האם הודו תוכל להוות תחליף לכלכלות המערב?
עתיד הכלכלה העולמית או תערובת פקידים מושחתים, עובדים עצלים, ועניים שאמונות דתיות אוסרות עליהם להיחלץ מהעוני? הכירו את הכלכלה ההודית מגובה המדרכה המטונפת
שני מנקים שהבחינו בך נכנסים לכוננות ניקיון, ומסתערים על כל טיפת מים שנשארה בין הכיור למייבש האנטי-בקטריאלי שלצדו. זה הרגע שבו אתה מבין שגם אתה נפלת בפח התקשורת. פה זה עולם שלישי בדיוק כמו שמסוכן לטייל בישראל המופגזת, אתה אומר לעצמך. אבל הנורות בראשך עדיין מהבהבות ואזהרת המסע נותרת בעינה, גם אם מנת החשדנות מתמתנת.
בשיחת טלפון שביצעת ערב קודם למלון שבו אתה אמור להשתכן, נאמר לך שהוא נמצא במרחק שתי דקות הליכה מהטרמינל. אתה ושותפך למסע יוצאים מנמל התעופה ומביטים כמעט בבוז על נהגי המוניות שמתחננים שתבחרו בהם. מזל שנפטרנו מהצורך הזה, אתה אומר לעצמך, פונה לשוטר בכניסה לטרמינל ושואל אותו איך מגיעים לאותו מלון. הוא ממהר להפנות אותך לתחנת המוניות. לא! אתה מתעקש, אנחנו הולכים ברגל. תירגע, אומר החבר למסע. מניסיונות ההסבר של סדרן מוניות חביב, הוא מתחיל להבין שהמלון מרוחק שתי דקות הליכה מהטרמינל המקומי; אתם, כמובן נחַתם בבינלאומי. המרחק ביניהם הוא כשלושה קילומטרים, 30-40 דקות במונחי נסיעה מקומיים. לפחות אף אחד לא עבד עליך.
15 דקות בהודו ואנחנו מסכמים לעצמנו: אנשים חביבים מאוד, תשתית תעופה מסודרת להפליא, שירות אדיב, יעילות מפתיעה, קל מאוד להסתדר. וגם עשינו את העסקה המוצלחת הראשונה שלנו בהודו: ניגשנו למשרד המוניות והזמנו נסיעה למלון תמורת 450 רופיות, שהן כ-35 שקלים. יכולנו לשלם פחות אם היינו מסתפקים בריקשה או במונית שלא דרך המשרד, אבל לא טסנו עד הודו כדי לחסוך עשרה שקלים.
נהג המונית הנבחר מוביל אותנו באדיבות לחנייה. עשרות נהגים מביטים לעברו בקנאה. שניים מתלווים אלינו ומציעים עזרה בנשיאת התיקים. אנחנו מתפקעים מצחוק למראה המונית, רכב אספנות נדיר משנות ה-50. תא המטען חורק ומצליח בקושי להיפתח. אנחנו ממשיכים לסרב לעזרה ומעמיסים בעצמנו את המטען. האנשים החביבים שהתלוו לנהג מתחננים לתשר. "גיב אס שקל", הם מבקשים בחיוך מתוק, אחרי שהבינו שאנחנו מישראל. אני שולף את הג'וק שלנו והם מתאכזבים: "לא מטבע, שטרות". אנחנו מחזירים חיוכים ונפרדים מהם לשלום. הם לא כעוסים. ביקשו יפה וויתרו ללא התמרמרות כשהשבנו את פניהם ריקם. זה הסיפור? הלוואי שבמדינה המפותחת שלנו היה כזה נימוס, כזו אווירה מפויסת, בלי רמז למתח או אלימות.
ואז זה מגיע. ביציאה ממתחם שדה התעופה כאילו הונף שלט: ברוכים הבאים לעולם השלישי. בבת אחת אנחנו נבלעים בכביש ללא נתיבים, ללא כיוון ברור לתנועה, ללא חוקים. את המכונית המקרטעת שלנו מקיפות ריקשות עמוסות, מכוניות מוזרות, אוטובוסים ומשאיות שנראה כי נוצרו בהרכבה ביתית מרושלת, וביניהם מנסים לחצות את הכביש אנשים, רוכבי אופניים, פרות וחזירים. כל הרכבים הממונעים צופרים ללא הפסק וללא סיבה נראית לעין.
לוקח לי מעט זמן להבין מה הכי מוזר בסביבה הזו, שבה אני עומד לבלות את השבועיים הקרובים: רבבות האנשים שנחשפתי אליהם בשעה הראשונה שלי בהודו היו בעלי מבט אדיש לחלוטין, ספק-נירוונה ספק-מוות. גם בישראל תראו נהגים שצופרים ממושכות, אבל זה קורה בדרך כלל כשהם ממש עצבניים; ההודים צופרים כך סתם. בגבן של כמה מהמשאיות כתוב באנגלית "בבקשה לצפור" – מה שנדמה בתחילה כמין אמירה צינית, אך בהמשך מתברר כקוד חברתי. אולי רק כאשר הנהג צופר אפשר להסיק שהוא באמת חי, כי העיניים שלו לא יסגירו את העובדה הזו.
לאורך איי התנועה ועל המדרכות, דרי רחוב משתרעים להם בתוך ההמולה למצוא מנוחה. עוברי האורח חולפים על פניהם באדישות איטית, אינם מביטים בהם או בשורות בתי המלאכה המאולתרים, אוהלי רוכלים וביתני בובות מוזרות שהתבררו כמקדשים. בובות האלים, אגב, הן פריט חובה על כל לוח מחוונים של כלי רכב, בחנויות ובבתים. הן אמנם נראות זולות, אך לדברי המוכרים שוכנים בהן לא פחות מאלים רבי עוצמה.
הניסיונות שלנו לשוחח עם הנהג לא עולים יפה. הוא מתאמץ מאוד לחבר למשפט את המילים הבודדות שידע באנגלית, ולבסוף נואש ומבקש סליחה בהבעות פנים ובתנועות ידיים. מיד אחר כך הוא פותח את דלת המכונית ותוך כדי נסיעה יורק החוצה. אני מצליח להבחין בנתזי ריר אדום, וקובע מיד: מדובר בחולה סופני. היו לי לפחות שתי הזדמנויות נוספות לחזק את הדיאגנוזה במהלך הנסיעה הקצרה שנותרה לנו עד לבית המלון. פעמיים נוספות שבהן דלת המכונית נפתחת תוך כדי נסיעה ונהגנו רוכן ללא חשש לגובה הרצפה ויורק החוצה מה שנראה כמו ריר מהול בדם. והנה גם נהג אחר פותח את דלת המונית ונפטר מריר אדום. האם כל נהגי המונית בהודו הם חולים סופניים?
המלון שבו הזמנו חדר נראה כמו שגרירות של העולם המערבי בלב שטח עוין. בפרסומים שלו נכתב שהוא ממוקם בטבורה של מומבאי, מול הרחוב הראשי המאכלס בתי מסחר ומקומות בילוי. אלא שבין בית המלון לאותו רחוב, כך התברר לנו, מפריד כביש שחצייתו היא משימה בלתי אפשרית, בוודאי לזרים. כמה טיפשי להידרס ביום הראשון שלנו במקום המרתק הזה, אנו חושבים לעצמנו, ושמנו פעמינו לכיוון הנגדי, ליהנות מהמראות של מומבאי – העיר השנייה בגודלה בעולם, אחרי שנחאי.
לעינינו מתגלה שכונת פחונים, שבמבט ראשון אפשר היה לחשוב כי הוקמה כתפאורה לסרט על ימי הביניים. רבים מהבתים עשויים מבוץ ומגללי בהמות. מבעד לפתחים ניתן להבחין בזקנים, נשים וטף ישנים, או מתכוננים לשינה, על ערמת שמיכות וחציר. בחוץ בוערות מדורות קטנות לחימום ולבישול. דווקא הילדים המתרוצצים בין הבתים נראים כנהנים מחיים מאושרים, בשונה מהנהגים שראינו בכביש.
בקצה הרחוב ניצב מבנה בטון, שבמבט מקרוב מתגלה כמקלחת ושירותים ציבוריים לדיירי השכונה. חברי מבקש שנחזור על עקבותינו. אנחנו פולשים לאזור מגורים שאנחנו לא אמורים לטייל בו, הוא אומר, ומוסיף שהוא חש מעט מאוים.
לאחר הביקור בשכונת המגורים אנחנו סקרנים מספיק כדי לקחת את הסיכון ולנסות להגיע לרחוב המומלץ. נצמדים לקבוצת אנשים שחוצה את הכביש, ויחד איתם שמים נפשנו בכפנו וממהרים בין המכוניות הצופרות ומאיימות לדרוס אותנו.
דקות ארוכות ומורטות עצבים נדרשות כדי לצלוח את הכביש ולהגיע למדרכה, שאחרי מטרים בודדים מתחלפת בשברי אבן ובוץ. בתי המסחר ברחוב הזה אכן שונים מהחנויות שראינו בדרך משדה התעופה, בעיקר כי שכנו במבני קבע והן היו מוארות ולא על ידי פנסים מאולתרים. אין מרכז מסחרי כלשהו בארץ, ולו בעיר הפיתוח הפריפריאלית ביותר, שיכול להיות בר השוואה לתשתית הקלוקלת ולחזות החנויות באותו רחוב ראשי.
מדי פעם מציעים לנו רוכלים חביבים לרכוש סמים למיניהם. אנחנו מסתפקים ברכישת שני בקבוקי מים לצורך צחצוח השיניים ולשתייה, שכן בהודו הכנסת מי הברז לפה עלולה להיות ההחלטה האחרונה שתקבל לפני מחלת מעיים קשה. תהיתי לעצמי האם כל אותם משקיעים ב"שווקים המתעוררים" של מזרח אסיה ביקרו גם הם ברחוב הזה, לפני שהסיקו את מסקנותיהם על עתיד הכלכלה האזורית.
בבוקר נפרדנו ממומבאי. היא לא הייתה היעד שלנו, רק תחנת מעבר שלא הותירה בנו שום רצון לחזור אליה. טסנו צפון-מזרחה, לוורנאסי שעל גדת הגנגס, העיר הקדושה ביותר להינדים. שוב הופתענו מהטיסה הנעימה, מהשירות בשדה התעופה, מהדיוק ומהיעילות. הפעם, שלב הנסיעה במונית כבר נראה לנו פחות מוזר. כבישים שבורים, שוליים בוציים, מכוניות מקרטעות, אנשים חסרי הבעה – כל אלה הפכו בעינינו לנוף טבעי. הסביבה נראתה כמו אחרי הפצצת אטום, ואם משהו הפתיע אותי הרי זו העובדה שכל כך מהר התרגלתי למראות האלה.
לא היה לנו מושג למה לצפות מוורנאסי. כל שידענו עליה הסתכם בחצי עמוד שחברי הדפיס מאתר אינטרנט, ואני סירבתי לקרוא אותו עד רגע לפני הנחיתה. רק בשלב הזה הצצתי שם, כדי לבחור את היעד המדויק - ה'גסט האוס' הראשון שהופיע בדף המודפס. נהג המונית אמר שהוא מכיר את המקום, ואנחנו שמחנו לדעת שהוא אכן קיים, אלא שככל שהתקדמה הנסיעה הבנו שאין לנהג מושג. הוא פנה אל כל אדם שנקרה בדרכנו כאילו עוברי האורח האלה חייבים לו הסבר, ולא טרח להודות להם על תשובתם.
אחרי כברת דרך נעצרה המונית והנהג הכריז שהגענו, אף ששום גסט האוס לא נראה בסביבה. לתמיהתנו השיב הנהג שאסור לו להמשיך לנסוע בכביש המוביל ליעד, אך מיד תיקן ואמר שכדי להגיע לשם הוא יצטרך לשלם 'דמי עצירה', או משהו כזה. הודענו לו שאנחנו נישא בהוצאה, והוא שמח להמשיך עד לסוף הכביש - מרחק של כ-200 מטרים שתמורתו קיבל תוספת השווה לשניים-שלושה שקלים.
גשם קיבל את פנינו על שפת הגנגס. יצאנו מהמונית ומיהרנו לתפוס מחסה. בבית ההארחה המומלץ התברר לנו כי אין מקומות פנויים, ואם לא די בכך הסבירו לנו שהגענו בתקופת הקומבמלה – פסטיבל רוחני גדול המתקיים אחת לתריסר שנים, ולכן סביר להניח שלא נמצא שום חדר בסביבה. אחרי שהתיזה הזו חזרה על עצמה במלון סמוך, מצאנו בית הארחה קטן שבו הבעלים החביב הודיע לנו כי אחד האורחים ביטל את הגעתו, ולכן נוכל לזכות בחדר נקי תמורת ארבעים שקלים ללילה. החדר שהוצג בפנינו דמה לתא נוח יחסית בבית כלא. בעל הבית הצית נר ריחני והציע להשאיר את המאוורר פועל כל הזמן, כדי שלא ניחשף לריחו הטבעי של החדר חסר החלונות.
הצעתי לשותפי שנשכור את החדר הזה כתא לשמירת חפצים, ונצא משוחררים ממטעננו לחפש חדר אחר, ראוי למגורי מטיילים מפונקים. עד מהרה מצאנו מלון בתנאים משופרים ובמחיר גבוה פי חמישה, ויכולנו לצאת לשפת הגנגס.
ריח מנגל מילא את חלל האוויר, בעיר שבה מכירת הבשר אסורה. שוטטנו על שפת הגנגס לאורך הגהטות (מדרגות היורדות לנהר) והתרשמנו מהמקדשים הססגוניים שבנויים כחומה רצופה לכל אורכו. למחרת השכמנו קום עוד טרם הזריחה, כדי לצאת לשיט בסירה על הנהר הקדוש. את פנינו קיבל באבו, אדם שחור וצנום שהציע לנו שיט של שעתיים תמורת 500 רופי (פחות מ-40 שקלים). רק בהמשך היום גילינו שהמחיר המקובל הוא 200 רופי.
הקפטן שלנו דיבר אנגלית בסיסית שאפשרה לתקשר איתו. הוא סיפר שהוא כבן 40, יליד ורנאסי העובד כשכיר אצל בעליה של סירת המשוטים הישנה שבה שטנו. התיישבתי לידו וביקשתי מחברי שיצלם אותנו. באבו, שהחליט שמדובר בסצנה רומנטית, חיבק אותי והניח את ראשו על כתפי כאילו היינו זוג אוהבים. כשחברי הצטלם איתו, הוא זכה לתוספת נשיקה על לחיו.
בשאר הזמן באבו בעיקר בהה, ומדי פעם הניף משוט באי חשק. הסירה התקדמה בקצב של צב זקן. כששאלנו אותו מדוע אינו מאיץ, הוא פתח בהרצאה מבולבלת על כיוון זרימת המים, על הצורך בשקט ועל מנהגי המקום וקדושתו. את ההסברים שלו קטע מדי פעם רעש סירות המנוע שעקפו אותנו כשהן משאירות שובל עשן. "בדרך חזרה ניסע מהר יותר", הבטיח באבו.
הגענו לשער הראשי של העיר ולמראה המרהיב של הגהטות בזריחה. מאמינים טבלו בנהר הקדוש והקר, בשעה שאנחנו עטופים בסוודר ובמעיל. באבו הכריז על סיום השיט, למרות שנראה היה שהמשך המסלול מעניין לא פחות. "נכון", הוא אמר, "שם בהמשך ניתן לראות את אתר שרפת הגופות, אבל זה לא כלול בסיור שלנו". במילים אחרות, כמו נהג המונית וכמו כל מי שיכול, באבו ביקש תוספת. שילמנו בנדיבות והוא המשיך בשיט.
עצרנו באתר השרפה. גבר חביב ניגש אלינו והציע עזרה בירידה מהסירה. הוא פתח בהסברים באנגלית של מדריך תיירים ואמר שאנחנו מוזמנים לטקס שרפת גופה שמתחיל ברגעים אלה ממש. ולא סתם, אלא גופה מהקאסטה הגבוהה. מטרים ספורים משם ניצב מוקד שרפה נוסף לבני המעמד הבינוני, וממש לידו מוקד שלישי, למעמד הנמוך.
"אתם יודעים כמה זמן לוקח לשרוף גופה?" הוא הקשה. לא, מעולם לא חשבנו על זה. "שלוש-ארבע שעות", השיב בעצמו, "וזה אומר שדרושים עשרות קילוגרמים של עץ כדי לשרוף אותה כמו שצריך". אגב ההסברים ראינו שעל המוקד מונחת גופת אישה, ובני משפחתה, גברים בלבד, מביטים בה באדישות. חלקם הפנו אליה את גבם. כשהמוקד הוצת, הבנו מיד את פשר הריח שאופף את המקום.
ביקשנו לחזור לסירה, אבל אז המדריך החביב הגיע לנקודה החשובה בהסבר: משפחות רבות לא מסוגלות לרכוש את העצים הדרושים לגופת יקיריהן, כי חייבים לרכוש אותם רק במקום השרפה. אסור להביא עצים מהבית. אחרי שטרח ליידע אותנו במחיר קילוגרם אחד של עץ, הוא שואל: "אז כמה קילוגרמים אתם מתכוונים לתרום למשפחות המסכנות? לא, אל תשלמו יחד, אי אפשר לחלוק בקארמה".
את הדרך חזרה אכן עשינו הרבה יותר מהר: באבו עצר סירת מנוע וקשר אליה את סירתנו. כך הוא יכול היה להמשיך להשקיע מינימום מאמץ בעבודתו – נטייה של מרבית המקומיים שאיתם נפגשנו. בתמורה לטרמפ זרק באבו לנהג סירת המנוע שקית קטנה. אחר כך שלף מכיסו שקית דומה, רוקן מתוכה אבקה לבנה והניח אותה על לשונו. "לעיסת טבק", הסביר לנו את המנהג. ליתר דיוק, המקומיים לא לועסים את החומר, אלא מניחים אותו על הלשון ומשם הוא נספג לגופם. התגובה המקומית היא הפרשה של אותו ריר אדום, שהם לא מפסיקים לירוק.
בתום השיט יצאנו לסיור רגלי בטיילת על הגנגס. לכל אורכה פועלות מכבסות מאולתרות, שקולטות מצעים, מגבות ומפות מבתי ההארחה במקום. העובדים טובלים את הכביסה בנהר, מוסיפים סבון, מטיחים בסלעים את הבדים הספוגים, שוטפים, סוחטים ידנית ופורסים את הכביסה הנקייה לייבוש טבעי בקרני השמש. מדי פעם עובר כלב במרוצה על הסדינים, ומאלץ את הכובסים לחזור על התהליך המתיש.
סיורנו במקום רק החל, אבל אנחנו כבר דאגנו לנסיעה ליעד הבא, המרוחק כ-800 ק"מ מוורנאסי – רישיקש של מרגלות ההימאליה. מההכנה הלא יסודית שעשינו הבנו שניתן לגמוא את המרחק במונית, אלא שבירור במלון העלה כי נסיעה כזו תעלה לנו בסביבות 2,000 שקלים ותימשך כ-20 שעות. עוד אנחנו שוקלים את צעדינו, ומדריך מקומי נוסף נצמד אלינו וביקש להכיר אותנו. אחרי שלב הנימוס שאלנו אותו אם יוכל להשיג לנו מונית בחצי מהמחיר שהוצע לנו במלון, ואנחנו נזכה אותו באלף רופיות (כ-75 שקלים) דמי תיווך. הוא שמח על ההזדמנות והביע ביטחון מלא שיצליח במשימה. קבענו שבעוד שעתיים ניפגש בנקודה מסוימת על מדרגות הטיילת, להשלמת העסקה.
המשכנו בטיולנו לכיוון השוק המקומי הסואן. סוכן נסיעות שפגשנו שם הציע לנו טיסה לרישיקש במחיר שקיווינו לשלם למונית. הוא אף הסביר שבנהיגה אין סיכוי לעבור את כל המרחק ביום אחד, ואנו מסתכנים בבילוי לילה במונית עם נהג עייף ועצבני. רכשנו כרטיסי טיסה והמשכנו לשוטט, שמחים על העסקה. אחרי כחמש שעות שמנו פעמינו חזרה לכיוון המלון. בדרך פגשנו את מיודענו, שהמתין לנו במקום הפגישה כארבע שעות. אופס. שכחנו אותו. עד מתי הוא היה ממתין במקום? למדנו שבהמתנה ההודים מעולים.
בערב ניסיתי לסכם לעצמי את כל מה שראיתי. בערכים מוחלטים של תוצר, הודו היא הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. אלא שלנתון הזה אחראים לא פחות מ-1.25 מיליארד בני אדם, שהתוצר הממוצע שלהם הוא פחות מ-4,000 דולר לשנה - מקום 164 בעולם. הנתונים היבשים האלה תואמים את מראות האנשים האדישים, נעדרי המוטיבציה. אם נהיה מדויקים - יש להם רוח יזמית, אך אפשר לכנות אותם "יזמים הישרדותיים", כפי שהיו הסובייטים מאז המהפכה הבולשביקית. כשאף אחד לא יכול לחיות מעבודתו, חייבים לאלתר. אתה עוצר נהג ריקשה, והוא שולף סמארטפון ויש לו גם כרטיס ביקור ואתר אינטרנט וחלומות לעשות עסקים גדולים עם כל העולם. בינתיים הוא מספסר בשירותים לתיירים, מקדם מכירות של עסקים אחרים, גוזר קופונים, משלים הכנסה ומתחזק חלום לעתיד טוב יותר.
לפני כעשר שנים, באחד מטיוליי באירופה, הבנתי שליבשת הזו מחכה עתיד רע מאוד מבחינה כלכלית. למסקנה הזו לא הגעתי באמצעות ניתוחים מעמיקים של דו"חות רבעוניים, אלא מתצפית על אורח החיים - שכולל שעתיים מנוחה בצהריים וסיום העבודה בשעת ערב מוקדמת ומדויקת מאוד, כדי שאפשר יהיה להתכנס מיד בפאב הסמוך למשרד. שבוע העבודה שם הלך והתקצר עם השנים, והוועדים הלכו התחזקו. באותו טיול גורשנו מחנות נעליים בשאנז אליזה בשעה 7 בערב, שעת הסגירה הרשמית שלה. החנות הייתה מלאה מפה לפה בלקוחות פוטנציאליים, אך המוכרים היו חסרי סבלנות כלפי קונה שביקש למדוד זוג נעליים נוסף. כמובן לא מדובר בחנות ממשלתית, אך העובדים המאוגדים עומדים על זכותם לסגור את החנות בשעה היעודה. גם אם בציבור שולט הרושם שכלכלה נבנית על ידי שרים ונבחרי ציבור, האמת היא שמי שקובע את חוסנו של המשק הם העובדים, האחראים לתוצר.
המעבר מוורנאסי לרישיקש היה גם מעבר ממתח לשלווה, מאינטנסיביות לפיהוק. יכולתי לומר גם מקודש לחול, אלא שהקודש ההודי כלל לא דומה למושגים המוכרים לנו. איכשהו הקדושה שם מעורבת בסמים ובזוהמה. בגנגס הקדוש עושים כביסה, טובלים את המתים ומפזרים את אפר הגוויות. הגישה לחלק ממקדשי הרחוב היא בדרך בוצית. פרות מוזנחות נחשבות קדושות.
גם ברישיקש זורם הגנגס, יורד ממרומי ההימלאיה. חלק גדול מהמסעדות ובתי ההארחה מתהדרים בחלון המשקיף אל הנהר. ברחובות העיר מסתובבים קופים, יושבים על הגגות ועל המעקות, ומדי פעם מתנפלים על תיירים תמימים שבידיהם פירות או שקיות מזון שקופות. הם לא פוגעים באיש, רק חוטפים את האוכל למקום גבוה וזוללים מול עיני הנשדדים. התושבים המקומיים מתייחסים בסבלנות לדיירי-המשנה הללו; הם הרי גורמים לתיירים לרכוש מזון נוסף במקום זה שנחטף, או לקנות מלכתחילה פירות במיוחד כדי לתת אותם לקופים.
רישיקש בנויה על תיירות. המקומיים עוסקים במלונאות, אירוח ושירותים לתייר, לצד בתי ספר לשירה, סדנאות יוגה וכדומה, הכול עם הפנים לאורח הבא מן החוץ. וכמובן, אשראמים - מעין מוסדות לימודיים, חצרות של כוהני דת או מלומדים, שאליהם מגיעים תלמידים וסתם מתעניינים, שומעים הרצאות, קונים ספרים ותורמים כסף להמשך קיום המוסד.
אנחנו הצטרפנו לשיעורים באשראם של מוז'י – מורה לשיטה פילוסופית שחיה בשלום עם כל אמונה דתית. למוז'י מגיעים מדי בוקר כמה מאות תלמידים, רובם המוחלט תיירים, בהם כאלה שהגיעו להודו במיוחד בשבילו. הם מתכנסים בהאנגר ענק בשקט מופתי, חולצים נעליים, מתיישבים וממתינים לתחילת השיעור. סדרנים-מתנדבים מסתובבים כשבידיהם שלטים המורים לשמור על השקט ועל כבוד המקום. ההוראות בתחילת השיעור כוללות לבוש צנוע, דיבור רק ברשות, הימנעות ממגע כלשהו בין המשתתפים ועוד.
מוז'י, אדם בשנות השישים לחייו, נולד בג'מייקה, התבגר בלונדון ולפני כשלושים שנה מצא עצמו בהודו. הוא למד שיטה פילוסופית שלדבריו הביאה לו אושר ושלווה בחייו. השיעור שלו בנוי כמענה על שאלות המשתתפים. אחת הנוכחות שואלת אותו על דרך ההתמודדות הרצויה עם אובדן של בן משפחה קרוב, ומוז'י משתף בסיפור התגברותו על אובדן בנו, שהיה כבן 20. "הוא מת בדיוק בזמן. כל אחד מת בדיוק בזמן שלו. מותר לנו להיות עצובים, אבל מי שמבין את השיטה לא מייסר את עצמו, לא חווה ייסורים קשים".
לפי שיטתו, אנחנו אמורים למצוא את הטבע הראשוני שלנו ולהביט על העולם באמצעותו, ולא באמצעות השכל שמשתלט עלינו. "בטבע שלנו אין רוע, אין רצון להזיק לעצמנו ולסביבה. רק השכל מביא אותנו לידי כך", אומר מוז'י. אחרי שיעור שנמשך שלוש שעות וחצי, הבנו שהמורה המפורסם שָבָה בכריזמה שלו גם אותנו, המערביים המתוחכמים שהגיעו לאשראם במין מבט חיצוני ומתנשא.
בהמשך אנחנו מוצאים מקום לימוד יוגה השוכן בתוך מקדש עתיק. במרכזה של חצר לא גדולה ניצבת במה שעליה תפאורה יצוקת בטון, השוזרת יחד צלבי קרס ומגני דוד. מסביב לחצר מבנה מעוגל של מרפסת מקורה, ומאחוריה חדרים המשמשים למגורי כמה משפחות, בהן משפחתו של המורה ליוגה.
כשהגענו לשיעור גילינו שאנחנו המשתתפים היחידים. המחיר - 15 שקלים למשתתף, יקר במונחי הודו. המורה מתגלה כאדם גבוה, חסון ומלא שגילו בסביבות השבעים. קשה היה להאמין שהוא מסוגל לבצע תרגילי יוגה, אך כגודל הספק גודל ההפתעה: הוא מפגין שליטה פנומנאלית על גופו וגמישות של חסר חוליות. במסגרת השיעור הוא מסביר לנו על הדברים שההודים יודעים והעולם המערבי לא – לתחזק את הגוף בדרך שגרה. זה מה שמאפשר לאנשים מבוגרים לשבת בתנוחת לוטוס, להרים רגל גבוה, להתכופף נכון ועוד.
כשאנחנו מספרים שהגענו מישראל, הוא ממהר להביא אלבום ומציג תלמיד מיוחד שלו – ראש ממשלת ישראל לשעבר. לדבריו, הבכיר הישראלי הגיע אליו לכמה שבועות, מעט לפני שנבחר לתפקידו. לצד התמונות מופיעה באלבום כתבה שפורסמה בכתב-עת רפואי של אחת האוניברסיטאות בארה"ב. רופאים מטעמה בדקו את מורנו, שמתמחה בשליטה על הנשימה והדופק ומסוגל לעצור אותם לכמה דקות, ובכל פעם מחדש קבעו את מותו. נוכחותו לצדנו מעלה שהם טעו.
יעדנו האחרון הוא חבל רג'יסטאן שבמזרח המדינה. זהו חבל מדברי שתנאי המחיה בו קשים. לא רק זקני המקום, גם הצעירים זוכרים ימי קיץ שבהם הטמפרטורה כאן הגיעה ל-50 מעלות. 45 זה די שגרתי. בשעת ערב אנחנו נוחתים בג'ייפור, העיר הגדולה ברג'יסטן, אך ערים גדולות פחות מעניינות אותנו. למחרת בבוקר אנחנו ממשיכים לפושקר, מרחק כשלוש שעות נסיעה.
פושקר זכתה לפרסום רב כאשר ה'ביטלס' ביקרו ושהו בה. מדובר בעיירה קטנה וציורית שבטבורה אגם, קדוש כמובן, ועל אחת מגדותיו שוק ססגוני ומקדש גדול. מרחק הליכה משם מתנוסס לו הר קטן ותלול, קדוש גם הוא, ובפסגתו מקדש בודהיסטי.
בשנים האחרונות נכבשה פושקר על ידי הישראלים שפוקדים אותה בהמוניהם. כמעט מעל כל החנויות והדוכנים הקטנים מתנוססים שלטים בעברית. ברחוב הראשי ניתן לשמוע מוזיקה של שלמה ארצי, וכל מוכר יודע לדבר לפחות כמה מילים שימושיות בעברית. במסעדות רבות ניתן לבקש תפריט בעברית, ובערב חלקן מקרינות סרטי בורקס ישראליים או סרטים עם תרגום לעברית. בית חב"ד ברחוב הראשי פעיל מאוד, ומציין את החגים ברחובות העיר. ההודים מצדם כבר למדו להכיר את החגים, ויודעים לספר לנו על תהלוכות הפורים ושמחת תורה.
באחד הרחובות אנחנו פוגשים את אושק, בחור צעיר שדובר אנגלית ברמת שיחה סבירה. הוא מציע לבשל לנו צ'אי בנוסחת אירוודה ייחודית למשפחה שלו, ואנחנו נענים בשמחה. אושק מזמין אותנו לראות כיצד הוא מכין את המשקה ומסביר שהרכיבים הם 17 צמחים שונים שלא כוללים תה. "מג'יק טי" הוא קורא לזה, ואנחנו לוגמים אותו בהתלהבות. עד מהרה נרקמת בינינו חברות נפש ומתבשלת עסקת צ'אי גדולה – רכישת חצי ק"ג מהאבקה בתמורה לאלפיים רופיות (כ-150 שקלים). אנחנו מנסים לנהל משא ומתן, אבל חברנו החביב והסבלני לא מגלה גמישות יתרה במחיר.
מהשיחה עם אושק אנחנו למדים שהוא בן 25, רווק שגר עם הוריו. יחד איתם גר גם אחיו הגדול, עם אשתו והילדים. אושק עושה רושם של בחור אינטליגנטי, אך מסביר שעוד לפני תום שנות התיכון פרש מהלימודים כדי לעבוד בחנות המשפחתית. "רוב החברים שלי פרשו באותו שלב. הייתי תלמיד טוב, אבל אבא אמר שאין סיבה ללמוד, ממילא לא תהיה לנו עבודה". גם אם אושק היה ממשיך ללימודים גבוהים ואפילו מתקבל למשרת מרצה באוניברסיטה, משכורתו הייתה לכל היותר 6,000 רופיות בחודש
- כמחיר שלושה ק"ג צ'אי. ובכל מקרה, המשרות האלה שמורות לבני מעמד גבוה יותר משלו.
החברה בהודו, שוב אנחנו נוכחים לדעת, היא מעמדית מאוד. הכול מתחיל מהאמונה הדתית הרווחת שם, על אודות מיליוני אלים שביניהם מתנהלת דיאלקטיקה כוחנית מורכבת. מהתפיסה הזו נגזרת האמונה שגם האנשים שונים בערכם. המעמד החברתי שאליו נולד אדם הוא גורלו.
בעבר, שמות המשפחה בהודו הצביעו על המקצוע שבו עוסקים ויעסקו כל בני המשפחה, ובדרך כלל לא ניתן היה לעבוד במקצוע אחר. אמנם החלוקה לקאסטות הוצאה אל מחוץ לחוק כבר לפני שנים רבות, אך עדיין כל הודי יודע לאיזו קאסטה הוא שייך – לפחות בחלוקה הסכמטית של "גבוהה", "אמצעית" או "נמוכה". גם בתוך כל אחת משלוש אלה יש חלוקה פנימית, והמוביליות בין המעמדות בהודו נמוכה מאוד בהשוואה למדינות אחרות. בני המעמדות השונים חיים אחרת ונשרפים במותם במקומות שונים, כי הם לא שווים. מכאן גם הפטאליות המתבטאת בחוסר רצון להשלים את לימודי התיכון, לרכוש השכלה גבוהה או ללמוד מקצוע.
בסוף היום הראשון לשהותנו בפושקר מצאנו בית קפה קטן ונחמד. בעליו, בחור חייכן הלבוש בווסט שחור, חולצה ורודה ומכנס מצועצע, זיהה אותנו מיד כישראלים. הזמנו קפה והצטרפנו אליו לצפייה בסרט ההודי שאליו היה מרותק. לא היה שום צורך בתרגום, שכן המשחק התיאטרלי לא הותיר מקום לספק: עלילה קלאסית שבה שני גברים מתחרים על לבה של נערה. היריבות המילולית ביניהם הופכת לתגרה, שבה אחד מהם מתגלה כלוחם המסוגל להעיף אדם במכת אגרוף למרחק של עשרות מטרים. האיש המעופף פוגע במכונית וזו מתהפכת מעוצמת הפגיעה. ידידנו נפעם מהביצועים וכוסס ציפורניים. כשהוא מבחין שאנחנו דווקא משועשעים, ולא המומים כמוהו מעוצמת הקרבות, הוא מופתע. בהמשך הוא מספר לנו כי שיחק בבוליווד וכי הוא רקדן במקצועו, ומדגים צעדי ריקוד חינניים. מהסבריו ניתן להבין ששימש ניצב באחד הסרטים.
אנחנו מתעניינים לדעת מהו ה"מג'יק ברד" (לחם קסם) שמוצע ללקוחות, ובעל המקום מתפלא על השאלה: "לחם שאני מבשל עם עלי מריחואנה", הוא מסביר כמובן מאליו. "זה מותר בחוק?" אני שואל, והוא צוחק: "למה? אתה שוטר?". ברור שזה אסור. אסור גם למכור אלכוהול, אבל המקום שלו מציע משקאות חריפים לרוב. סוגי המשקה מפורטים על לוח מחוץ לבית הקפה, וחץ מפנה למקום אחר. "אני לא רוצה להיראות קשור למכירה שלהם", מסביר הבעלים ומוסיף, כמו אחרים שאיתם דיברנו, שגם אם הוא ייתפס זה לא סיפור גדול. בסך הכול זה יעלה לו כסף – כופר, שוחד, או איך שתקראו לזה.
בדרך חזרה ארצה התחושה היא של מעבר במנהרת זמן. כאורחים לרגע, ראינו לא מעט פגמים. איך אפשר להפוך מדינה כזו לנורמלית, אנחנו חושבים לעצמנו. האם אין מנוס מלהרוס אותה ולבנות הכול מחדש? מרבית התשתיות שם הרי לא מתאימות לניהול חיים מודרניים. החשמל זורם במשורה, ורק בשעות מסוימות ביום. ברוב הבתים אין מים זורמים. מערכת התחבורה נוראית. הרכבים מזהמים ומסוכנים. המדינה ריכוזית מאוד. רוב מוצרי האלקטרוניקה, מכשירי הסלולר ואפילו המים שקנינו – כולם מיוצרים על ידי תאגיד טאטא. בתחום הרכב, השליטה של התאגיד הזה רחבה במיוחד: אסור לייבא כלי רכב להודו, ולכן חברת טאטא הופכת ל'זכיינית' של יצרניות מוכרות, ומייצרת את המכוניות שלהן בעצמה.
מעבר לכל תחלואי התשתיות והכלכלה, הבעיה היא 'הראש ההודי' והתפיסה המעמדית הנלווית אליו. מה הסיכוי של מדינה כזו להוות אלטרנטיבה לכלכלות המערב הנתונות למשבר פיננסי קשה? למבקר בהודו של 2013, נראה שעצם העלאת השאלה הזו היא מגוחכת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם