של מרחבעם התארח ביישוב הטרי ישראל הראל ממייסדי מועצת יש"ע והיו"ר הראשון שלה. סמל אחר של יש"ע, מזכ"ל "אמנה" זאב חבר (זמביש), הגיע לטקס הנחת אבן הפינה. אפילו המבנים הזמניים של היישוב הגיעו אז היישר מעצמונה שבגוש קטיף, לאחר שנפסלו שם למגורים בשל איום הפצמ"רים.
לא כל המתנחלים שהגיעו לנגב בשנים האחרונות עשו זאת מבחירה. מאות משפחות של מתנחלים נוספו לאוכלוסיית הנגב בעקבות הפינוי מגוש קטיף. מי שמסתובב באזור חולות חלוצה שבמועצה האזורית אשכול בחודשים האחרונים יכול להיווכח איך קם חבל ארץ חדש מהחולות. קרוב ל-90 משפחות מתגוררות היום ביישוב נווה, שהוקם על ידי משפחות שפונו מעצמונה בגוש קטיף.
כיום שליש מהמשפחות במקום הן יוצאות הגוש. במכינה הקדם צבאית "עצם", ששכנה בעבר בעצמונה, לומדים כיום 250 תלמידים והביקוש לקבלה גבוה מאי פעם. לצד נווה, פורח היישוב בני נצרים שהוקם על ידי עקורי נצרים. גם בו מתגוררות 90 משפחות וגם במקרה הזה, רק שליש מהן יוצאות גוש קטיף. בשלומית הסמוך, שהוקם לפני שנתיים, מתגוררות כ-30 משפחות צעירות. הגרעין הראשוני התגבש על ידי בוגרי המכינה בעצמונה, ואליו חברו משפחות נוספות.
בשלב זה המגורים בישוב הם בקראווילות מחוזקות במרחבים מוגנים, אבל בעתיד אמורות להיבנות 500 יחידות דיור שיהפכו את שלומית לגדול בגוש היישובים הדתי של חולות חלוצה. בסך הכל מתגוררים בשלושת היישובים הדתיים 1,500 איש, מתוך אוכלוסייה של 11 אלף תושבים במועצה כולה.
אלא שרבים מתושבי הקיבוצים במועצה הולכים ומזדקנים. בקיבוץ ניר יצחק, למשל, הגיל הממוצע הוא 63. בנווה ובבני נצרים, לעומת זאת, קולטים כל העת משפחות צעירות והילודה גבוהה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שבתוך כמה שנים יחולו שינויים משמעותיים בדמוגרפיה הפנימית של המועצה. חיים ילין, ראש המועצה, מחבק בחום את האוכלוסייה החדשה.
"החששות, אם הם קיימים, נובעים אך ורק מסטריאוטיפים", אמר . "אני אומר: בואו נסתכל על הדברים המשותפים ויש הרבה כאלו. החברים מהציונות הדתית סוחבים יחד עם הילדים שלנו את האלונקה בצבא. הם בדיוק כמו שאנחנו היינו. אחד הבנים של עובדות המועצה שמשרת ביחידה קרבית יחד עם חבר'ה מהציונות הדתית אמר לה לא מזמן: 'אמא, הם שמים לכם מראה שמזכירה לכם מה הייתם לפני 40 שנה ואתם לא רוצים להביט בה'. אני חושב שיש בזה משהו".
ההתיישבות הכפרית של המתנחלים בנגב חדשה יחסית להתיישבות העירונית, כפי שממחיש סיפורו של הרב דוד תורג'מן, ראש הגרעין התורני בדימונה. בשלהי 1975, כשהממשלה אישרה לאנשי גוש אמונים התיישבות ראשונה בהרי השומרון לאחר סדרה של עליות לסבסטיה, תורג'מן, בן דימונה, היה נער בן 17 בישיבה תיכונית בכפר מימון. באחת השבתות הוא ניגש לרב יצחק לוי, מי שלימים כיהן כמנהיג המפד"ל ובאותם ימים היה מורה בישיבה וגם מזכיר גוש אמונים, ואמר לו: "כל זמן שאין צעדות לא רק לסבסטיה אלא גם לירוחם ולדימונה, לא עשינו כלום".
כשהחלו שיחות על פינוי יישובי חבל ימית במסגרת הסכם השלום עם מצרים תורג'מן היה תלמיד בישיבת הסדר בירושלים. במסגרת המאבק לעצירת הנסיגה הוא הגיע עם כמה חברים מישיבתו הירושלמית לדימונה, בניסיון לגייס פעילים מהעיר למאבק. התגובות היו צוננות. "למה אתם באים לכאן רק עכשיו?", שאלו אותם הדימונאים. תורג'מן הצעיר חש איך האוכלוסייה שלצדה גדל בדימונה מפנה עורף לקבוצת ההשתייכות הנוכחית שלו, וראה בכך הוכחה נוספת לצורך הקריטי בחיבור.
ב-1988 התקשרו לתורג'מן, שהוסמך בינתיים לרב, מעיר הולדתו, וביקשו ממנו לחזור אליה כדי לכהן בה כרב שכונה. אל העיר שעזב כבחור צעיר הוא חזר עם אישה ושלושה ילדים קטנים וייסד את הגרעין התורני בעיר הדרומית. אחרי 25 שנים, מונה הגרעין בדימונה למעלה מ-100 משפחות ומפעיל כמה מוסדות חינוך דתיים לאומיים, שבהם לומדים מאות תלמידים מדימונה ומהאזור.
רבים מתלמידי מוסדות החינוך של תורג'מן באים מיישובי יהודה ושומרון. כך למשל לומד בישיבה התיכונית בדימונה בנה של חברת הכנסת אורית סטרוק, תושבת חברון.
גם בגרעין התורני באופקים, המונה עשרות משפחות, חלק מהתושבים הגיעו מעברו השני של הקו הירוק. הרב של הגרעין, מנחם נויברגר ואשתו ברוריה, הגיעו לאופקים אחרי למעלה מ-20 שנה של מגורים בדרום הר חברון. ברוריה היא בתו של הרב אליעזר ולדמן, מראשי גוש אמונים, חבר כנסת לשעבר ב"התחייה" וממייסדי ההתנחלויות בחברון ובקריית ארבע.
אחרי חתונתם התגוררו בני הזוג בקריית ארבע ובשנת 1983 נמנו עם הגרעין המייסד של סוסיא בדרום הר חברון. לאחר כ-20 שנה הם עברו להתגורר במאחז מצפה יאיר שהוקם על גבעה סמוכה, ואז, לפני שבע שנים, עברו במעבר חד לעיירה אופקים. הטריגר המרכזי היה הפינוי מגוש קטיף. "היינו בגוש בזמן העקירה והרגשנו שאנחנו כמשפחה לא מחוברים מספיק לעם ישראל", מספר הרב נויברגר.
"אנחנו עדיין חושבים שחשוב להמשיך לגור בהתנחלויות ושזו משימה לאומית חשובה אבל כמשפחה הרגשנו שאנחנו צריכים לשנות כיוון ולהתחבר קצת לאוכלוסיות אחרות". המעבר עם תשעה ילדים מהתנחלות לעיירת פיתוח עורר חששות, אבל "הקטנים התאקלמו מאוד מהר. היום הם מודים לנו שעשינו את הצעד הזה ולא מסכימים לחשוב על מעבר למקום אחר".
גם לאחר שש שנים באופקים, בני הזוג נויברגר רואים חשיבות שווה למגורים בהתנחלויות ובעיירות הנגב ושבעת ילדיהם הנשואים מחולקים בין שתי הגזרות. יש להם בן בסוסיא, בת ברתמים, בן בגבעת אסף שבבנימין, בת בבני נצרים, בת בקריית ארבע, בן בהתנחלות שבות רחל ועוד בת אחת באופקים.
ההתחזקות של הציבור הדתי לאומי בנגב קיבלה ביטוי גם בבחירות האחרונות לכנסת. שניים מתוך 12 חברי הכנסת בסיעת "הבית היהודי" הם תושבי האזור. הראשון הוא אבי וורצמן, סגן שר החינוך. לאחר שיצא מהעיר ללימודים הוא חזר כדי להקים בה מרכז תורני. "בית מוריה", העמותה הקטנה שהקים ב-1993, היא כיום רשת של מוסדות יהדות, חינוך ורווחה, המשפיעה על חייהם של עשרות אלפי תושבים בבירת הנגב.
שנתיים לאחר הקמת העמותה, בלילה בו נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, וורצמן היה בשירות מילואים בגבול הצפון. כשבא אחד מחבריו לפלוגה להחליף אותו בשמירה הוא הטיח בו בכעס: "אתם רצחתם אותו". "חשבתי לעצמי", הוא סיפר, "מה בעצם הוא רוצה ממני? גדלתי בבאר שבע וגם עכשיו אני גר ופועל בבאר שבע, אז למה מאשימים אותי שרצחתי את רבין? הבנתי כמה שהמציאות המסוכסכת של החברה הישראלית אינה נורמלית, ודורשת שינוי ומעורבות".
מעל 100 משפחות מזוהות היום עם קהילת "בית מוריה" שייסדו וורצמן וחבריו בבאר שבע. אחת מהן היא משפחת דרשביץ. בשנת 1999, כשהרב אהרון דרשביץ התמנה לדיין בבית דין רבני, ידעה חדווה אשתו שעליהם לעזוב את ההתנחלות מעלה מכמש, שבה התגוררו 17 שנים, מאז חתונתם. כשמנהל בתי הדין הרבניים התקשר לבעלה כדי לדון עמו באפשרויות השונות העומדות בפניהם, דרשביץ כתבה לבעלה על פתק: "רק לא באר שבע".
היא גדלה בירושלים ובעלה בבני ברק, ושניהם לא ידעו מאומה על העיר הדרומית פרט לסטריאוטיפים שליליים. ימים ספורים לאחר מכן התקשר אליהם וורצמן והזמין אותם לסיור בעיר, והם התאהבו ממבט ראשון. אהבתם לבירת הנגב חלחלה גם לדור השני. רננה, בתם הבכורה, שהגיעה לבאר שבע כשהייתה בת 17, חזרה אליה לאחר 13 שנים, כשהיא נשואה עם חמישה ילדים.
זבולון כלפה, חבר הכנסת הדרומי השני ב"בית היהודי" מייצג את ההתנחלות הדתית לאומית הכפרית בנגב. כלפה, יליד המושב שרשרת שבנגב המערבי, כיהן כמזכיר של עצמונה, וכשהחל המאבק נגד הפינוי הפך לקצין המבצעים הראשי במטה המאבק של תושבי הגוש. אחרי הפינוי היה כלפא אחראי על הקמת עיר האוהלים של העקורים ליד נתיבות, ולאחר מכן דאג לשכן במהירות את חברי קהילתו ביישוב שומריה שמצפון לבאר שבע. מעל 100 משפחות כבר מתגוררות היום ביישוב, שהיה בעבר קיבוץ חילוני של השומר הצעיר והפך ליישוב דתי.
בסמוך לשומרייה מוקמים בימים אלו עוד שלושה יישובים של מפוני גוש קטיף. בנטע בונות את בתיהן משפחות שפונו מכפר דרום ותל קטיפא, בבני דקלים יתגוררו מפוני נווה דקלים, ובכרמי קטיף - משפחות מהיישוב קטיף. בנוסף לכך מוקם בסמוך היישוב אליאב, המורכב ממשפחות דתיות וחילוניות. חלק מהבתים ביישובים החדשים יתאכלסו כבר בקיץ הקרוב, ובתוך שנתיים-שלוש אמור להיווצר גוש יישובים דתי לאומי חדש בצפון הנגב, גוש לכיש.
"כשקהילות שלמות מתחנכות על התגייסות למשימות ציוניות לאומיות, זה טבעי שאנשים יתגייסו לכל המטרות שקשורות לכך", מסכם ולרשטיין. "אין הבדל דרמטי בין אופי האוכלוסייה של הגרעין התורני בשדרות לאופי האוכלוסייה שהולכת ליהודה ושומרון, אבל בעשייה הציונית יש גם רומנטיקה. להיות המשפחה ה-700 בעפרה זה מאוד חשוב אבל לפעמים פחות רומנטי מאשר להקים יישוב חדש בנגב או גרעין לחיזוק יישוב עירוני ותיק.
"הרומנטיקה הציונית הזאת תורמת גם היא לכך שהציונות הדתית, יחד עם אוכלוסיות אחרות, נרתמת למשימת ההתיישבות בנגב. יש לי בת שמתגוררת בתפוח ועוד ארבעה ילדים נשואים שמתגוררים בעפרה אבל לא אכפת לי שמישהו מהם ילך מחר לגור בגולן או בגליל. אני משוכנע שאם הייתי מצליח לשכנע את המושבים בגבול הצפון להיפתח לקליטה והייתי מפרסם מודעת דרושים ביישובים ביהודה שומרון, היו לי 20 משפחות ביד למשימה הזאת, עוד הקיץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם