מוצב פורטוגל: זיכרונות מאי בודד
צדוק חיסל טנקים עם בזוקה וקיבל את עיטור המופת, והירש התכונן לרגע שבו ימות יחד עם החיילים הסורים. סיפורו של המוצב המנותק
- ואז הקצרנית העירה: "נראה שהמלחמה החלה"
- אלוף גרשון הכהן: "עדיין יש סיבה לחרדה"
- דעה: בן דרור ימיני עושה חשבון נפש ליום כיפור
ומה? "מברך שעברנו את זה".
"מקום שממנו לא יוצאים", תיאר השבוע בתמציתיות יוסי צדוק את מה שהיה במוצב פורטוגל. "כזה שהסיכוי לצאת ממנו בחיים הוא באמת נס". צדוק היה רב-טוראי. בחור צעיר, מרדן. גולני, סיפר לי, הייתה בשבילו באותם ימים "ארץ גזירה".
"נקודת המוצא שלי הייתה לגמור וללכת", אמר . לא מתנדב, לא ממושמע במיוחד. שום דבר לא הכין אותו למלחמה שהגיעה. החבר'ה מהמוצב מכנים אותו "המוציא לפועל". צדוק, עם הבזוקה שלו, חיסל חמישה טנקים סוריים. אחר כך קיבל את עיטור המופת.
"מרימים קסדה, מוציאים אותה מהעמדה שחשבנו לבצע ממנה ירי", הוא מסביר. טכניקה של חיסול טנקים. "אם חוטפים בום על הקסדה, מיד זזים. אם הקסדה שלמה, יוצאים ויורים. אחרי הירי, הרשף מסמן אותך לאויב ומיד אתה חוטף אש. החוכמה לירות ולשנות מיקום".
שריונרים שסיפרנו להם את זה השבוע לא האמינו. "הטנקים הסוריים התקרבו והיו בטווחים שניתן היה לפגוע בהם", הצטנע צדוק. כל מה שעשה, הוא מדגיש, היה עם עמוס עגיב. עגיב, מפקדו במקור, הפך להיות מספר שתיים שלו אחרי שמשקפי הראייה שלו נשברו. "לא היה שם שום דבר שהוא מעבר למה שאמור להיות", הוא אומר. "בנסיבות האלה זה מובן מאליו. כי זה לחיות או לחדול. אם אתה רוצה לחיות, אין דרך אחרת".
תסביר .
"אימת מוות, זאת הייתה ההרגשה. כל אחד חרד לגורלו. היינו קבוצה קטנה של אנשים שמתמודדים מול המוות שאורב בכל פינה במוצב. אש תופת. הכל מאוד לחוץ. נוחת על המוצב מטר של מאות פגזים בדקה. להגיע לבונקר היה סכנת נפשות. משימת התאבדות". "זה לא היה מקום מחויך", סיכם . "זה היה מקום דיכאוני. מקום קשה מאוד".
בשבוע שעבר חזרו חלק מלוחמי מוצב פורטוגל לרמת הגולן. מאז המלחמה הם שומרים על קשר הדוק. קבוצה קטנה של אנשים שהחברות ביניהם נקנתה בזיעה ובדם. "אחווה של אחים לצרה", מפענח צדוק. "אנחנו היינו בתוך יורה רותחת. היינו בגיהינום ואיכשהו שרדנו אותו".
מוצב 107 נמצא היום בסוריה. טיפסו על גבעת חול, בקצה השטח הצבאי הסגור שבידי ישראל, והשקיפו עליו מרחוק. "כמו מטווח ברווזים", השיב גרשון גולזרי לסגן מפקד חטיבת רמת הגולן, ענאן עבאס, שליווה אותם ושאל במבוכה איך הרגישו ואיך עמדו בהפגזה. "האתגר שלנו", אמר הסא"ל הצעיר שאו-טו-טו יחגוג 40, "זה לעמוד בכזאת ארטילריה מסיבית אם נגיע לשעת מבחן אמיתי. לכן אני שואל על סדר הגודל של ההפגזה".
בחוץ נשבו רוחות מלחמה חדשות מסוריה. גרשון גולזרי הביא איתו זביל שלקח מהמוצב, שארית פגז, למזכרת. יעקב הירש, שהיה רץ מ"מ, הביא דפים ישנים, קודים וטווחים ששמר מאז. תיקייה מצהיבה ודקה. "בום בום בום, בום", תיאר המ"מ אלימלך באוזני הסא"ל עבאס, שוב ושוב. "הפגזה בקצב של מאג", אמר . "אינטנסיבית".
בשום שלב לא חשבו לסגת. מעולם, הם מספרים, גם לא תרגלו נסיגה. שכבות שלמות מהמוצב נמחקו. אלה דברים שראו אחר כך, בפוסטר שקיבלו אחרי המלחמה, תצלום אוויר של השטח. לא נשארה להם כמעט תחמושת, כלים נפגעו.
בכניסה למוצב הניחו בזוקה פגומה שנפגעה מרסיס ופגז בתוכה, למקרה שהסורים יחדרו למוצב. כמה לוחמים חרטו את שמותיהם על ארגז פעולה. אלימלך כעס. לאחד מהם אפילו העיף בעיטה. "לפחות שתהיה מזכרת, שהיינו פה", מצטט הירש דברים שאמרו לו. "אמרנו 'תמות נפשי עם פלשתים'", הוא מספר.
מה הכוונה, התאבדות?
"לא דיברנו אחד עם השני על מה קורה אם חס וחלילה הסורים נכנסים אלינו, אבל ידענו שאין לנו לאן ללכת. אי אפשר לצאת חי. זה כמו להיות באי של כרישים. יאכלו אותך. אני לא מאמין שאף סורי שהיה נכנס למוצב היה חס עלינו. חשבנו 'יש רסיס בבזוקה. נירה, נתפוצץ עם הטיל'. זה מה שנקרא סיכון. לכן שמנו את זה בצד, רק למקרה חירום. אם במקרה יבואו הסורים דרך השער, אז נירה את מה שצריך לירות ומה שיהיה יהיה".
אפשרות להיכנע עלתה?
"נדחתה על הסף. אני אספר לך קטע. לפני המלחמה היה על כל מוצב דגל ישראל. כל פעם שהייתה הפגזה, הדגל היה נופל, עף לכל הרוחות. מיד היינו יוצאים, מרימים את הדגל".
למה?
"היה לנו חשוב. אולי אינסטינקט, לא יודע. אמרנו 'קודם כל, שיהיה ברור, שיידעו שאנחנו לא זזים. אנחנו פה'". "עצם בגרון", מתארים החבר' ה ממוצב פורטוגל את המוצב שלהם, 107. מוצב בעמדה נחותה, במיקום לא אסטרטגי. הם היו אמונים על פתיחת השער למעבר אנשי האו"ם באזור. בפועל, המידע שהביאו במהלך הקרבות, "דיווח בזמן אמת", עשה את ההבדל. רפול, סיפרו השבוע, אמר שהמידע הזה "החזיק את קהלני והאנשים שלו בעמק הבכא".
עד יום שבת, תחילת המלחמה, היו במוצב 12 לוחמים. בשבת הצטרפו עוד שבעה. תפסו את הקו כבר במאי של שנת 73'. "מעורב ירושלמי", הם אומרים על מי שהיו במוצב, ערב רב, חיילים מכל המחלקות של הפלוגה המסייעת. אלימלך, המ"מ, הגיע רק חודש לפני שנפתחה המלחמה. שבעה חודשים קודם סיים קורס קצינים ואחר כך היה מפקד מחלקת טירונים. יוסי צדוק הגיע בשבת בבוקר.
ב-10 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי שפרצה מלחמת יום הכיפורים, היו אמורים לעזוב את הקו. "היינו בעניין של תחלופה", אומר הירש. הוא היה על סף שחרור. מתחילת הקו, כמעט חצי שנה, היה במוצב פורטוגל.
הירש זכר שדיבר עם חבר ממוצב אחר ביום שישי, יממה לפני שפרצה המלחמה. המסייעת של גדוד 13 תפסה אז עוד מוצבים בגזרה. החבר אמר לו, "אם הסורים יעברו על המוצב שלכם, אף אחד אפילו לא יידע". " עד כדי כך היינו במקום לא ריאלי", הוא אומר.
בשבת בבוקר ביצעו סיור שגרתי. כל חיילי המוצב צמו. הם ארגנו תפילה שנקטעה. מפקד הפלוגה וקצין המודיעין של הגדוד הגיעו לביקור. שלושה שבועות קודם, ב-13 בספטמבר, הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי 13 מטוסי מיראז' סוריים.
מטוס ישראלי אחד הופל על ידי הסורים, טייסו נפל לים ונמשה. "אמרו לנו שהולך להיות'יום קרב' בעקבות האירוע הזה", משחזר אלימלך. לחיילים נאמר ש"הסורים מתכננים מחטף על אחד המוצבים". "כנראה", אמרו הקצינים לאלימלך, "שזה יהיה המוצב שלך".
בשעה 13:50 עברו ארבעה מטוסים מעל המוצב, מצפון לדרום. החובש הפלוגתי היה בעמדת התצפית. הוא קרא לאלימלך. באותה שנייה התחילה הפגזה כבדה. כוחות שריון וחי"ר סוריים נעו לעבר המוצב. "לא ייאמן", אומר גם היום אלימלך. 40 שנה עברו מאז, אבל את הרעש ההוא לא ישכח לעולם. "אש נוראית, וכל האדמה רועדת".
רק בלילה, בחצות, הבינו שמדובר במלחמה. הירש, הקשר, שמע בחדשות בטרנזיסטור שהביא מהבית ש"כוחותינו בולמים מצפון ובדרום". " כל החיים עוברים לך מול הפנים בהבזק של שנייה", תיאר את מה שהרגיש באותו הרגע. "אבל אין לך זמן לחשוב".
אלימלך : "לא רק שלא ידענו שזאת מלחמה, החבר'ה התנהגו כמו ביום קרב. מה קורה לחבר'ה של גולני שנותנים להם אישור לירות ויש להם עוד יומיים והם מסיימים את הקו? שמים את האצבע על ההדק, יורים כמו מטורפים. אמרתי להם: 'תורידו נפח ירי. יש התקפת שריון, התקפת חי"ר'. מה יכולתי להגיד?"
ביומיים הראשונים, עד יום שני, סייע להם כוח של שלושה טנקים, בפיקודו של מפקד מחלקה בחטיבה 188 של השריון, סגן שמואל (שמוליק) יכין. בהמשך נוספו לטנקים האלה שלושה טנקים נוספים. החי"רניקים של גולני סימנו מטרות, והשריון ירה והשמיד. "בלי הטנקים לא היינו שורדים", אומר אלימלך. שישה טנקים ישראליים השמידו שם יותר מ-40 טנקים סוריים. הם לא רק הצליחו לשרוד, אלא השיגו הישגים משמעותיים.
כך למשל, במוצאי שבת פגעו בגדוד טנקים סורי שהגיע לחניית לילה על גשר, 300 מטר מהמוצב. החי"רניקים הרימו תאורה. הטנקיסטים פגעו ברכב הראשון והאחרון של השיירה, והטור כולו נלכד באמצע. "במשך כל הלילה היה ירי לתוך השיירה שהייתה מלאה תחמושת", מעיד יוסי צדוק. "מופע אש", הוא מכנה את זה. "עשרות מונים חזק יותר מזיקוקי יום העצמאות. לעניות דעתי, הייתה לזה גם משמעות להמשך הלחימה. הסורים שם חוו מכה איומה. היינו בתוך גיא הריגה. הם ניסו לחלץ הכל מהשיירה ששרפנו, ללא הצלחה. אנחנו הרגנו להם המון אנשים. כל העמק היה מכוסה בפגרים של טנקים ונגמ"שים".
"הם ניסו לדרוס אותנו כל הזמן", מנתח צדוק. "אבל אני מניח שכל חייל סורי שעשה את הדרך הזאת, לכיוון שלנו, ידע או חשב שהוא יודע שהוא הולך להיתקל בכוח אש חזק ודרמטי. הם לא ידעו שזה לא באמת המצב".
צדוק עצמו חיסל את הטנק הראשון ב-7 באוקטובר, יום ראשון. יומיים אחר כך, ביום שלישי, השמיד ארבעה טנקים נוספים. בתעודת העיטור נכתב: "רב"ט יוסף צדוק נטל, ביוזמתו, בזוקה, ופתח באש לעבר טנקי האויב". על צדוק כתבו שגילה "תושייה, אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה למופת". צדוק נבוך. בירי הראשון, הוא אומר, פגע קרוב מאוד לאנשי המוצב. החבר'ה צחקו. אמרו שהוא בחור טוב. הוא היה רגם במקצועו הצבאי ובבזוקה השתמש בפעם האחרונה בטירונות. "אחרי הפאשלה הראשונה", אמר , "התאפסתי". הוא הרים והטה את הבזוקה בניגוד להוראות וירה את הטיל. "הטיל חדר את הטנק ושרף אותו. שם יצא לי מוניטין של אחד שיכול לפגוע ולהשמיד טנקים. נדבקה לי היכולת הזאת".
צדוק נפצע מפגז של טנק. הוא היה החייל היחיד במוצב שנפגע. זה היה כבר ביום שלישי, אחר הצהריים. לילה שלם עוד נשאר במוצב. רק למחרת חולצו החיילים. "ריסקו אותי לגמרי", הוא אומר על הטיל הסורי. "איבדתי דם לפי קצב פעימות הלב. אתה יודע שמצבך איום ונורא, אבל החוכמה היא לשתוק. החבר'ה עוברים לידי. לא להראות סימני פאניקה, לחץ. אתה שוכב ומדמם, והם מסתכלים עליך, יודעים מה מצבך פחות או יותר, ואסור להוציא את זה מהפה".
הוא הגיע למרפאה בקוניטרה, שם חטף זיהום. מצבו הידרדר. חלפו עוד שעות ארוכות, צדוק היטלטל ממקום למקום עד שבסופו של דבר הגיע לבית החולים רמב"ם. שם הצילו את חייו. "זה הניצחון הגדול שלי", הוא אומר. אחרי המלחמה התחתן ונולדו לו ארבעה ילדים. יש לו היום גם שני נכדים. "הסורים רצו להשמיד אותי, לחסל אותי, לגמור אותי, ואני הקמתי משפחה".
זה סיפור שכוחו בפרטים הקטנים. כל אחד מהם ראה את הקרב ממקום אחר. אינספור הפגזות. אינספור נסים. ביום השני, כל אחד מהם זוכר אחרת, בבוקר, או אולי כבר בשעות שלפני הצהריים, קיבל כוח השריון את הפקודה לעזוב. יכין, מפקד מחלקת השריון, עדכן את אלימלך בקשר. שניהם חברים עד היום. ברית ייסורי הימים ההם. גם יכין, כמו אלימלך, קיבל אחרי המלחמה את צל"ש הרמטכ"ל. מוצב פורטוגל נותר יחיד ובודד, מנותק. "הוא אמר לי: 'שמע, קיבלנו פקודה לסגת לאחור, אני מקווה שנתראה'", משחזר אלימלך.
מה ענית?
"לא היו לי מילים בפה. הרגשה מאוד לא נוחה", הוא מתמצת את מה שקרה אחר כך. "אתה בעצם נמצא לבד. השאירו אותנו לבד. לא היה עם מי להתייעץ. הגדוד לא שיתף פעולה. כל אחד היה עסוק בדברים שלו. הבנתי שאין לי לאן ללכת. החלטתי שאנחנו נשארים במוצב, מה שלא יהיה. לא אמרתי לאף אחד".
אלימלך זוכר שרץ לבונקר. בחוץ הייתה הפגזה. החיילים היו בפנים. הרסיסים רדפו אחריו. כשהגיע, מתנשם ומתנשף, עצר והדליק סיגריה. הסדיר נשימה לפני שנכנס פנימה. "נכנסתי ואמרתי להם 'עכשיו אנחנו מארגנים את כל העסק מחדש'", הוא משחזר. "נשארנו עם מעט מאוד כלי נשק. עוזים, שזה לא אפקטיבי, אף-אנים, נשק אישי. המק"כ עף מהעמדה שלו, בזוקה אחת נפגעה. התחלתי לחלק אותם מחדש, מי הולך לאיזו עמדה".
אחד הדברים שהעצימו את תחושת הבדידות, סיפר לי, היה כניסה של פייפר של חיל האוויר לאזור. באותו יום שני נפלו כבר ארבעה מטוסים ישראליים." אני רואה את הפייפר, מתקשר לכל העולם ואחותו", תיאר . "אומר: 'תעיפו אותו מפה לכל השדים והרוחות, תעיפו את הפייפר, זה אזור מוכה טילים'. עד שאני רואה את הטיל הסורי פוגע בפייפר, שהופך לכדור אש אדום".
200 מטר צפונית מהם עברה דיוויזיה סורית. על לוחמי פורטוגל הייתה חובת הדיווח, איך וכמה ומי. "ספרתי", מתאר הקשר הירש. "טנק אחד ושני ושלישי. ב-50 הפסקתי לספור".
"אנחנו רואים אותם מסתדרים בשני טורים", הוא אומר. "זה נראה כמו בסרטים כאלה, של מלחמות העולם. חשבתי שאני יושב בקולנוע. הם עוצרים וממשיכים ועוברים מצפון לנו, ואנחנו מסתכלים עליהם כמו גלמים. תחמושת אין, המקלעים לא שווים".
המ"מ אלימלך: "מבקשים ארטילריה, מבקשים חיל אוויר. אומרים לנו: 'עם ישראל מאחוריכם, תחזיקו מעמד', וטנקים שלנו כבר לא נמצאים איתנו. אנחנו עומדים בעמדה ומסתכלים, אין מה לעשות. אני מודיע לגדוד 'חברים, הטנקים נעים בשדרות מסע, תביאו את חיל האוויר'. ' לא, זה בסדר', ' חיל האוויר יגיע יותר מאוחר', ' תחזיק מעמד', ' הכל בסדר'. ' מתקרבים אלינו', אני מבקש שוב.'תביאו את חיל האוויר, הם נעים ממש בשדרות'. כלום".
זאת הנקודה שהשפיעה על כל מהלך חייו מאז, מספר אלימלך. הוא איש מאמין, חובש כיפה. גם אז היה. "כשהבנתי שזאת תמונת המצב", הודה לפני שבועיים, על התל ברמת הגולן, "ואין לי על מי לסמוך, כל צורת ההתנהלות שלי בחיים השתנתה. מאותו רגע זה רק אני והקדוש ברוך הוא. זהו. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ואיך. זה לא עובד. כי היום יגידו ככה ומחר אחרת. אי אפשר לסמוך. ככה אני מתנהל. אני כל פעם חוזר לזה. עוד פעם ועוד פעם. במובן מסוים זה מחדד אותה הרגשה. מצד שני אני אומר גם: כמה אפשר לחיות בעבר? אני מעדיף את המשפט 'להתבונן אחורה בזעם'".
חשבת שתצאו משם בחיים?
"לי אישית לא היה זמן להתעסק בזה".
הם היו כנראה הראשונים לדווח על טנק סורי נסוג בגזרה. "נוסע על הכביש בספיד", הם מציינים בסיפוק דברים שדיווחו אז. בעצמם הניחו על הכביש שרשרת מוקשים. הטנק נפגע. "אני רואה טנקיסטים סורים מתחילים לרדת מהטנקים שלהם, ואנחנו, כמו כורדים, מעבירים את הדיווח לאחור", מתאר אלימלך. "קהלני", הוא אומר, "רצה כבר לסגת. בזכות הדיווח הזה אמרו לו 'תחזיק מעמד, כנראה הסורים נסוגים'".
בתום ארבעה ימי לחימה הגיעו כוחות צה"ל אל לוחמי מוצב פורטוגל. גרשון גולזרי הש"ג זוכר שהתחבק עם המג"ד. איזה חייל פשוט, הוא צוחק, יכול היה אז להתחבק עם המג"ד. "המג"ד צעק לנו 'אריות אתם, אריות'", הוא נזכר.
ביום שישי, כמעט שבוע אחרי שהתחילה המלחמה, עזבו את המוצב. הכוח שהגיע להחליף אותם לא הבין מאיפה באו. "שאלו אותנו 'מתי הגעתם לכאן?'", משחזר גולזרי."'איך הגעתם לפה לפנינו?' הם לא הבינו שאנחנו היינו שם כל המלחמה. אי אפשר היה להאמין מפני שזה היה גיהינום עלי אדמות, שאין לתאר במילים".
העיתונאי והסופר רומן פריסטר, שהגיע אל מוצב פורטוגל עם כוח החילוץ, הקדיש לסיפור המוצב את ספרו "עשירי למניין". הספר יצא בסמוך למלחמה. הלוחמים, בראשם אלימלך, לא אהבו את הספר, בלשון המעטה. על פריסטר הם אומרים שלא הבין אותם ואת הדינמיקה שנוצרה בתוך המוצב. מאז סירבו להתראיין. אלימלך מעביר מורשות קרב ללוחמי גולני ולקצינים בבה"ד 1, אבל זה הכל. השנה, במלאות 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, הסכים סוף-סוף לדבר. "אני חושב שבסופו של דבר זאת מורשת שצריכה להישמר", הוא מודה.
ארבעתם - אלימלך, הירש, גולזרי וצדוק - נישאו אחרי המלחמה וילדו ילדים. לא מזמן חגגו יום הולדת 60. לחלקם יש כבר גם נכדים. לרמת הגולן חזרו רק הרבה שנים אחרי המלחמה. "אין לי מה לחפש שם ", אמר לי הירש. בכל יום שישי, הוא מספר, בבית הכנסת, כשהוא שר "לך דודי", בפסוק השלישי, במילים "עמק הבכא", כל התמונות של מוצב פורטוגל צפות ועולות לו.
ספק, הם אומרים, אם מדינת ישראל הפיקה את לקחי מלחמת יום הכיפורים. "אני לא רוצה להתבטא בצורה גסה", אומר אלימלך. הוא איש ענייני, גדול וגבוה, צעדיו מדודים, "אבל אנשים חושבים שאנחנו כבר מוכנים. אם לא מתרגלים עוד פעם ועוד פעם, זאת בעיה".
צדוק: "מי שהחזיק את כל מלחמת יום הכיפורים היה הדרג של סמלי מחלקות, מפקדי מחלקות, מפקדי פלוגות, מקסימום מג"דים, אולי מח"טים. מעבר לזה הגנרלים היו עסוקים בעצמם. שחצנות, התנשאות, אני ואפסי עוד. זה לא השתנה. זאת רוח הצבא כרגע. המחדל הבא דופק לנו חזק בדלת. הוא כאן, שלא יהיו ספקות".
הירש: "אומרים שההיסטוריה חוזרת. הגלגל מסתובב. פעם למעלה, פעם למטה. רק כל פעם זה מישהו אחר שנמצא במוצב".
הסיפור של מוצב פורטוגל הפך סמל. מודל להתנהלות של מפקד מוצב מול קבוצת חיילים קטנה, בתנאי קיצון. הם עצמם, האנשים שהיו שם, לא מרגישים גיבורים. "עשינו את מה שצריך לעשות", מסכם אלימלך. "אין מה לספר בשבחנו".
מיד ליד, על גבעת החול ברמת הגולן, העביר יעקב הירש תמונת שחור-לבן של המוצב, גג פח שלא נפגע באף הפגזה. "שאלו אותי פעם אם הייתי מסוגל לחזור על זה עוד פעם", סיפר אלימלך לחייליו. הם עדיין קוראים לו המפקד. "עניתי שאני לא יודע. אני לא בטוח שהייתי מסוגל. מצד שני, כשאתה מסתכל על הנסיבות, יש מצבים שבהם אתה לא מפעיל את הראש. אתה פשוט בתנועה".
"כל מלחמה היא טראומה", הוא אומר. "עד היום כשאני הולך ברחוב, ויש איזה אופנוע שמרביץ'בק פאייר', אני מתכווץ. אבל כשאני בא לרמה אני שמח שזה נראה כמו שזה נראה. הכל פה פורח, הכל פה כל כך יפה. אני אומר לעצמי ש'היה בשביל מה להילחם'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם