מלחמת יום כיפור הצילה כאן את הדמוקרטיה
המדינה השחצנית, שקברניטיה היו משוכנעים שהם בלתי מנוצחים, הוכרעה ע"י צער המלחמה. אך דווקא הטראומה הפכה אותנו לצנועים יותר
גם האווירה הייתה חופשית ומשוחררת והקהל מגוון, כיאה לירושלים של פעם, זו הקוסמופוליטית והפלורליסטית שהייתה, כמו המדינה, בטוחה (מדי) בעצמה תחת שלטונו המרחיב של טדי קולק. מלחמת יום הכיפורים פרצה בשיא פריחתו של המועדון. המקום המשיך לפעול, אבל הסצנה נראתה לפתע זרה ומוזרה. החבר'ה, רבים מהם (כמוני) חיילים בחופשה, עדיין הגיעו לספינקס, אבל אף אחד שם לא רקד.
אני זוכר את הדי-ג'י מבריטניה מנסה לעורר את העסק דווקא עם שיר מקפיץ של צביקה פיק מאותם ימים, "הרקדן האוטומטי" שמו, אבל הצעירים נתקעו במקומם, שתו את הסאוור באטיות ובהו זה בזה או באוויר. מדי פעם הם הניחו את ראשיהם על השולחן, בין הידיים, כדי שלא יבחינו בעיניים הדומעות. אולי נזכרו בחבר שישב פעם לידם, בימים הטובים, ועכשיו לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח, כמו בשיר המפורסם של יהונתן גפן.
לאט-לאט גם בעלי המקום התאימו את עצמם למציאות המלנכולית. המוזיקה השתנתה, האורות עומעמו ואת טום ג'ונס ודיאנה רוס והסופרימס החליפו פרנק סינטרה ואנגלברט הומפרדינק. אנחנו קראנו אז לספינקס מועדון הדיכאון. באמצע 1974, עם מסקנות ועדת אגרנט, הדיסקוטק נסגר. צער המלחמה הכריע גם אותו.
מלחמת יום הכיפורים הייתה אכן רגע האמת של המדינה, הופעה היסטורית כואבת שמציבה בפני האזרחים מראה מתקנת. רבים עברו משבר מדמם מהסוג הזה: המהפכה הצרפתית; מלחמת האזרחים באמריקה; מלחמות הבורים בדרום אפריקה; המהפכות ברוסיה בתחילת המאה. אלה אירועים לאומיים כבירים שהופכים את פני המדינה והחברה כמעט בן רגע, ומשנים את דמות ההנהגה ללא הכר.
זהו גם הריאל פוליטיק שלנו, תעודת הבגרות שעמוסה לראשונה בציונים שליליים שלא היינו רגילים בהם. "ב-1973 הכרנו בחיוניות הכוח, שבזכותו נשארנו כאן, אבל הכרנו גם במגבלות הכוח, שבעקבותיה נהיה כאן", כפי שאומר דן מרידור.
ההכרה הזו חלחלה בטווח הקצר והארוך, ועדיין חודרת להכרה ומכתיבה את המדיניות. לא יעזור כלום. שר הביטחון במלחמה, משה דיין, אמר כי "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'", אך היה הראשון אחרי המלחמה שהלך לוותר על כל סיני, כולל שארם א-שייח'. אריאל שרון, אחד מסמלי המלחמה ההיא, מי שחרת על דגלו את הצורך בקביעת גבולות בכוח, היה הראשון שנסוג לקווי 1967, לפחות בגזרה אחת. גם בנימין נתניהו, שחזר למלחמת יום כיפור מהאוניברסיטה בארצות הברית, ירד לסיני ובהמשך כתב לקחים. "שטחים תמורת שלום היא סיסמה מופרכת", פסק נתניהו, אבל היום הוא מציע בדיוק את הנוסחה הזו לפלסטינים.
ראובן מרחב, מראשי המוסד ומנכ"ל משרד החוץ לשעבר, מחלק את התקופה הישראלית המודרנית לשלושה זמנים: עד 1948 זוהי הזריעה, עד 1973 זהו החריש, מ-1973 זוהי עונת הקציר ואיסוף התבואה, שעדיין נמשכת. מרחב מדבר על שדות שלא הצמיחו את יבול המנהיגות במינון המדויק ערב מלחמת יום הכיפורים. "הדרג המדיני לא מילא את תפקידו. היה שבוי בעבר. לא קרא את המפה. ראשי הצבא מילאו את הוואקום הזה. החלוקה הלא נכונה הזו גרמה לאסון", אומר מרחב.
"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", אמרה ראשת הממשלה גולדה מאיר ערב המלחמה. התחושה הכללית הייתה של שאננות יוצאת דופן. אורי אבנרי מספר על פריחה מדהימה של חיי החברה והמועדונים בתל אביב, על ימים שבהם היה הכל מותר, כי הרי אין מי שיעצור אותנו ויגיד לנו מה לעשות. ההערצה לצה"ל ולמפקדים שלו לא ידעה גבולות. את האירועים החברתיים, מועדוני הלילה והמסעדות הגדולות קישטו קצינים עם דרגות על הכתפיים, כי אחרת הדבר לא היה נחשב. הם היו הסלבס של פעם. עטורי התהילה של מלחמת ששת הימים היו מקדמי המכירות של דור האספרסו הצעיר והנהנתן. אבנרי קרא לזה בעיתונו, העולם הזה, "ספינת השוטים".
לראשי מערכת הביטחון והצבא לא הניחו בלמים. משה דיין היה יכול לשדוד עתיקות כאוות נפשו, ומי שהעז לבקר אותו הושתק במהירות. הרמטכ"ל ואלופי הפיקוד היו מפורסמים הרבה יותר מהשרים הבכירים של היום, מינוס הביקורת הציבורית המתמדת. כאשר האלוף רחבעם זאבי (גנדי) היה עולה לפיקוד מרכז, אני זוכר, התנועה הייתה נעצרת וקצינים וחיילים היו נעמדים לצדי הדרך כמו במצעד. שבע שנים אחרי המלחמה, לשם השוואה, הקים משה דיין תנועה פוליטית חדשה בשם תל"מ, שרצה בבחירות 1981. בהופעה בקמפוס בירושלים התפרצו מרצים וסטודנטים בסגנון שאיש לא היה מעלה לנקוט כלפיו לפני המחדל. "ידיך מגואלות בדם יהודי וערבי", הם קראו כלפיו. המאבטחים הצליחו לעצור אותם רק על מדרגות הבמה.
תחושת העליונות הזו לא נעלמה גם כאשר פרצה המלחמה ב-6 באוקטובר. "היינו בטוחים שבתוך ימים אחדים, שבוע לכל היותר, תסתיים המלחמה בניצחון ישראלי מוחץ, אבל זה לא מה שאירע בפועל", מספר נתניהו על השיחות שניהל עם הצעירים שחזרו עמו במטוס, רבים מהם לא זכו לשוב לאמריקה. העיתונאי שאול מיזליש נזכר בג'יפים שהגיעו לקבר רבי שמעון בריוחאי כדי לגייס אנשים, ונרגמו באבנים על ידי מתפללים שלא העלו בדעתם כי מדובר באירוע שמחייב את חילול יום כיפור. חברי, הצנחן לשעבר חיים רייכמן, מספר על קצינים וחיילים שגויסו בבתי הכנסת בירושלים ביום כיפור וביקשו לשמור להם מקום בסוכות, כדי לחגוג את הניצחון הצפוי, ולהכפיל את שמחת החג. גם הם לא חזרו.
תחושת השחץ ירדה מן הדרג המדיני אל השטח, ולא דילגה גם על צמרת הצבא. מוטי אשכנזי, שעוד נעסוק בו בהמשך, סיפר שלשום בספרייה הלאומית בירושלים, באירוע שציין 40 שנה למלחמה תחת הכותרת "שבר ומחאה", איך הלך לפגוש את שמואל גונן (גורודיש) אחרי המלחמה. "התייחסתי למלחמה כאילו מדובר ביום השביעי של מלחמת ששת הימים", סיפר גונן לאשכנזי. "אמרתי לעצמי 'תוך 48 שעות אני בדרך לקהיר, ותוך 96 שעות אני הרמטכ"ל הבא'". גונן הודח, כזכור, כבר במהלך המלחמה ואחריה נדד בין מדינות אפריקה לצורכי עבודה, עד שנפטר מהתקף לב בספטמבר 1991.
את המכה רבים מהחיילים חטפו בשטח. הזעם היה עצום, בעיקר על המנהיגים. י', חבר שלי, חייל מצטיין שגויס למילואים, התגלגל לביר גפגפה ושם קיבל רובה ומחסנית עם שלושה כדורים. י' ניגש למח"ט. "מה זה? ככה אתם רוצים שאצא להילחם במצרים?" הוא זעם. "זה מה שיש", ענה לו המח"ט. "כדור אחד אני יורה באוויר, כדור שני בגולדה וכדור שלישי בראש", הוא ענה, "עדיף לי להתאבד". במהלך המלחמה, כאשר הגיעה ראשת הממשלה מאיר לביקור במקום הרחיקו המפקדים את י' הזועם, ושלחו אותו לשמור על הזחל"מים.
הטראומה הלאומית הייתה קשה בגלל הפער בין הציפייה ובין האכזבה. הביטחון העצמי הידרדר אז לשפל לא מוכר. המאניה הפכה לדיפרסיה. "איבדנו את הגאווה הפטריוטית שלנו", מאבחן אל"מ (מיל') יעקב חסדאי, בעל עיטור העוז. חוסר האמון בהנהגה הפך קריטי, והקריצות שהעברנו האחד לשני ערב המלחמה בתוספת המשפט היהיר "יש על מי לסמוך" התחלפו במבט חשדני עד מזלזל בכל מי שמבקש להוביל אותנו מכאן ואילך. השגשוג של תוכניות הסאטירה, הלעג והלגלוג כלפי המנהיגים החל אחרי מלחמת יום כיפור. תוכנית מעולה כמו "ניקוי ראש" לא הייתה פורצת לאוויר העולם לפני 1973, ולא בטוח שהייתה תופסת את תשומת לבו של הציבור תחת שלטון מפא"י.
רעידת האדמה הביטחונית טלטלה את הממסד הפוליטי, כפי שעוד נראה, אבל היו לה גם רעשי לוואי אדירים." הטראומה הפכה אותנו לצנועים יותר ומפוכחים יותר, כאלו שלוקחים כל דבר בפרופורציות המתאימות", אומר ראובן (רובי) ריבלין, שהיה בין החיילים האחרונים שעזבו את תעלת סואץ. ישראל איבדה את התמימות והפכה למדינה אבלה וזועמת. היחס לתקשורת השתנה, האמון בצזורה הצבאית התמוטט, האמנות הושפעה באופן דרמטי. יואב קוטנר מדבר על שירי מורל בתחילת המלחמה ובמהלכה, שהפכו לשירי תוגה ועידוד בהמשך. באמצע שנות ה-70 קיבלנו מוזיקה חתרנית ואלטרנטיבית יותר, שסימלה את המחאה. גם המוזיקה המזרחית יצאה מתוך המועדונים ביפו ורמלה, ואפילו, שומו שמים, אביבה עוזרי העזה לכתוב ולשיר שיר עצוב על חייל נעדר, ולפרוץ למתחם שהיה בעיקר של נעמי שמר.
ועם זאת, המלחמה לא הצמיחה ספרות מיוחדת במינה עד היום. עוד לא נולד האפוס שפותח באמת את מכסה הטנק ואת דלתות הנגמ"שים כדי להביא משם את עלילת הקרב הנדרשת, ולספר את הטרגדיה מתוך עיניהם של הלוחמים שהיו בתוך התופת. "איפה מלכוד 22 של יום כיפור?" שאל הסופר איל מגד באירוע בספריה הלאומית. "מלכוד 22" הוא ספר המחאה האדיר של ג'וזף הלר נגד אי שפיותה הכללית והגלובאלית של מלחמת העולם השנייה, והוא מלווה אותנו עד היום.
מגד מניח כי הספרות ברחה מהמלחמה כל עוד נפשה בה. אולי הסופרים יצאו קצת מבולבלים. אולי גם הם נפלו קורבן לתעמולה שלפיה נחלנו ניצחון גדול במלחמה, ולא ידעו כיצד להתמודד עם ההדחקה. כך או כך, החומרים המוקדמים והמאוחרים של מלחמת יום הכיפורים מחכים כבר 40 שנה לא רק לחוקר המדיני, הצבאי והחברתי אלא גם ליוצר הספרותי החשוב. איפה נורמן מיילר הישראלי, שירים את המסך על האירוע ויגיש לנו את הסיפור האמיתי, הרומן ההיסטורי הגדול והביקורתי על המלחמה שהפכה אותנו לאנשים אחרים?
ועד אז נסתפק כנראה בשירי העצב הכואבים מנשוא. "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב", כתבה דורית צמרת מקיבוץ בית השיטה, שאיבד 11 מבניו במלחמת יום כיפור. אני לא מאמין שאפשר לשמוע את השיר הזה, "החיטה צומחת שוב", בלי לדמוע.
בישראל, מדינה קטנה וחסרת סבלנות, הזמן נמדד במונחים קצרים, והכאב נדחס ולא מתפשט למרחקים ונעלם. המציאות הגאוגרפית כופה את הסבל על שטח קטן, על משפחות שגרות דלת מול דלת, שהלכו לשתי הלוויות ביום, שביקרו בבתי חולים ופגשו שם את השכן ממול ואת החברים מהעבודה. משום כך הצליח גם אדם אחד, במקרה הזה מוטי אשכנזי, לרכז את הזעם בכל כך הרבה יעילות, עד שהתפרץ במהירות יחסית למהפכה לא אלימה נגד השלטון האזרחי והצבאי, שכולם כמעט היו שותפים בה.
זו לא הייתה מחאה כמו ב-1982, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה והטבח בסברה ושתילה, או כמו ב-2011 בעקבות המצב החברתי. מאות אלפי אנשים לא יצאו לרחובות ולא הסתופפו בכיכרות אף שהיו להם סיבות הרבה יותר טובות. הם לא התרגלו לתרבות דמוקרטית כזו, וגם הפגנות הרחוב של "הפנתרים השחורים" באותם ימים נחשבו שוליות. ובכל זאת, האוהל הקטן שהקים אשכנזי מול משרד ראש הממשלה הכיל עם שלם, שמלחמה גורלית אחת שינתה אותו ואת ההתנהגות שלו באורח דרמטי.
התגובה נגד השלטון עבדה בשלוש פעימות. המהפך התבשל בהדרגה. בבחירות שבאו מיד אחרי המלחמה נוצר מצב מוזר. הפחד והזעם מתוצאות המלחמה עדיין לא גברו על החשש מהחלפת השלטון. הציבור עדיין העדיף לאחוז בבגדים של ההנהגה הכושלת ממפא"י, ולא להלביש על עצמו שלטון חדש, לא נודע. ובכל זאת, הליכוד זינק בבחירות דצמבר 1973 מ-32 ל-39 מנדטים , ומפא"י איבדה חמישה מנדטים, וירדה מ-56 ל-51, קיזוז של עשרה אחוזים.
הנגיסה הבאה הגיעה באפריל 1974. ועדת השופט אגרנט, שעבדה תחת הרושם האדיר של האירועים והכאב שבאו בעקבותיו, הדיחה את ראשי הצבא, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא ואלוף פיקוד הדרום גורודיש. הציבור לא שבע נחת. מוטי אשכנזי והעם בתוך האוהל הדיחו מיד לאחר מכן גם את ראשת הממשלה מאיר ואת שר הביטחון דיין. גם זה לא הספיק. בבחירות 1977 הושלם המהפך, ומפלגת העבודה של אז איבדה עוד 19 מנדטים (!) וגם את השלטון. השילוב בין חרדת הקיום ובין שנאת המנהיגים והשחיתות שליוותה את הקדנציה האחרונה לפני המהפך היה קטלני, גם עבור המפלגה שבנתה את המדינה וחשבה שתנהל אותה לעד.
לא עזרו למפלגת העבודה ההדחות של דיין וגולדה, היבוא של יצחק רבין, הרמטכ"ל והשגריר שתפס את מקומם, וגם שמעון פרס, שהחליף אותו לקראת הבחירות ב-1977. אפילו מבצע אנטבה ביולי 1976, שהרים את המורל הלאומי לשמים, והעניק לישראל יוקרה בינלאומית דווקא בתחום שבו מעדה, לא היה יכול לבנות מחדש את חוסר האמון הבסיסי, שהתפרק לחלוטין אחרי יום כיפור.
במבט לאחור מלחמת יום הכיפורים, על כל מוראותיה, הצילה גם את הדמוקרטיה הישראלית. בפעם הראשונה התברר כי יש אפשרות של ממש להחליף הנהגה כושלת במדינה הזו. זה קרה אחרי 29 שנים של פעילות עקרה של האופוזיציה מימין, שכמעט איבדה את האמון בקלפי. "רבים בישראל החלו להפנים שכולם בשר ודם, ולא רק מפא"י יכולה למשול בנו ולנהל את המדינה", כפי שאומר ח"כ ריבלין.
בעקבות המלחמה, מוסיף אשכנזי, בצדק, הבין העם שהוא הריבון ולמד לצאת למחאה אפקטיבית. בעקבות המלחמה קמו ארגונים, תנועות וקבוצות שלא מאמינות באף אחד ומבקשות לקבוע את סדר היום הנכון. בעקבות המלחמה התחלנו לשאול שאלות, לפרק מסגרות, להטיל ספק. הפכנו לעם אחר, לטוב ולרע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם