אם שבתה נכוותה קשות: הכי יפה בעולם
איילת סולם שחזרה עם בתה רביד לישראל אחרי שש שנים של טיפולים בארה"ב, מספרת על ההתמודדות לבד עם הפציעה שקטעה את חייה
רביד הקטנה מקשיבה ומהנהנת. עליזה ושובבית היא מקלידה סיפורים נפלאים על האייפוד. אחר כך היא קוראת לי אותם באנגלית מושלמת. בת תשע, והידע שלה נושק לזה של בוגרת תיכון.
רביד היא ניצולת אש על כל המשתמע מכך. "בפנים שלה נוצר עיוות כי חלקים שלמים נעלמו מהפגיעה", אומרת איילת. "אין אוזניים, אין עפעפיים, האף נשרף אבל עם הזמן צמח שם איזה צ' ופצ'יק, וגם השפתיים איבדו צורה. הקרקפת אוכלה באש, ומכיוון שהעור שהושתל שם עדין כל כך, אי אפשר להצמיח שיער מלאכותי".
גם האצבעות הנמרצות, הפעילות, קטועות מעט. "בכל פעם שמשהו לא מסתדר לי, או כשאני עצובה, אני מבקשת ליטוף מהאצבעות המתוקות האלה", אומרת איילת ומעסה את הידיים הקטנות בחיבה. "אני מתה עליהן".
לא כולם חושבים ככה. הבוקר ירדו לגינה עם אופניים. "כמה בנות ראו את רביד וברחו, טסו כמו טיל", אומרת איילת בשקט. "אני מקווה שהיא לא שמה לב, אבל לי זה צרם. בשבוע שעבר יצאנו למקדונלדס. בתור לידנו עמדה ילדה, בערך בת 12, שהייתה עסוקה עם הטלפון. כשהרימה את הראש ונתקלה ברביד היא צרחה וחיפשה את אמא שלה. לא הילדה הכעיסה אותי, אלא האמא. חרה לי שהיא המשיכה לדבר עם הילדה כאילו לא קרה כלום. אפילו לא טרחה להתנצל או להסביר".
ומה תסביר? שרביד היא אכן, באמת ובתמים, ילדה מדהימה ומרתקת? שמתוך המסכה המצולקת מבצבצת ילדונת כובשת במבט עיניה התכולות, בתזזיות הבלתי פוסקת של גופה הגמיש ובלבביותה הפורצת? "רביד יפהפייה", אומרת איילת בכנות נוגעת ללב. "הפנים שלה מקרינות שטוב לה, שהיא מאושרת. אני לא מדחיקה. אני באמת ובתמים חושבת שרביד היא הילדה הכי יפה בעולם".
בסיפור הזה אין גיבורה אחת. ישנה האם(44), שלא הייתה מוכנה לשחרר גם כשהרופאים חזרו ואמרו שאין סיכוי, שרביד לא תשרוד בשום פנים ואופן. וישנה האחות הגדולה אלמוג (18), שבשלב מסוים קיצצה את שערותיה הארוכות, שצבען כעין הדבש, כדי לעשות מהן פאה לאחותה המיוסרת. וישנו האח אדיר (14) שמתכתש עכשיו עם רביד (9) על הספה, ובין זריקת כרית לחיבוק פוקק עצמות הוא ממלמל לה כינויי חיבה הידועים רק לשניהם.
החודש שבו לארץ מסינסינטי, שם שהו בבית החולים המפורסם לילדים שקולט מכל העולם ניצולי אש עם כוויות קשות במיוחד. עזבו בית, חברים, בתי ספר וקהילה כדי להציל את רביד. חמש שנים היא טופלה במוסד הנודע בעזרת תרומות מאנשים טובים בארץ ובחו"ל. מאה ניתוחים, מספר בלתי נתפס, עברה עד כה, עד שנגמר הכסף והמשפחה הקטנה נאלצה לשוב לישראל.
בדירה הצנועה ברמת גן, שניחוח צבע טרי ותקווה עמומה מפעמים בה, מנסה איילת סולם מאז חזרו בתחילת החודש לאחות את קרעי עולמה החדש בישראל. היא מתחילה מאפס. אין לה בעל (בני הזוג התגרשו), עבודה, כסף או סיוע - רק כוחות ומסירות ללא גבול ואמונה נחושה בילדיה. הקהילה היהודית בסינסינטי תרמה את חודשי השכירות הראשונים, את עלות משלוח המכולה עם חפציהם ואת כרטיסי הטיסה לארץ. מעכשיו ואילך הם לגורלם. "אני לא דואגת ולא גיבורה, אני רק נחושה להצליח", היא אומרת ביובש. "הבטחתי לעצמי שרביד תשרוד ותהיה מאושרת. היום רביד חכמה מאוד, מאושרת מאוד וגם אומללה מאוד, אבל היא גם עקשנית ועצמאית, וזה מה שמניע אותה להתקדם".
"מאושרת" הוא מושג יחסי. קשה להתנהל בעולם כשילדים קטנים נועצים בך עיניים וגם גדולים מעירים הערות פוגעות. "למדתי לנשום עמוק ולתת לרביד את הביטחון שאין לזה ערך", אומרת איילת. "בסינסינטי הייתי מנצלת את השפה העברית כדי לדבר איתה כשילדים קטנים בעגלה היו נתקעים בה עם העיניים. הייתי אומרת לה בעברית: ?רביד, תרימי את הראש, את הכי יפה בעולם. תנסי לחייך ואנחנו מקווים שנקבל חיוך בחזרה'. ובאמת, ברוב הפעמים זה עבד. לא אגיד לך שזה לא קרע אותי מבפנים, אבל היה חשוב לי לתת לה את הביטחון. כשמישהו בבית הספר הצביע עליה כאילו היא יצור מעולם אחר ואמר ?יו, מגעיל', רביד לא הגיבה, אבל אחר כך, בבית, הכעס שלה התפרץ. היו זמנים שהיא אפילו לא ידעה להסביר כמה זה קשה לה. הייתי אומרת לה, הילד הזה בכלל לא מבין מה באמת קרה לך".
המורים לא התערבו?
"המורים היו מענישים מיד. אם ילד היה מגיב בצורה לא נאותה, אוי ואבוי כמה שהוא נענש. אבל כשרביד עוד הייתה קטנה, באמצע הטיפולים, עם חזות הרבה יותר קשה מהיום, היו הורים שלא הסכימו שהיא תשתלב בגן או בבית הספר. הם טענו שהילדים עושים להם בעיות בבוקר ולא רוצים לצאת מהבית. ייאמר לזכותם שהמנהלים העדיפו תמיד את רביד. ?מי שרוצה', הם אמרו, ?יישאר ויתמודד. מי שלא, שיחפש מקום אחר'".
רביד נולדה תינוקת שמחה, יפהפייה ובריאה לחלוטין. ההתפתחות שלה, אומרת איילת ומחייכת בעצב, הקדימה את זמנה. "ילד שלישי כבר זורם טבעי לתוך המשפחה, ולרביד גם היה טמפרמנט אסרטיבי, משהו שהבחנתי בו בפליאה ובכלל לא העליתי על דעתי שהיא תזדקק לו. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הנפלאה הזו, כי רביד הייתה קטנה כל כך כשנחת עלינו האסון. אבל דאגתי מפציעות. כל שפשוף ברגל הטריד אותי ותמיד שמרתי עליה מתאונות בבית. מי חשב על שרפה? הרי היה ברור שהדברים לגמרי בשליטתי".
במאי 2007 הייתה רביד בת שנתיים ושבעה חודשים. "חגגנו את חג השבועות בחצר ההורים של בעלי לשעבר", משחזרת איילת. "אבא של רביד הפעיל את המנגל בחצר, ליד בלוני הגז. אני הייתי בתוך הבית, במטבח. פתאום נשמע פיצוץ ובבת אחת הכל התחיל לבעור. כולם צרחו ונסו החוצה, ורק רביד עמדה שם, בוערת כמו לפיד. ראיתי אותה מבעד לדלת הרשת שהפרידה בין המטבח לחצר: ילדה קטנה משתוממת, דולקת כמו נר חנוכה. רצתי אליה ותפסתי אותה. ניסיתי לחצוץ בינה ובין האש ודחפתי אותה אל הדלת. אחר כך ראינו שהאש חרצה בדלת סימן מדויק של מתאר גופה. אנשים אמרו לי, איזו מטורפת את. הרי יכולת להישרף, למות. ואני לא הבנתי על מה הם מדברים. הרי הייתי עושה זאת שוב.
"התחלתי לקלף ממנה את הבגדים. למרות הכוויות העמוקות היא הייתה עוד בהכרה. הכל נשרף, חוץ מאזור החיתול שהיה רטוב והסניקרס של דורה. עד היום אנחנו צוחקים שדורה הצילה לה את הרגליים. האדים קצת ערפלו אותה, אז היא ביקשה לישון ומוצץ ושמיכי, אבל אני נתתי לה סטירות שלא תירדם. אפילו באמבולנס, בדרך לבית החולים, היא נאבקה עם החובשים. עד היום, כשאני שומעת סירנה של אמבולנס אני מתחילה לדמוע.
"רביד הגיעה לטיפול נמרץ ילדים בתל השומר עם 95 אחוזי כוויות. שרופה בכל הגוף, עדיין בוכה, עדיין קוראת לי. שאבו ממנה פיח שחור, הרוק היה שחור, העור התנפח וכדי שלא יתפוצץ חרצו בו חריצים. ראיתי אותה אז אדומה וורודה, כמו נפגעי שרפה בשעות הראשונות, לפני הבצקות, ולא האמנתי שהילדה בסכנת חיים. אבל הצוות הרפואי הבין ולכן הוציא אותי מהחדר ושלח אותי למיון מבוגרים. הייתי כווייה בידיים, בצוואר וקצת בגוף. עובדות סוציאליות הגיעו אל המיטה שלי במחלקת כוויות וניסו להכין אותי למותה של רביד. ואני צעקתי על כולן שאני לא מוכנה לשמוע. בשום פנים ואופן.
"24 השעות הראשונות הן קריטיות. אבל הרופאים לא נתנו לה סיכוי אפילו ליממה הראשונה. אמרו שהיא במצב אנוש, שאין סיכוי שפעוט שורד פגיעה כזו. לא תהו אם היא תחיה אלא אמרו שהיא פשוט לא תחיה. שזה ייקח שעות. אחר כך ימים. כשהיא עברה את השבוע הראשון אמרו שבועיים, ואחר כך נתנו לה חודש. חיינו בהמתנה לאסון, כשכל מכשיר שמצפצף או נפילה בלחץ הדם עלולים לבשר את מה שכולם אמרו ורק אני לא הסכמתי לקבל. כל מי שהעז להגיד לי שרביד לא תשרוד - גירשתי. אני זוכרת שבשבוע הראשון ניגש אליי רופא אחד, הסתכל על רביד ואמר לי ברחמים, אני מציע לך ללכת הביתה. יש לך עוד שני ילדים. הייתי אז כל כך כאובה ואומללה שלא עשיתי כלום. היום כבר הייתי דופקת על השולחן".
ומה איתך?
"היה מצב כואב. הייתי מאושפזת במחלקת כוויות, עוברת ניתוחי השתלה בבוקר ובצהריים אצל רביד. אף אחד לא נתן לי תקווה. מהסניטר הכי זוטר ועד הפרופסור הכי גדול. כולם אמרו, אין סיכוי, אין סיכוי, וגם אם יישאר ממנה משהו, מה תעשי איתו? הם כבר הכירו את התהליך של אחרי הכוויות. אני עוד לא הבנתי עד כמה המצב מורכב.
"רביד הייתה מורדמת ומונשמת במשך ארבעה חודשים. הייתי מדברת אליה ומתחננת בפניה שתחזיק מעמד. בעצמי לא התעסקתי בכלל, אף שהטיפולים שעברתי היו כרוכים בכאבי תופת. הייתי שוכבת אחרי ההשתלה בידיים קשורות, האחיות עושות לי קוקו ואמא שלי מחליפה לי תחבושות. ביקשתי מאמא שלי סליחה על חוסר האונים. אני חושבת שבלי אמא שלי לא הייתי מחזיקה מעמד. כשהיא עזבה את שטח בית החולים לכמה שעות להתקלח ולהתרענן, הייתי בודדה לגמרי. ספרתי את הדקות עד שתחזור. פחדתי לקבל בשורה רעה בלעדיה.
"הגוף של רביד היה חלש ופגיע והזדהם. הייתי קמה בחמש בבוקר, ורק מבקשת לבדוק אם היא שרדה את הלילה ואם המצב יציב. זה היה מספק אותי. היו לוקחים אותי מהמחלקה שלי למחלקה שלה בליווי אחות, כי בכל פעם שראיתי אותה קרסתי".
המראה היה קשה.
"לא היה זכר למראה של תינוק. לא היה סימן לרביד. כמו חתול שחור היא נראתה, עם עיניים בגודל כדורי טניס ובכל פעם אביזר אחר שמחובר לגוף. היא נזקקה לכל כך הרבה מנות דם, שהחברים שלי בעבודה היו צריכים להפעיל את ביטוחי הדם כדי לתרום לנו את הכמויות האלה. קיבלתי לא מעט נזיפות מכל מיני אנשים. אמרו לי, איך אתה רוצה שדבר כזה יחזיק מעמד? ואני התחננתי שרק יעשו את כל מה שאפשר. הפיפי שלה היה בצבע של קולה. הכליות קרסו. הריאות הזדהמו, העיניים הזדהמו. לא הייתה קובייה אחת קטנה בגופה בלי מכשיר".
בבוקר הייתה לידה, ובערב הביאה לה צעצועים של תינוקות. "חיברתי לה מובייל עם תמונות צבעוניות ודיסקים לקטנטנים. ממש חזרנו אחורנית לגיל חצי שנה. למדתי להעריך כל דבר קטן. עפעוף של העין. פתיחה וסגירה של השפתיים. ד"ר יוסף חייק, המלאך המופלא של הכוויות בבית החולים, היה אומר לנו: צריך סבלנות. צריך המון סבלנות. אבל לא הייתה לי סבלנות. הייתי כמו רובוט. לא אכלתי, לא ישנתי. שכבתי ליד רביד ובלילה חזרתי לילדים הגדולים כדי לישון איתם, להעיר אותם ולשלוח אותם לבית הספר, ולחזור בשבע לבית החולים. היינו חמישה - אמא שלי, אחותי ושתי חברות טובות. ישבנו לידה ודיברנו אליה. אנשים צחקו עלינו, אבל הצוות עודד אותנו לדבר, וכשהיינו שרות לרביד המכשירים היו מצפצפים. היא הגיבה".
ואיך היו התגובות מסביב?
"אנשים פחדו מחדר מספר חמש בטיפול נמרץ. מעטים היו מסוגלים לראות אותה או לעמוד בקרבתה. אבל אחרי ארבעה חודשים כבר התחילו לדבר על הישרדות בסוג של זהירות. והחליטו להעיר אותה. היא עוד הייתה חבושה כולה, וכשהיא פקחה את העיניים הרופא אמר לי שהוא חושב שיש לרביד פגיעה מוחית. אבל אני צחקתי, כי הכרתי את המבט הזה, שלה. אמרתי לו, אין לילדה שום פגיעה מוחית. להפך. אחר כך התברר שצדקתי, כמובן".
אבל עד שהדברים התבהרו התגובות היו קשות. "הזמנו לבית החולים את רינת גבאי, שתשיר לרביד בטיפול נמרץ. רינת הגיעה, וכשהיא ראתה אותה היא התחילה לצעוק ולבכות, ומאז הגיעה בכל יום שישי לפני כניסת השבת לספר לרביד סיפור. ורביד, מחוברת למכונת ההנשמה, לא מסוגלת לתקשר איתנו, מורדמת וערה לסירוגין, הגיבה לשירים ולקולות.
"אנשים אמרו שאני משוגעת. אמרו על רביד שהלוואי שהייתה מתה. כי גם אם תחיה, אילו חיים בדיוק מחכים לה. אילו ייסורים. איזה עתיד. ואני לא הנחתי לעצמי לשקוע. בכיתי, זעקתי, כאבתי על הפגיעה שלה ועל מה שאני נאלצת לראות. על מה שהילדה שלי חווה ועל מה שהאחים שלה נאלצים לחוות. אבל מול רביד הפגנתי ביטחון עצמי. הקריסה היחידה שלי הייתה כשבשלב מסוים הפסקתי לאכול. כאב לי מדי, כי רביד הייתה תינוקת עם תיאבון בריא, וחשבתי לעצמי: היא תסתכל על תנועות הפה שלי, ובעצמה היא לא מסוגלת להכניס משהו לפה. זה צרם לי מאוד".
אז מה עשית?
"לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלחבק אותה. ולפעמים אפילו לחבק לא יכולתי, כי כל הגוף היה פצוע וחבוש. בפעם הראשונה שהוציאו אותה מהמיטה ונתנו לי להחזיק אותה, פשוט התחלתי לבכות. מרוב התרופות החזקות, היא רעדה כמו בקריז והקיאה המון. כשהפשיטו אותה בפעם הראשונה לחבישה באמבטיה, היה כל כך עצוב וכואב שאפילו אמא שלי, החזקה, נשברה. אמרה לנו, אני חוזרת הביתה, לוקחת כדורי שינה ומתאבדת. בעצמי הייתי עלולה לשבור את הכלים וקיבינימט, אבל רביד הסתכלה עליי. היא בחנה את התגובה שלי. דיברתי אל העיניים שלה. הילדה האומללה חיפשה את התמיכה ואת האהבה ולא את השבר. הייתי מכנסת את כל כוחות הנפש ומחייכת אליה בעידוד. זו הייתה מלחמה, שעה-שעה, על השפיות. זה היה תהליך של החלטה: אני אוהבת את הילדה הזו והיא תחיה. זה מה ששידרתי לה בחדרי הטיפולים, ורק כשיצאתי משם נפלתי לתוך תהום. כי מתחת לתחבושות היה גוף אומלל ומעוות לגמרי, ורביד נולדה בובה".
הסכנה לא חלפה גם אחרי שרביד התעוררה לעולם של ניתוחים, טיפולים והשתלות. כשפקחה עיניים לא מיקדה את המבט, וחששו שגם הראייה נפגעה. אבל החששות התבדו לאט ואת מקומן תפסה התקווה הזהירה.
איך שאר בני המשפחה התמודדו?
"אלמוג חששה מאוד אבל התגברה ובאה לפגוש את רביד בליווי עובדת סוציאלית. אדיר דווקא לא פחד בתחילה, אבל כשהגיע אל החדר הוא פשוט לא הכיר אותה. אלמוג בכתה מאוד ואדיר כמעט התעלף. הוא ישב על הרצפה והקיא וצעק שהוא רוצה את אחותו, שזו לא רביד. היה קשה מאוד. דיברנו איתם, הסברנו להם, ולאט לאט הם התרגלו.
"הצוות הרפואי בטיפול נמרץ הם מלאכים, לא פחות מזה. אי אפשר לתאר בכלל את המסירות והחמלה שלהם כלפי רביד. הם עשו ממש עבודת קודש, ואני מאמינה שרק בזכות הנחישות שלהם, האכפתיות והתמיכה, רביד הצליחה לשרוד. שמונה חודשים היינו שם עד שעברנו לשיקום ילדים. גם שם הייתה חממה, אבל מסוג אחר. הרעיפו עלינו אהבה ועזרה וגם הכירו לנו עוד ילדים במצבים לא קלים. אני זוכרת שיום אחד הביאו למחלקה נער שנפגע קשה והודיעו להוריו שמעתה ואילך הם יצטרכו להחליף לו חיתול. המשפחה שלו הייתה בשוק. ואני אמרתי, הייתי מתחלפת איתכם היום. בשביל דבר קטן כזה אתם כל כך כאובים?
"כל הפרופורציות השתנו. למדתי שהכל חומרי וחיצוני, ושהחברה דורשת מאיתנו לחיות לפי נורמות מסוימות, אבל במקרי קיצון אדם צריך להתנהג לפי הנסיבות ולהרגיש שלם ובטוח בעצמו. גם את הילדים לימדתי שזה בסדר להיות שונה, ולא חייבים לחיות כמו עדר, להיראות או לחשוב כמו כולם. ועוד דבר, האסון של רביד לימד אותנו להבין מה עובר על הסביבה הקרובה של ילד חולה, לא רק על הילד עצמו".
בשעות הקטנות של הלילה האחיות היו מראות לאם הדאובה תמונות של פסנתרנים קטועי ידיים, "כי לאצבעות של רביד לא היה סיכוי. הדם לא זרם. רופאת כף יד ביקשה לקטוע אותן. הייתי שמחה להראות לה היום את כפות הידיים של רביד. בימים הקשים ההם חברה שלי אמרה, לכי תבקשי ברכה מהרב פירר )מקים "עזרא למרפא", שמ "ב(. שאלתי , מה הוא כבר יוכל לעשות שהרופאים הנפלאים בבית החולים לא עשו ויעשו? ובכל זאת נסעתי אליו. הראיתי לו תמונה של רביד מלפני הפציעה, ותמונה שלה בבית החולים. והרב פירר בכה".
לאחר מכן התקשר הרב פירר לד"ר חייק והציע את בית החולים בסינסינטי, ומשם הכל התחיל להתגלגל מהר. "ד"ר חייק נהג בגדלות נפש כשנתן את הסכמתו למעבר לבית החולים הנודע, שמטפל בדיוק בסוג הכוויות של רביד", מודה סולם. "הוא עמד לצדנו מול משרד הבריאות וקופות החולים וחזר ואמר שהוא עשה כל מה שהוא יכול לעשות, ושייתכן שבית החולים בארצות הברית יוכל לעשות יותר. לבקשתנו הוא שוחח עם הצוות האמריקני כדי לוודא שהיא כשירה בכלל למעבר לשם. שישה חודשים נערכנו עם המסמכים ומוסדות הלימוד והשכרת הדירה. מהרגע שבית החולים בסינסינטי הסכים לקלוט את רביד, היה ברור שאנחנו נוסעים".
לא היו להם כסף, גב רחב, תמיכה או מכרים בסינסינטי. הם ארזו את המעט שצברו ועברו לארץ זרה בנחישות קרה והחלטית. "היה הלם מוחלט, וגם דאגות קיומיות כי בית החולים יוקרתי ויקר. רק שלושים מיטות למקרי הכוויות הקשים ביותר מכל העולם. אבל היו אנשים טובים לכל אורך הדרך. רינת גבאי קיימה הופעה וכל ההכנסות הפכו לתרומות בשבילנו. ארגונים טובים בארץ ובחו"ל התגייסו גם הם. לקחתי מחברת 'רד בינת תקשורת מחשבים', שבה עבדתי, את כל כספי הקרנות והפיצויים, וכל חבריי לעבודה תרמו ימי חופש ושעות עבודה וכספים. ואז המנכ"ל הכפיל בתרומה את כל מה שכבר נאסף. עם זה התחלנו".
גם הקהילה היהודית בסינסינטי חיבקה וסייעה. ארגנו להם בית ורכב ותשלום מסים וכסף למחייה שוטפת. הביטוח הרפואי של רביד כיסה את התרופות והציוד הרפואי המורכב. "היו להם כללים מחמירים ביותר לגבי שיתוף המשפחה בטיפול", מציינת סולם. "אם אתה מסוגל, בבקשה, אם לא, צא החוצה ותשאיר את הילד בידיים של הצוות. ואני לא יכולתי להשאיר את רביד לבד. אחרי כל ניתוח היא הייתה כל כך כאובה וכועסת, שאם היו מתירים לה את הידיים מהקשירה היא הייתה שוברת את המיטה. פסיכולוגים לימדו אותנו להתמודד עם זה. לסייע לרביד לאבד את סף הכאב ולהסיח את הדעת. אבל בסופו של יום אי אפשר לסגור את האוזניים ואי אפשר להראות את מה שעובר עליי, כי רביד מסתכלת והיא צריכה אותי חייכנית וחזקה.
"בסינסינטי שיקמו לרביד את דרכי הנשימה. זה היה נס חנוכה. עד אז היה לה קנה נשימה שפעמיים ביום הייתי צריכה להחליף ולנקות. זה היה סוג של חיי רובוט: ארבע שעות בבוקר טיפול בקנה הנשימה, פיזיותרפיה וחבישות, ארוחות לילדים, טיפול בהם, ועוד ארבע שעות טיפול ברביד, וחוזר חלילה. כי בסינסינטי לא עושים סתם ניתוחים. זו התחייבות לשיתוף פעולה, אחרת הם לא מקבלים את הילד או מסלקים את ההורים. לא מעט ילדים הושארו בבית החולים בידי הצוות. אני זוכרת שהייתי חוזרת בערב הביתה לילדים הגדולים. בחצר ראיתי אמהות משחקות עם הילדים הבריאים שלהם בגינה. ילד נופל ובוכה. אם מתלוננת על הגננת. כל כך קינאתי בהם".
אבל ההתקדמות הייתה שכרה של סולם. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, נסים קטנים בדרך הייסורים המתישה והשוחקת. "הייתה המון עבודה, לא אשקר, אבל לא הרפיתי לרגע. לילות שלמים נדדה שנתי על הסבל שנאלצתי לגרום לה, אבל הפחד שנחזור אחורנית, שלא נעבור את המשוכות, היה חזק יותר. צוות בית החולים עזר לי למצוא את הכלים וקיבלתי את שכרי. אני זוכרת שקשרו את רביד להליכון, לצעד הראשון. או שפתחו לה את תחבושות הידיים וכל האחיות בחדר הניתוח התחילו לבכות, כי אף אחד לא האמין שיהיו לה ידיים. ובחדר הפיזיותרפיה היא הושיטה יד וחיברה פזל מעץ. זה היה כל כך מרגש. הדיבור הראשון. המילה הראשונה שיצאה מפיה הייתה ?אמא', בצורה חלקה, כמעט בלי מאמץ. היה הייתה עקשנית ואלופה מאין כמוה, והניצחונות הקטנים פשוט נתנו לה את הפוש להמשיך".
אחרי שנתיים רצופות שיחררו אותם מבית החולים לבית בסינסינטי. "וזה היה כמו להביא תינוקת חדשה", דומעת סולם. "סידרתי לה חדר עם מדבקות ועם המכשור הרפואי. אבל רביד בכלל לא זכרה מה זה בית ולא ידעה לאן היא באה. היא חשבה שנולדה ככה, והייתי צריכה להראות לה תמונות ולהביא לה את המוצץ ששמרנו כדי להוכיח לה שנולדה עם עור וצורה של תינוק בריא. היה צורך להושיב אותה בכיסא אוכל, לטפל בה כמו בתינוק, לגמול אותה מחיתול ומחבישות לחץ. אני חושבת על כל זה היום, כשרביד עומדת מול המראה ומצחצחת שיניים ונוזפת בי, אמא, תצאי מהחדר, אני צריכה פרטיות'. מי היה מאמין שנגיע למקום הזה"?.
בגיל חמש התחילה רביד ללמוד בגן פרטי. המוגבלויות הרבות הפריעו. היה עליה להיזהר משמש, להיעדר לניתוחים תכופים, להסתגל למבטים חקרניים. "לא היה לה יום לימודים מלא, אלא שעתיים ביום כשאני צמודה אליה, כי היא הייתה עדיין עם מכשירים ונזקקה לעזרה. אחר כך נכנסה לבית ספר בסינסינטי שקיבל אותה בזרועות פתוחות. הכנו מצגת להורים ולילדים, הסברנו להם מה קרה לרביד, והכניסה לבית הספר הייתה חלקה יותר. היו לה חברות טובות שבאו אלינו והזמינו אותה אליהן, ורביד השתלבה נהדר. היא עשתה חיל בלימודיה, שיחקה עם הילדים והפכה לאחת הבנות האהובות והמבריקות בכיתה".
אבל היו גם התמודדויות. ילדים שהצביעו. מבוגרים שנבהלו. אנשים שהגיבו ברשעות. "יום אחד התקשרה אליי אמא אחת מבית הכנסת וביקשה שלא נביא את רביד לתפילת השבת, כי היא מפחידה את הילדים שלה. האישה לא התביישה להגיד שאם אביא את רביד היא לא תגיע יותר אל התפילה. אמרתי לה: אז אל תבואי, כי אנחנו נמשיך לבוא".
בתום שלוש שנות טיפולים בבית ובבית החולים לסירוגין, נגמר הכסף. אלמוג התקבלה לקולג' והתברר שהתשלום גבוה ליכולותיה של המשפחה. גם השכירות בסינסינטי הסתיימה, ומשפחת סולם החליטה לחזור לישראל. "חששתי מאוד", מודה סולם. "לא ידעתי איך נסתדר עם הטיפולים של רביד ועם בית הספר החדש. גם הגדולים שלי כבר התרגלו למנטליות אחרת. אבל בישראל חיכתה המשפחה שלי, המורחבת, היקרה, וגם זה היה משהו גדול".
בראשית החודש נחתו בישראל. סולם סידרה לילדיה חדרים נחמדים ומעבר קל ככל האפשר. המכולה עם מעט הרהיטים שצברו בסינסינטי עדיין בדרך, אבל רביד, איילת, אלמוג ואדיר מסתדרים עם מה שיש. אחרי מה שעבר עליהם, כמה ימים בלי שולחן קפה לא יחלצו מפיהם קריאות תסכול. "אני מאמינה שרביד תסתגל", אומרת איילת בשקט. "אני מקווה שהחברה בישראל מבינה ומקבלת. אני גם חייבת לציין לטובה את המוסד לביטוח לאומי, משרד הקליטה, קופת החולים ואגף החינוך בעיריית רמת גן. לפעמים אנשים מתלוננים על הרשויות אבל אני נתקלתי רק בחום ובאנושיות. הם תומכים ומסבירי פנים".
איך תסתדרי?
"אחפש עבודה ואסייע לילדים להתחיל מחדש במקום שהכירו פעם. אני חושבת שהעולם השתנה להם ולי בהרבה מובנים. סדר העדיפויות שלנו שונה. תחרותיות, חיצוניות, מותרות, רכושנות - המושגים האלה מצחיקים אותנו. לא תמיד מה ששייך לי יישאר שלי. אוטו מפואר, בית יפה, כסף בחשבון הבנק, כל זה יכול להיעלם בשנייה. אם ילד קטן, היצור הכי יפה שאלוהים ברא, נמחק בשנייה ונולד מחדש - מי יתחייב לכל אישה שיולדת ילד שהוא יישאר בריא? אני תמיד אומרת, אין ביטוח לאף אחד".
שאלת את עצמך לפעמים למה זה קרה דווקא לכם?
"בהתחלה התרסתי. הרי בחיים לא חלמתי שאצטרך להילחם באש. זה לא היה ברשימת החרדות שלי. לא הבנתי מה עשיתי רע שנפל עליי חלום בלהות כזה. היום אני כבר לא מתעכבת על מחשבות כאלה. זה לא עושה לי טוב ולא מקדם אותי. אני אוספת בשתי ידיים את מה שיש ואומרת עליו תודה. קיבלתי הרבה חסדים וטובות מאלוהים ואדם. עבדתי קשה. רביד עבדה בפרך. התהליך שהיא עברה עד היום הוא הרבה יותר ממה שהעזתי לקוות. יש לי ילדה שמחה, הולכת, מדברת, אוכלת, מתחברת, מתעצבנת. דייני".
רביד הקטנה נוטלת פרוסת לחם. מורחת לעצמה גבינה. מזמזמת בעליזות מנגינה נשכחת. מפזזת בין המטבח הקטן למבואה, זוג צמותיה הקטנות מקפצות מעלה מטה כמו בילבי בת גרב. "אני חלמתי פעם שרביד תמרח לעצמה גבינה על הלחם? " משתנקת אמה בדמעותיה. "מי היה מאמין שהיא תשיר ותרקוד ותחבק אותי באצבעות הקטועות, המתוקות שלה. מי היה מאמין שתרכב על אופניים כמו שדה משחת. כמו אלופה במרתון".
אש עדיין מרתיעה אותם. אף אחד מבני המשפחה לא מסוגל להתקרב לשיפוד או למנגל. "רביד היא היחידה שלא מפחדת מאש. בל"ג בעומר, ליד המדורה, היא צלתה לעצמה מרשמלו כאילו כלום. היא כנראה בריאה נפשית יותר מכולנו".
אחת לתקופה רביד תיאלץ לחזור לסינסינטי לניתוחי גדילה מסובכים. "נעבור גם את זה", משוכנעת סולם. "אוכל לפגוש מחדש את החברות שלי", מחייכת רביד. מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה? "רופאה", היא אומרת בנחרצות ונמלטת אל חדרה.
"אני בטוחה שלרביד נכון עתיד גדול", אומרת איילת. "אין לי צל של ספק בזה. אני מאמינה בה. אני בטוחה שתתחתן, שמעתי על הרבה סיפורי סינדרלה. אני רק מקווה שתצליח להרות וללדת. והיא באמת תהיה רופאה. או ספורטאית. כי היא אקטיבית מאוד. לא עושה לעצמה הנחות. כל הזמן מעזה. היום ירדנו לרכב על האופניים, ומיד היא התחילה לפדל והייתי צריכה לרוץ אחריה שלא תמעד. אבל היה כיף. רביד עמדה על הפדלים, צוחקת באושר, הרוח מעיפה את הצמות הדקיקות שלה, והיא מאושרת. מאושרת. מאושרת. כמו שהתפללתי בשבילה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם