האיש שעשה מהפכה בחורה: "באתי לשנות"
חורה היה יישוב נחשל עם שיעורים מזעזעים של גביית מסים וחינוך ירוד. אך מאז שמוחמד אלנבארי בראשות העירייה, הכל נראה אחרת
אלנבארי הסתכל אל מעבר לגבולות הישוב שלו, ראה את הישוב היהודי המשגשג בעומר ועשה מה שמעט אנשים במקומו היו עושים. "התקשרתי אל פיני בדש, ראש המועצה של עומר. אמרתי לו "קוראים לי מוחמד אלנבארי, נבחרתי, אני רוצה לעבוד ואני לא יודע איך. בוא נשים את הדעות הפוליטיות בצד ותלמד אותי מה עושים".
"אמרתי לו שאני רוצה לעשות טוב לחורה ושאני מוכן להקשיב וללמוד. פיני היה המנטור שלי. נצמדתי אליו אולי חודש או חודשיים. קראתי חומר, הסתכלתי אין הוא עובד, מה סדר היום שלו, איך הוא מתכנן את העתיד, מה תוכניות המגירה שלו ואיך הוא מתנהל מול התושב. לפעמים היה מספיק לדבר איתו בשיחות פשוטות. הוא לקח אותי ממקום למקום ברכב שלו, עשה איתי סבב במשרדי הממשלה, חיבר אותי אל פקידים ופתח לי דלתות".
תשע שנים אחרי, ד"ר אלנבארי, אב לשישה, הוא סיפור ההצלחה הבולט של המגזר הבדואי בנגב. התושבים שלו נהנים מיישוב מטופח, משירותים מוניציפליים שביישובים בדואיים אחרים יכולים רק לחלום עליהם ומאינספור השקעות ומיזמים חינוכיים ועסקיים שלא היו באזור מעולם. אם תקבעו איתו פגישה, וזו הדוגמה הכי קטנה שיש, בקשו כתובת ותגלו שמדובר ביישוב הבדואי היחיד שיש בו שמות רחובות ושאפשר להתמצא בו עם ג'י.פי.אס.
המוטו שלו ברור וחד. מי שמשקיע ורוצה, יכול להגיע לכל מקום. סיפור החיים שלו הוא אולי הדוגמה הכי טובה לכך. "כשהייתי ילד קטן גרנו חצי שנה בחורה וחצי שנה באלסייד, כפר שנמצא מעבר לכביש. היינו צריכים לעבור מצד לצד בגלל שבכל עונה היו לנו גידולים חקלאיים אחרים. בחורה היה לנו פחון ובאל סייד אוהל", הוא צוחק.
"אני מספר לילדים שלי שבתחילת הקריירה הייתי הולך עם חמור לבית ספר 7 ק"מ לכל כיוון, כדי שיבינו שהמקום שאליו הגענו היום לא מובן מאליו. לילדים שלי יש היום הכל".
כשהגיע לגיל תיכון והבין שמה שיכול להציע לו החינוך בנגב לא יוביל אותו לשום מקום, שכר דירה בג"ת שבמשולש ולמד שם לבגרות. "סיימתי תיכון עם הרבה ידע על חשיבותה של ההשכלה הגבוהה", הוא אומר. אחר כך עבד שנה בחקלאות במושבים היהודיים ויצא ללימודים גבוהים. "כשהתחלתי ללמוד כימיה אמרו לי 'אין סיכוי שהיהודים יעסיקו אותך'", הוא נזכר, "אבל אני אומר שאם יש לך יכולת והשכלה מתאימה אתה יכול להגיע לכל מקום, בעיקר בתפקידים הבכירים. בחברת התרופות שבה עבדתי היינו שני בדואים מתוך 1,900 עובדים יהודים, ושנינו עבדנו במשרות טובות של ניהול".
אז מה גורם לדוקטור לכימיה אורגנית עם משרה טובה במפעל תרופות להכניס את הראש הבריא שלו לפוליטיקה?
"היינו קבוצה של אנשים שהחלטנו לשנות את המצב ביישוב. לפני שנבחרתי כל הפוליטיקה כאן הייתה שבטית. יש בחורה שלושה שבטים, ומי שניהל את המקום עשה את זה מתוך אינטרס שבטי צר, והתושבים לא הרגישו שייכים לכלום. באתי לעשות שינוי. רציתי להכניס פוליטיקה נקייה, והדבר הראשון שהיה חשוב לי זה שאני אדע שנבחרתי באמת. עד אז ראשי קבוצות היו לוקחים לאנשים את תעודות הזהות ומצביעים במקומם.
"הלכתי למפקד המשטרה באזור ואמרתי לו שאני רוצה זיהוי של כל הנשים שנכנסות לקלפי. הוא הזמין שוטרות שבדקו אחת אחת, וזו הפעם הראשונה שהייתה כאן הצבעה אמיתית".
כשאלנבארי עשה היכרות ראשונה עם התושבים החשדנות הייתה גדולה. "זה היה מקום עם רמת שירות נמוכה מאוד. לא היה שקל בקופה. רק שני אחוזים מהתושבים שילמו ארנונה. אני היום, אחרי תשע שנים, עם 86 אחוזי גבייה ועם 99 אחוזים מהעסקים שמשלמים".
איך עושים את זה?
"משרד הפנים, שניהל את היישוב במשך שנים, לא גבה שקל. בהתחלה ניסיתי לעשות את זה עם חברת גבייה, והיא הצליחה לגבות עוד 400 אלף ולהעלות את אחוז המשלמים בעוד שני אחוזים. כלום. החלטתי שאני מטפל בזה לבד. הוצאתי אותם מכאן, הקמתי צוות גבייה של 13 אנשים וחילקנו בינינו את היישוב. כל אחד קיבל רשימה, וזה כולל אותי, והתחלנו לדבר עם אנשים בגובה העיניים.
"טלפנתי לאנשים בשכונה שלי ואמרתי: "בוא תעשה טובה ותשלם, שלא נצטרך להגיע לאכיפה". לא הייתה כאן בכלל תרבות תשלום. כדי שלא תהיה חשדנות כלפיי, התחלתי קודם כל מהשבט שלי. מהשכנים שלי. תפסתי רכבים של כל מי שלא שילם. תפסתי חשבונות בנק. כל מהלך כזה התחלתי קודם כל אצל המשפחה שלי.
"הראשונים שניתקתי להם את המים היו אנשים שלי. תושבים בכפר עקבו אחריי ורצו לראות אם אני לא הולך קודם על הראש של השבט שלא הצביע לי. הייתי צריך להוכיח את עצמי. במקביל התחלתי להעלות את רמת השירות, ואנשים התחילו לשלם".
"כשהגענו לנקודת איזון של 50 אחוז ששילמו, התחיל שיח ציבורי מעניין. "למה אני משלם ואתה לא. מה אני פראייר שלך?", אנשים ראו שהמועצה לא משחקת. כשהיה צריך הבאתי גם משטרה. לא ויתרתי. פתאום קרה משהו שלא היה פה מעולם. לפני כמה שנים היית שואל מישהו מאיפה הוא, הוא היה אומר לך: "אני משבט זה וזה", הוא שכח שהוא מחורה.
"מאז שכולם התחילו לשלם ולהרגיש שייכים הם זוכרים איפה הם גרים. אותו איש שעד אתמול לא שילם ולא היה אכפת לו מכלום מרים טלפון עכשיו למועצה ואומר שתאורת הרחוב דולקת ביום וזה חבל כי זה בזבוז כסף. הוא שם כסף, אז אכפת לו. אנשים פעם חיו בזבל, אבל לא ביקשו כלום. היום יש להם רמת חיים טובה והם דורשים. וזה טוב. לפני שבאתי לא טאטאו רחובות בחורה במשך שלוש שנים. היום יש כאן טאטוא רחובות חמישה ימים בשבוע. נוטעים עצים בתוך היישוב. נתנו שמות לרחובות. פתחתי את הדלתות של המועצה לכולם.
"עד לא מזמן מי שרצה לדבר עם ראש המועצה היה חייב לעבור דרך ראש השבט שלו. זה נגמר. אם נשתמש במונח מהתחום המקצועי שממנו באתי, עשיתי ביקוע של המנהיגות השבטית".
אלנבארי פגש סביבו תושבים שצמאים למהפכה אבל לא מאמינים שהיא יכולה לבוא. "האתגר הכי גדול שהיה לי זה לשכנע שאפשר אחרת. היה פער אדיר בין הממשלה לבדואים. אתה הולך למשרדי ממשלה ואומרים לך "שמע, אי אפשר להזיז שום דבר באוכלוסייה הבדואית. אתה מרים פרויקטים, הם הולכים לטמיון". ואני אומר לך שיש בדברים האלה מידה לא קטנה של צדק.
מצד שני, אתה הולך לבדואי והוא אומר לך "שמע, המדינה דפקה אותנו, אי אפשר לעבוד איתה", וגם הוא צודק. המדינה תרמה רבות כדי שהבדואי ירגיש ככה. השיח בין שני הצדדים הוא שיח דומה אבל הפוך.
"התחושות הללו הביאו לכך שהמנהיגות הבדואית התמקדה בצד הרגשי. בכל הופעה של מנהיג בדואי אתה שומע רק על הבעיות. "אין לנו, לא עשיתם לנו, לא נתתם לנו". רגשית זה משחרר למנהיג. מעשית זה לא מוביל לשום מקום. מסתובבים כאן גם הרבה ארגונים פוליטיים שמלבים את האש. אתה לא יודע כמה הבדואי סובל מזה שיש אנשים עם כוונות טובות ולא טובות שתוקעים אותו בבוץ ומסבירים לו כמה רע לו. הם מנציחים את הבעיה, כשאנחנו רוצים איכות חיים.
"הגיע הזמן שפעם אחת, במקום לבזבז כסף על מחקרים וכנסים, שישקיעו את הכסף בפוקוס של פתרונות. אם נמשיך לשבת ולהגיד "המדינה דפקה אותנו", אפשר יהיה לשבת ככה לעולמים".
אלנבארי החליט לשים את הבעיות ואת התלונות בצד ולנסות לגייס את משרדי הממשלה לעזרתו. "אני בנאדם שלא מאמין בדו קיום. זה שטויות. אני מאמין בשותפות. דו קיום בא לידי ביטוי כשיש קונפליקט. ב-95 אחוזים מהנושאים יש הסכמות בין בני אדם והם מתעקשים להתמקד בשאר. שים את הקונפליקט בצד".
אלנבארי אסף סביבו חבורה של כ-40 תושבים שאכפת להם, מעין צוות חשיבה, והוא מכנס אותם מפעם לפעם לדיונים אסטרטגיים על עתיד היישוב. מדובר באנשים שלא עובדים במועצה, לא מתפרנסים ממנה ולא חייבים לו דבר. "אלה אנשים שאכפת להם ורוצים לעזור, זהו", הוא אומר. הישיבות הללו הובילו שוב ושוב לתפיסה שכדי להוביל שינוי צריך ללכת על תחום עיקרי אחד שממנו מתחיל הכל. חינוך.
"השאיפה שלי מההתחלה הייתה לנסות להגיע לממוצע הארצי כדי שהצעירים שלנו יוכלו להרגיש שייכים ולהתמודד עם מה שקורה מסביב. רק לפני כמה שנים היינו על פחות מאחוז מהצעירים שהלכו לאקדמיה. היום יש אצלנו למעלה מ-11 אחוזים כאלה ומעל ל-50 אחוזים שמסיימים עם תעודת בגרות. במובן הזה הכנסנו שיח חדש.
"לפני 30 שנה היה הישג גדול כשבדואי סיים י"ב. אחר כך היה הישג גדול שהוא הגיע לבגרות שלמה. כשנכנסתי לתפקיד אמרתי שעם כל הכבוד, היום בגרות לא מביאה אותך לשום מקום. אתה צריך פסיכומטרי גבוה ובגרות איכותית כדי שתוכל להתמודד עם הסטודנט הישראלי. אחרי מלחמה לא פשוטה הטמענו את הפסיכומטרי בתוך מערכת החינוך מכיתה י'. שיפרנו אמנם רק במעט את אחוזי הבגרות אבל שיפרנו מאד את איכות התעודה.
"פעם עשו כאן שלוש יחידות בגרות באנגלית. אף אוניברסיטה בארץ לא מקבלת סטודנט עם ציון כזה. היום אין בחורה שלוש יחידות. רק ארבע וחמש. כשבאתי לפה בכלל לא היו לימודים לחמש יחידות מתמטיקה. לא הייתה בגרות בפיזיקה. עכשיו תלמידים שלנו זכו פעמיים במקום השני בתחרויות פיזיקה בינלאומית".
איך קיבלו את השינוי הזה במשרדי הממשלה?
"אני זוכר שכשפרשתי את האני מאמין שלי בפני מנהלת המחוז במשרד החינוך היא שאלה אותי: "אתה בטוח שאתה ראש רשות?", היא תמיד שמעה רק ראשי רשויות שדורשים או צועקים. אמרתי לה: "לא אבקש לעולם שתמני מישהו לתפקיד כלשהו. אבל אם יתמנה מישהו לא מוכשר, את תשלמי את המחיר".
"מצאתי עובדי מועצה ומורים ומנהלים ומפקחים של משרד החינוך שאין קשר ביניהם וכולם משוכנעים שהאחריות להצלחה נמצאת אצל האחר. אמרתי: "בואו נעשה חיבור בין כולם". לקחתי אותם לסוף שבוע יחד כדי ללמוד את מערכת החינוך של חורה. פתאום כל אחד עשה היכרות עם האיש שמולו הוא עובד. אני זוכר שבישיבה הראשונה שלי עם המנהלים בחורה עשינו סבב היכרות. הסתבר שמנהלי בתי הספר ביישוב לא מכירים אחד את השני. לא היה קשר ביניהם. שיניתי את כל התפיסה.
עד אז בתי הספר היו משק סגור. לא רצו שאף אחד יתערב להם בפנים. פתאום הכל נפתח. התחילה אנרגיה של עשייה. משרד החינוך ראה כי טוב והתחיל להשקיע בחורה. הושקעו פה למעלה מעשרה מיליון שקל בתוכניות יחודיות. כשהתחילו את תוכנית דוברת, זה התחיל בחורה. אופק חדש התחיל בחורה. מפעל ההזנה התחיל בחורה. כששיתוף הפעולה גבוה ורמת הביצוע גבוהה, כל מי שעובד על תוכנית ורוצה להצליח איתה מחפש מקומות כאלה".
אלנבארי לוקח אותי לראות את החמ"ל של היישוב, הכלי שלו במלחמה באלימות. מוקדן של 106 יושב בפינה אחת. על הקיר ממול מציגים סדרה של מסכי טלוויזיה את תוצריהן של עשרות מצלמות שמפוזרות בכל היישוב. "אנשים בהתחלה לא רצו שנצלם אותם. פחדו. אמרתי להם: "גם בקניון בבאר שבע ובתחנה המרכזית ובשוק מצלמים אתכם".
"הורדנו את האלימות בבתי הספר בצורה דרמטית. היום כל ילד שרוצה להרים יד על חבר בהפסקה יודע שהוא מצולם. כבישים מצולמים, כיכרות מצולמות, מדרכות מצולמות. זה מרתיע ויש לזה תוצאות".
את הפגישה שלנו אנחנו מקיימים בספרייה של היישוב. מדי שעה יוצאת כיתה של תלמידי גן ילדים אחד, ונכנסת קבוצה חדשה. הילדים בוחרים ספר, מתיישבים על השטיח וקוראים. למי שמגיע מרמת גן או חיפה זה נשמע מובן מאליו. במגזר הבדואי בכלל לא.
"כשנכנסתי לתפקיד מצאתי מערכת גני ילדים שמתופעלת על ידי עמותות פרטיות", מסביר אלנבארי, "כולם רצו לעשות עלינו כסף, ואת המחיר שילם הילד. זרקתי מכאן את כל העמותות. היום יש לנו 51 גני ילדים, כולם מופעלים ישירות על ידי המועצה. אנחנו היישוב הבדואי היחידי שפועל כך. אני לא אשכח איך פעם מישהו שלח לי הצעה לקחת לתפעול גני ילדים בחורה ובתחתית המסמך, למטה, אני רואה חותמת "חשמלאי מוסמך". תחשוב לבד איזה ילדים יוצאים מדבר כזה".
אלנבארי פתח בקצב מסחרר בתי ספר חדשים ומגמות ייחודיות במגזר הבדואי והפך לאבן שואבת ליישובי המגזר. בית ספר מקצועי, בית ספר למחוננים, מסגרת חינוכית לאוטיסטים וגם שלוחה מיוחדת לבנות. "יש בנות שבכיתה ח' או ט' מפסיקות ללמוד כי מבחינה דתית הן לא יכולות ללמוד עם בנים ואין להן שום מסגרת נפרדת".
"לפני שבע שנים הקמתי להן בתיאום עם משרד החינוך תוכנית מיוחדת וחלק מהן כבר סיימו בינתיים תואר ראשון. אני מדבר איתך על בנות שחלקן החזרנו מהבית אחרי שכבר ישבו בלי ללמוד שלוש שנים. צריך להבין שהאלטרנטיבה לזה עד היום הייתה שהבחורה תתחתן בגיל צעיר ומכיוון שאין לה השכלה היא תשב בבית והנה קיבלת עוד משפחה עם איכות חיים נמוכה".
אבל ספינת הדגל שעליה גאוותו של אלנבארי היא בית הספר למצוינות במדעים. "זו הייתה יוזמה של המועצה המקומית חורה עם עמותת אקדמאים בדואים שהקמתי יחד עם עוד קבוצה של אנשי אקדמיה מהמגזר. מגיעים אלינו תלמידים מ-26 ישובים אחרי מיון ומקבלים פה חינוך עם אוריינטציה למדע.
"במחזור הראשון היו לנו 89 אחוזי בגרות. כמעט כולם שולבו אחר כך באקדמיה בצורה כזו או אחרת. זה בית ספר שיש לו ועדה מייעצת בינלאומית. גם סטנלי פישר חבר בה. אנחנו מוציאים כל שנה 100 אנשים מצליחים לנגב. השנה הם השתתפו בתחרות פיזיקה ארצית לפרויקטים. 7 מתוך 22 הפרויקטים שהגיעו לגמר היו מחורה. אני חוזר ואומר כל הזמן שאין בדואי אקדמאי שהוא מובטל. שלא יספרו לך סיפורים. השטח צמא וקולט את כולם. רק צריך להביא אותם למקום הזה".
לזכותו של ד"ר אלנבארי ייאמר שהוא לא בורח גם מהבעיות ויש כאלה לא מעטות. ראש וראשונה לאלה היא האלימות. "המבנה השבטי הוא מאוד בעייתי", הוא מסביר. "הקמנו יישובים על בסיס שבטי. יש לי שכונות שהילד מקבל בהן חינוך מגיל שנה, אחר כך גנים, בית ספר יסודי ותיכון, הכל באותה שכונה והוא לא פוגש אף אחד מהשבט השכן. זה הופך את היישוב למקוטב".
חורה ידעה בשנים האחרונות כמה מקרים של רציחות על רקע קרבות ונקמות דם בין השבטים השונים. אלנבארי ניסה להילחם בתופעה, בינתיים בלי הצלחה גדולה. "לקחתי אמנה שנוסחה על ידי שבטים בחברון ונחתמה שם על ידי כולם ולפיה הרוצח נושא באחריות ישירה, הוא והאחים שלו, ואחרי שהוא רוצח הוא זה שעוזב את המקום, ובשבט שלו לא נוגעים. זה הישג גדול מאוד, כי שלטון החוק עוד לא הוכיח את עצמו שהוא יכול לטפל ברוצח.
"העתקנו את האמנה, התאמנו אותה לעדה שלנו והחתמנו את כולם. עשינו טקס ענק, כל השי'חים הגיעו וגם המשטרה הייתה בפנים, אבל זה לא תפס. זה כשל כבר בסכסוך הראשון".
מה קרה?
"הרוח השבטית הייתה יותר חזקה מההחלטה של השיח.לשיח אין היום כוח כמו שהיה לו בעבר. הצעירים וחמומי המוח הם שמחליטים. אבל אני מרגיש שבשנים האחרונות חל שינוי גם בזה. היום אנשים שיש להם מה להפסיד נרתעים מלהיות מעורבים. מי שיש לו משרה ופנסיה ואשתו עובדת והילדים בחוגים, אתה חושב שהוא הולך לעשות בעיות? ככל שרמת החיים תעלה פחות אנשים יהיו מעורבים בשטויות האלה.
"הצלחנו עד עכשיו לקחת את האנשים האלה, אני אקרא להם "המסודרים", ולהוציא אותם מהמעגל ובדרך כלל גם אף אחד לא יפגע בהם כל עוד הם לא ישתמשו בשבטיות שלהם. אני צופה שבעוד דור יהיה עוד שינוי. הנשק הוא שמלבה את האלימות הרגילה. פעם לבדואי היה נבוט. אז אם הייתה קטטה מישהו קיבל מכה. היום זה האקדח.
"לפני 10 או 15 שנה מי שטיפל בענייני הנשק אצלנו היה השב"כ. גורם מרתיע, לא חשוב איך. אז לא החזיקו נשק. אחר כך זה עבר לטיפול המשטרה, והמשטרה לא עושה כלום עם זה. תופסת אותך עם נשק, לוקחת עדות ואתה הולך הביתה. אתה מבין? פעם אחד כזה היה נשאר במתקני השב"כ חודשיים ולא ידענו איפה הוא. היום, אם אני רוכש גם השכן שלי רוכש והשכן שלו רוכש. זה שוק שלם של עבריינים. ואתה ידע מתי הוא מתעורר? כשיש אלימות או מתח בין השבטים, כל הסוחרים מהמשולש מתחילים להסתובב כאן. כל מי שרוצה נשק יכול לקנות".
יש לך הערכה כמה נשק יש אצלך כאן?
"אני מניח שבית כן בית לא".
אחרי החינוך הוא רואה את היעד הבא בפיתוח כלכלי. "אנחנו הולכים להפוך את כביש ערד, שעד עכשיו רק תאונות סבלנו ממנו, לחזית מסחרית עם 500 חנויות, עם כבישי שירות ועם מסחר תיירותי. עוברים ליד היישוב שלי שני מיליון תיירים ואני לא מנצל אפילו אחד מהם. ייכנסו לחורה, יקנו כאן מצרכים, יתערבבו, והיישוב ישגשג מההכנסות".
כשהוא מבקש להדגים את המהפך שעברה חורה, אלנבארי נהנה לספר על מערכת היחסים של היישוב עם חברת בזק. "החברה הזאת הייתה נכנסת לחורה עד לפני כמה שנים רק עם תיאום ביטחוני", הוא מספר, "הקמנו אצלנו את מרכז השירות של בזק למגזר הערבי, יושבות בו מוקדניות מחורה ועונות לקריאות של 166 ו-199 ופתאום הכל נראה אחרת. אגב, המרכז הזה יושב מתחת למסגד, ופתאום המעסיק הזה, שבעבר לא נכנס לחורה מהפחד, טכנאי בכיר שלו מסיים עבודה ב-12 בלילה , עושה קניות אצלנו ויוצא.
"עכשיו אנחנו בדרך להקים מרכז בודקות תוכנה של מטריקס לפי מודל שנעשה אצל נשים חרדיות בקריית ספר. אם זה מצליח שם, אין שום סיבה שזה לא יצליח אצלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם