געגועי לקיסינג'ר - כתב הגנה על מזכיר המדינה
ההיסטוריון רוברט קפלן מסביר למה שונאיו הגדולים של הנרי קיסינג'ר הם בסך הכל חבורה של מתחסדים שלא מבינים איפה הם חיים
מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר חגג השנה את יום הולדתו התשעים, וכדי להבין את מורשתו, אנו חייבים ללכת אחורה, אל המאה ה-19.
בחודש אוגוסט 1822, האינטליגנציה הרדיקלית בבריטניה יצאה מגדרה מרוב שמחה כאשר נודע שרוברט סטיוארט שם קץ לחייו. המשורר הרומנטי לורד ביירון תיאר את סטיוארט - שהיה מוכר יותר בשם לורד קסרלי - כ"נבל שקט ובעל דם קר". קסרלי , שכיהן כשר החוץ של בריטניה מ-1812 ועד 1822, סייע לבנות את הקואליציה הצבאית שהביסה את נפוליאון, ובהמשך סייע במשא ומתן להשגת הסדר שלום שבעקבותיו לא פרצו באירופה אירועים אלימים בסדר גודל נרחב במשך עשרות שנים.
אולם, ההסדר הזה החזיר לשלטון את שושלת בורבון בצרפת, ובכך העניק תגמול לא מספק לכוחות הליברליזם על מאמציהם. ומכיוון שההישג של קסרלי לא היה מלווה בניחוח האידיאליסטי הנכון, הרדיקלים היו מאוכזבים.
אחד האנשים שלא שמחו בעקבות מותו של קסרלי היה הנרי ג'ון טמפל, המוכר יותר כלורד פלמרסטון, שהיה עתיד להתמנות לשר החוץ הבריטי. "לא היתה יכולה להיות אבידה קשה יותר לממשלה", הצהיר פלמרסטון, "והיו יכולות להיות רק מעט אבידות קשות יותר למדינה".
זמן קצר לאחר מכן עמד פלמרסטון בעצמו להצטרף למאבק נגד אנשי הרוח הרדיקלים בבריטניה, שבתחילת שנות העשרים של המאה ה-19 תבעו שבריטניה תצא למלחמה כדי לסייע לדמוקרטיה להכות שורש בספרד, וזאת, אף ששום אינטרס בריטי לא עמד אז בסכנה בספרד. אגב, אותה אליטה אינטלקטואלית הפגינה מעט מאוד התלהבות בכל הקשור ליציאה למלחמה נגד נפוליאון, אף שבאותה תקופה היתה סכנה לעצם הישרדותה של בריטניה.
במהלך קריירה במשרד החוץ, שנמשכה יותר משני עשורים, היו תקופות שבהן פלמרסטון היה שנוא כמו קסרלי. כי כמו קסרלי, היה לו רק עיקרון מנחה אחד במדיניות החוץ: האינטרסים של בריטניה, או במילים אחרות - הצורך לשמור על מאזן הכוחות העולמי.
אולם פלמרסטון ניחן גם באינסטינקטים ליברליים. ומכיוון שבבריטניה היה ממשל חוקתי, הוא הבין שזהו אינטרס בריטי לפעול להקמת ממשלים חוקתיים בחו"ל. הוא הפגין סימפתיה כלפי מהפכות 1848 ביבשת וכך זכה לתמיכת הליברלים. ועדיין, פלמרסטון ידע שמדיניות החוץ הליברלית שלו, אם אפשר לכנות זאת כך, היתה רק ברמת העיקרון הכללי - עיקרון שדורש לבצע כל העת התאמות, לפי המצבים השונים ברחבי העולם. לכן, למשל, הוא תמך בכל ראש שבט שהרחיב את ההשפעה הבריטית בהודו צפונה לכיוון רוסיה, אולם התנגד לכל ראש שבט כזה שהרחיב את השפעת רוסיה לכיוון דרום-מזרח, לעבר הודו.
ללא הגישה הגמישה הזו שלו, פלמרסטון לא היה יכול לתמרן את מדיניות החוץ הבריטית בין שורה של משברים. כך הוא סייע לבריטניה, חרף הקטסטרופה של המרד ההודי ב-1857, לבצע את המעבר מהאימפריאליזם של המחצית הראשונה של המאה ה-19 אל עבר אימפריה המונעת על ידי קיטור ומתבססת על מדע ומסחר במחצית השנייה של אותה מאה.
חלפו עשרות שנים עד שהישגיו של פלמרסטון, לדעת רבים הדיפלומט הגדול ביותר בתולדות בריטניה, ניכרו במלואם. בתקופתו עמל פלמרסטון קשות כדי לשמור על הססטוס קוו, אפילו אם הוא עצמו שאף לעולם טוב יותר. "הוא רצה לדאוג ששום מדינה לא תתחזק עד כדי כך שתוכל לאיים על בריטניה", כתב אחד הביוגרפים שלו. "כדי למנוע התלקחות מלחמות גדולות, שבהן היתה בריטניה עלולה להיות מעורבת וכתוצאה מכך מוחלשת,? מדיניות החוץ של פלמרסטון "היתה מורכבת מסדרה של אילתורים טקטיים, שהוא הוציא לפועל בכישרון רב".
כמו פלמרסטון, גם הנרי קיסינג'ר מאמין שבתקופות קשות, תקופות של חוסר ודאות - כמו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת בארצות הברית, כאשר היה נדמה שהפגיעות של האומה מקשה עליה לנצל את האפשרויות שלה - שימור הססטוס קוו הוא ביטוי למוסריות הגבוהה ביותר. פוליטיקאים אחרים, עם יותר מזל, עשויים מאוחר יותר למצוא הזדמנויות לעודד ליברליזם במקומות שבהם לא היה קיים. אבל החוכמה הגדולה היא לשמר את הכוח שלך עד שהרגע הזה מגיע.
למרבה הצער, כשמנסים להבטיח הישרדות של אומה, נותר לפעמים רק מעט מקום למוסר אישי. אך רק מנהיגים מעטים נוהגים בעת הצורך בניגוד לצו המוסר, ועוד פחות לוקחים אחריות על מעשיהם. אלו המנהיגים הנחוצים ביותר למדינותיהם, גם אם הם מעוררים אי נחת בקרב דורות של אנשי רוח מלאי כוונות טובות. על כתפיהם של האינטלקטואלים, לעומת זאת, לא מונחת האחריות של העולם האמיתי והביורוקרטי. לכן, הם יכולים לקבל החלטות בעולם אבסטרקטי ולהתייחס למוסר כמושג אבסולוטי ולא גמיש.
אולי זה אך טבעי להרגיש אי נחת מול קיסינג'ר. אולם, מי שמגנה אותו הוא מתחסד שפשוט לא יודע איפה הוא חי. למעשה, קיסינג'ר היה מוסרי למדי. זאת בתנאי, כמובן, שאתה מכיר בהנחות שלפיהן פעלו הוא ומקביליו בימי המלחמה הקרה.
לרבים יש טעות אופטית בכל הנוגע לתקופה ההיא. המלחמה הקרה הסתיימה בבת אחת ובאופן כל כך לא צפוי, ולכן רבים מחזיקים מאז בדעה שניצחון המערב היה תוצאה מתבקשת. בהתאם, הם נוטים לראות בצעדים החמורים שקיסינג?ר ואחרים נאלצו לנקוט בהם מפעם לפעם, מהלכים לא מוצדקים. אבל צריך לזכור שאלו שהיו בתוך שדה הקרב של המלחמה הקרה - שעבדו במנגנוני הביטחון הלאומי במשך עשרות שנים קודרות, שבמהלכן נראה עימות גרעיני כאפשרות סבירה ביותר - לא היו יכולים לצפות שהמלחמה הקרה תסתיים כפי שהיא הסתיימה.
אנשים שוכחים מה היתה מזרח אירופה בימים ההם, בעיקר לפני שנות השמונים: שילוב של משטרה חשאית מטילת אימה עם עוני יצר את הרושם שמדובר בבית סוהר אחד ענקי וחשוך. מה שמנע את התפשטות אותו כלא היה בעיקר הפגנת הכוח האמריקאית, בצורה של יחידות צבא חמושות בנשק גרעיני. העובדה שמעולם לא השתמשו בנשק הזה, אין פירושה שהוא לא היה חיוני.
האנשים שתכננו את ארמגדון היו רחוקים מהתדמית ההוליוודית הסאטירית של ד"ר סטריינג'לב, אלא להיפך - אלה היו האנשים ששמרו על השלום. רבים מבני דור הבייבי בום, שגדלו בתקופת המלחמה הקרה אך אין להם זיכרון אישי של מלחמת העולם השנייה, עורכים הפרדה מלאכותית בין שני העימותים האלה. אבל לאדם כמו קיסינג'ר, פליט שואה וקצין מודיעין אמריקאי בגרמניה הכבושה - המלחמה הקרה היתה המשך של מלחמת העולם השנייה.
מחוץ למזרח אירופה, ניהיליסטים מהפכנים ניסו ליצור עוד קובות באמריקה הלטינית, ואילו המשטר הקומוניסטי בסין הרג לפחות עשרים מיליונים מאזרחי המדינה באמצעות תוכנית הקולקטיבציה, המכונה "הקפיצה הגדולה קדימה". בד בבד, רצח השלטון הקומוניסטי בצפון וייטנאם רבבות מאזרחי המדינה, וזה עוד לפני שהחיילים האמריקאים הראשונים הגיעו לווייטנאם.
אנשים שוכחים שהיה כאן גם ממד אידיאליסטי שסייע לגרור את אמריקה לתוך העימות, ושמדובר באותו מקור אידיאליזם שסייע לה להילחם במלחמת העולם השנייה ולהתערב בבלקן בשנות התשעים. לאלו שתמכו בהתלהבות בהתערבות צבאית ברואנדה וביוגוסלביה לשעבר, אך לא מבינים שאותו היגיון הוביל אותנו לתוך וייטנאם, פשוט אין זיכרון היסטורי.
מה שקרה בווייטנאם היה שהאידיאליזם האמריקאי התנגש ראש בראש עם מגבלות צבאיות שנכפו על ידי תנאים גיאוגרפיים קשים. עקב זאת התפורר הקונצנזוס הפוליטי בארצות הברית סביב השאלה איך צריך להילחם במלחמה הקרה.
קיסינג'ר מונה ליועץ לביטחון לאומי של ריצ'רד ניקסון בינואר 1969, וב-1973 הפך שר החוץ שלו. בהיותו פרופסור בהארוורד, האגף הימני האנטי-אינטלקטואלי במפלגה הרפובליקנית התייחס אליו בחשדנות. ניקסון וקיסינג'ר ירשו מהנשיא לינדון ג'ונסון מצב שבו קרוב ל-550 אלף חיילים אמריקאים, יחד עם בני בריתם הדרום וייטנאמים (שמנו יחד לפחות מיליון חיילים), נלחמו מול מספר דומה של חיילים צפון וייטנאמים ולוחמי גרילה. ואילו בבית, מפגינים - שרובם השתייכו לעלית הכלכלית והמשכילה במדינה - תבעו שארצות הברית תסיג את כל כוחותיה מווייטנאם כמעט מיד.
חלק מהמפגינים האמריקאים הבולטים אפילו ביקרו בצפון וייטנאם כדי להפגין בפומבי סולידריות עם האויב. ואילו הקומוניסטים מצדם פיתו תומכים ממדינות זרות באמצעות הבטחות מרגיעות בדבר נכונותה של האנוי להתפשר. כאשר שארל דה גול ניהל משא ומתן על נסיגת הכוחות הצרפתיים באלג'יריה בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, האלג'יראים ידעו שאם הם לא יגיעו להסכם איתו, מי שיחליף אותו יהיה קשוח הרבה יותר.
אולם בקרב הצפון וייטנאמים ההרגשה היתה כנראה הפוכה - הם ראו את עליית המקגאוורניזם במפלגה הדמוקרטית ותיארו לעצמם שבמצב הזה, ניקסון וקיסינג'ר הם הדבר היחיד שמונע כניעה אמריקאית. לכן, עמדת המיקוח של ניקסון וקיסינג'ר היתה קשה הרבה יותר מאשר זו של דה גול.
קיסינג'ר מצא את עצמו בין ליברלים שלמעשה רצו להתקפל במקום לנהל משא ומתן, ובין שמרנים בעלי גישה אמביוולנטית כלפי המלחמה, שחשבו שמגעים אמיתיים עם סין וברית המועצות כמוהם ככניעה מוחלטת. שתי העמדות האלו הן פנטזיות שרק אלו שלא היו בשלטון יכלו להרשות לעצמם לעסוק בהן.
מה שסיבך עוד יותר את הבעיה של קיסינג'ר היתה ההנחה הרווחת של התקופה - לפיה המלחמה הקרה לא תסתיים ולכן יהיה צורך להתמודד לנצח מול משטרים כמו אלו שבסין ובברית המועצות.
ההתייחסות אל סין הקומוניסטית ואל ברית המועצות כאל מדינות לגיטימיות לא היתה התקפלות וכניעה, כפי שסברו כמה שמרנים. היתה בכך הכרה ב"אינטרסים הנצחיים" של אמריקה, אם לצטט את פלמרסטון, אגב התאמה לעידן שבו נשקף איום של מלחמה גרעינית.
בתוך שנתיים צמצמו ניקסון וקיסינג'ר את מספר החיילים האמריקאים בווייטנאם ל-156,800, וכוחות היבשה האחרונים עזבו שלוש שנים וחצי לאחר שניקסון נבחר לתפקידו. לקח לשארל דה גול יותר זמן לסיים את המעורבות של צרפת באלג'יריה.
הסגת הכוחות המוצלחת הסתייעה בעזרת הפצצות בקמבודיה - בעיקר באזורים מלאים במעוזים צפון וייטנאמיים, שעליהם לממשלת קמבודיה היתה שליטה רופפת בלבד. סמואל הנטינגטון המנוח, פרופסור בהארוורד שהיה במועצה לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר, אמר שהציבור ידע על ההפצצות, שכונו "סודיות" על ידי אמצעי התקשורת, במהלך 90 אחוזים מהזמן שבו הן בוצעו. מטרת הסודיות בהתחלה, הוא ציין, היתה שלא להביך את נסיך קמבודיה, נורודום סיהאנוק, ולסבך את שיחות השלום עם צפון וייטנאם.
גם הפצצות אוויריות בצפון וייטנאם סייעו להסגת הכוחות. מבקרים רבים של ניקסון וקיסינג'ר טענו שהפצצות חג המולד ב-1972 היו "לא מועילות ובוצעו בלי אבחנה". אבל ההיסטוריון הניאושמרני ויקטור דיוויס הנסון טוען שלא כך היה המצב. במיוחד הפצצות חג המולד ב-1972, לדבריו , "הביאו את הקומוניסטים בחזרה לשיחות השלום, וזאת לאחר שנהרסו רק כמה מתקני מפתח שלהם".
אם כן, אלו שמיהרו לגנות את ההפצצות בצפון וייטנאם ובקמבודיה, ואירועים נוספים, לא הבינו במקרים מסוימים את העובדות ואת ההקשר שאילצו את ארצות הברית לקבל החלטות קשות בעת מלחמת וייטנאם.
נסיגת הכוחות שארגנו ניקסון וקיסינג'ר אמנם היתה מהירה יותר מהנסיגה של דה גול מאלג'יריה, אך היתה מדורגת מספיק כדי למנוע השפלה מוחלטת של האמריקאים. שמירת המעמד העולמי של אמריקה איפשרה לנשיא ולשר החוץ לעשות את הפיוס ההיסטורי עם סין. אותו פיוס סייע להסכם הנשק האסטרטגי עם ברית המועצות. ב-1970, סייעו האיומים של ניקסון וקיסינג'ר לעצור את הטנקים הסוריים מהעמקת החדירה לירדן כדי לבצע הפיכה נגד המלך חוסיין. בתקופה שבה שלטה התבוסתנות, הצליח קיסינג'ר לאלתר בדרך שהיתה מזכה אותו בשבחים מפלמרסטון.
נכון, יש ברקורד של קיסינג'ר גם משגים טקטיים חמורים, טעויות שמילאו ספריות שלמות. אך הטענה שממשל ניקסון היה יכול להסיג יותר מחצי מיליון חיילים מווייטנאם בתוך כמה חודשים ב-1969 היא בעייתית. זאת, במיוחד אם לוקחים בחשבון את המורכבות של מבצעי נסיגה מצומצמים ומדורגים יותר בבוסניה, עיראק ואפגניסטן - מבצעים שעמם נאלצו מפקדי הצבא להתמודד מאוחר יותר.
ההישגים הדיפלומטיים של קיסינג'ר לא היו מוגבלים לדרום מזרח אסיה בלבד. בשנים 1973 עד 1975, בעת שכיהן תחת ניקסון ואחר כך ג'רלד פורד, פעל קיסינג'ר לכך שמלחמת יום כיפור תסתיים ללא הכרעה - מצב ששירת את האינטרסים האמריקאיים - ואחר כך תיווך בין הצדדים להשגת הפרדת כוחות.
הסכמים אלה איפשרו לוושינגטון לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים וסוריה בפעם הראשונה מאז ניתוק היחסים לאחר מלחמת ששת הימים. ההסכמים גם יצרו את ההקשר להסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979, וסייעו לייצב את המודוס ויוונדי בין סוריה לישראל, שנמשך עמוק לתוך המאה ה-21.
בסתיו 1973, בעת שצ'ילה הידרדרה לתוהו ובוהו והיתה פתוחה לחדירה סובייטית עקב שלטונו החלש והאנרכי של סלבדור איינדה, עודדו ניקסון וקיסינג'ר את ההפיכה הצבאית בהנהגת הגנרל אוגוסטו פינושה, שבמהלכה נהרגו אלפי בני אדם חפים מפשע.
ההיגיון המוסרי הקר שלהם אמר שמשטר ימני מכל סוג יהיה בסופו של יום טוב יותר לצ'ילה ולאמריקה הלטינית מאשר משטר שמאלני מכל סוג - ושזה גם ישרת את האינטרסים של ארצות הברית. אולי היה לזה מחיר בלתי נסבל, אבל הם צדקו.
בשעה שבשאר אמריקה הלטינית ערכו ניסויים סוציאליסטיים, במהלך שבע השנים הראשונות לשלטון פינושה צנח מספר החברות הממשלתיות בצ'ילה מ-500 ל-25. המהלך הזה סייע ליצור עוד מיליון משרות ולהוריד את שיעור העוני - מכשליש מהאוכלוסייה לעשירית. גם שיעור תמותת התינוקות ירד מ-78 מקרי מוות על כל אלף לידות, ל-18. הנס החברתי והכלכלי של צ'ילה נהפך לפרדיגמה בכל העולם המתפתח ובמיוחד בעולם הקומוניסטי לשעבר. אם כי עדיין, שום תועלת כלכלית וחברתית לא מצדיקה כמעט שני עשורים של עינויים שיטתיים של רבבות קורבנות ביותר מאלף מתקני כליאה.
מאוחר יותר, במשך שנים, קיסינג'ר לא היה יכול לנסוע לבקר במספר מדינות בגלל תביעות נגדו בעקבות פעולותיו בשנות השבעים באמריקה הלטינית. אולם באותן מדינות בדיוק מתייחסים אל ג'ימי קרטר כאל מלאך. הבה נבדוק את סולם הערכים המוסרי של קרטר מול זה של קיסינג?ר, במקרה של אתיופיה, למשל. מדובר במדינה, שכמו אנגולה, ניקרגואה ואפגניסטן, היתה בין אבני הדומינו שהלכו והתערערו עד שנפלו.
החונטה הצבאית הנוטה לשמאל והמנהיג הסגפן וחסר הרחמים שלה מנגיסטו היילי מריאם, עלו לשלטון בעת שארצות הברית היתה עסוקה בפרשת ווטרגייט ובנפילת דרום וייטנאם. קיסינג'ר, עכשיו כבר בתפקיד שר החוץ בממשל פורד, ניסה לשמר את ההשפעה האמריקאית באתיופיה באמצעות המשך הסיוע הצבאי לאדיס אבבה. אילו לא היה עושה זאת, אתיופיה היתה עלולה להמשיך לשלב הבא ולהיהפך למדינת לוויין סובייטית, ולדבר היו יכולות להיות השלכות הרות אסון בכל הקשור לזכויות האדם של האוכלוסייה כולה.
בינואר 1977 החליפו קרטר ושר החוץ שלו סיירוס ואנס את פורד וקיסינג'ר. ואנס דגל במדיניות אגרסיבית פחות באפריקה השחורה. אך בקרן אפריקה תורגמה המדיניות הזו לעמדת נחיתות של ארצות הברית, משום שהסובייטים, המעודדים מנפילת דרום וייטנאם, נעשו תוקפנים יותר, והיו מוכנים להשקיע משאבים רבים מאי פעם.
היות שאתיופיה היתה שסועה ובלתי יציבה בגלל ההפיכה, השתמשו הסובייטים בגרורה שלהם סומליה כדי לצבור השפעה באתיופיה. באותה תקופה סומליה היתה מדינה של שלושה מיליוני נוודים, אבל באתיופיה היה מדובר באוכלוסייה עירונית שגדולה פי עשרה מזו הסומלית: כר פורה ליצירת מדינת לוויין אפריקאית, שזו היתה המטרה העליונה של ליאוניד ברז'נייב.
בה בעת שאיימו על אתיופיה באמצעות אספקת נשק ליריבתה, הציעו הסובייטים לאתיופיה גם סיוע צבאי - אסטרטגיית מקל וגזר קלאסית. אולם גם בגלל הטנקים ומטוסי הקרב שמנגיסטו המשיך לקבל מארצות הברית, הרבה בזכות קיסינג'ר, היסס המנהיג האתיופי לקחת על עצמו את המשימה הכבדה - החלפת ספקי הנשק והתחמושת של צבא שלם.
עד שבאביב 1977 החליט קרטר לבטל את משלוחי הנשק לאתיופיה בגלל פגיעה בזכויות אדם. הסובייטים שלחו בתגובה את אנשי המשטרה החשאית של מזרח גרמניה לאדיס אבבה כדי לסייע למנגיסטו לייצב את שלטונו, והזמינו את מנהיג אתיופיה לביקור רשמי במוסקבה. אחר כך הגיעו לאתיופיה גם יועצים קובנים, בשעה שטנקים וציוד צבאי נוסף הגיעו מדרום תימן הפרו-סובייטית. בחודשים שבאו אחר כך, החונטה הצבאית, בסיוע המזרח גרמנים, ירתה למוות במאות בני נוער אתיופים ברחובות במה שנודע כ"טרור האדום".
ועדיין לא הכל היה אבוד, עדיין לא. המהפכה האתיופית, שמאלנית ככל שהיתה, הראתה באופן יחסי רק מעט סימנים אנטי אמריקאיים מובהקים. ראש הממשלה החדש בישראל, מנחם בגין, בניסיון להציל את יהודי אתיופיה, הפציר בקרטר שלא ישרוף לגמרי את הגשר לממשל באדיס אבבה ושיספק למנגיסטו קצת סיוע צבאי מול ההתקדמות הסומלית.
אך קרטר לא נענה לבקשותיו של בגין. וכך, גם בגלל החלטתו של הנשיא האמריקאי, נהפכה אתיופיה מעוד מדינה עם משטר בעל נטייה שמאלנית למדינה מרקסיסטית, שבה מאות אלפי בני אדם מצאו את מותם במסגרת תוכניות קולקטיבציה. שלא לדבר על מאות אלפים שמתו מרעב, שהיה תוצאה לא רק של בצורת אלא גם של המדיניות החקלאית מתוצרת מוסקבה. לרוע מזלם של האתיופים, להם לא היה פינושה.
הקשר בין החלטת קרטר שלא לשחק את משחקו של קיסינג'ר בקרן אפריקה ובין ההרג ההמוני באתיופיה בעקבות החלטתו הוא קשר ישיר יותר מאשר זה שבין ההפצצות של ניקסון באזור כפרי בקמבודיה ובין השתלטות החמר רוז' כעבור שש שנים.
בסוף המאה ה-19, לורד פלמרסטון עדיין היה דמות שנויה במחלוקת. במאה ה-20 הוא כבר נחשב על ידי רבים אחד משרי החוץ הטובים ביותר של בריטניה. התדמית של קיסינג'ר תעבור תהליך דומה.
הרבה שרי חוץ ויועצים לביטחון לאומי לשעבר בארצות הברית פרסמו ספרי זיכרונות במהלך העשורים האחרונים. אולם ספרי הזיכרונות של קיסינג'ר הם הגדולים והמרתקים ביותר מבחינה אינטלקטואלית, והם חושפים את המצבים ההיסטוריים והפילוסופיים המורכבים שבהם צריכות להתקבל החלטות קשות בתחום מדיניות החוץ. המילה האחרונה תהיה של קיסינג'ר, משום שהוא כותב לציבור הרחב טוב יותר בהרבה ממבקריו.
עמית שלי, עם ניסיון בממשל, ציין בפניי פעם שקיסינג'ר, ריאליסט בסגנון אירופי, חשב על מוסר ואתיקה יותר מאשר אנשי מוסר בעיני עצמם. ריאליזם הוא השאיפה המוסרית האולטימטיבית במדיניות חוץ: הימנעות ממלחמה באמצעות מאזן כוחות שפועל לטובתך.
מלבד ההתערבויות המוצלחות בבלקן, את המחווה ההומניטרית הגדולה ביותר (של ארצות הברית) סיפק הנשיא ריצ'רד ניקסון במסעו לסין ב-1972, מסע שתוכנן על ידי קיסינג'ר. בהחלטה לוותר על הרעיון שטייוואן היא סין האמיתית, באמצעות מתן הגנה לסין מפני ברית המועצות ובאמצעות מתן הבטחות מול העלייה הכלכלית של יפן, הציבו ניקסון וקיסינג'ר את סין בעמדה שאיפשרה לה להקדיש את משאביה לפיתוח כלכלי. הצמיחה הכלכלית הסינית, הרבה בסיועו של דנג שיאופינג, סייעה בהמשך לחלץ מהעוני חלק נרחב מאסיה. ויחד עם השיפור הדרמטי ברמת החיים של יותר ממיליארד בני אדם במזרח הרחוק באה גם חירות אישית.
קיסינג'ר הוא איש רוח יהודי שידע לזהות את האמת הלא נעימה: המפלגה הרפובליקנית, גם עם הזרמים האנטישמיים שלה בתקופות מסוימות, התאימה יותר להגנה על אמריקה מאשר המפלגה הדמוקרטית בתקופתו. וזאת, משום שהרפובליקנים הבינו טוב יותר את הצורך בהפגנת כוח אמריקאית, ואפילו נהנו מזה, בצומת במלחמה הקרה שבו הדמוקרטים התקשו לפעול בגלל תבוסתנות ובדלנות-כביכול.
אך בניגוד לעמיתיו הרפובליקנים בתקופת המלחמה הקרה - אנשי עסקים מעשיים ומשעממים שממש לא היה אכפת להם מה כותבים עליהם בכתבי העת האינטלקטואליים הנחשבים - קיסינג'ר תמיד ידע היטב כמה שונאים אותו. הוא קיבל החלטות של חיים ומוות שהשפיעו על מיליונים וחייבו אותו לעשות פשרות מוסריות מאוד לא נעימות. אבל אלמלא ההחלטות הקשות שקיבלו ניקסון, פורד וקיסינג'ר, ייתכן שארצות הברית לא היתה מצליחה לספוג את הנזק שגרמו ההתפרצויות המוסריות השלומיאליות של קרטר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם