של מי את? הספינה בעכו שמשגעת את החוקרים
עם נייר פרגמנט ועיפרון צוללים חוקרי הימים למצולות כדי למצוא שרידים של ספינה טרופה. גם הרוחות החזקות, קור המים ואפילו סערה מאיימת לא ימנעו מהם לנסות ולהבין למי היא שייכת
מסמר, קן של נר, מקטרת, לוח - כל גל נושא מזכרת. השאלה מאין וממי? תאמרו שזה עסק די פשוט. אם היא בנויה עץ אלון כמנהג האנגלים, ברור שהיא אנגלית. אם היא בנויה אורן כדרך הצרפתים סימן שהיא צרפתייה. ומה אם למוחמד עלי המצרי התחשק לבנות אותה מאורן כבונפרטה? ואם הסולטן סלים השלישי בחר ליצור אותה מאלון כאדמירל נלסון? בעיה.
הספינה החשודה מאלצת את החוקר לרדת לרזולוציות הכי מיקרוסקופיות. לשיטת חיבור הלוחות, לסוג המתכת של המסמרים, להרכב של פגזי התותחים. "אנחנו CSI עכו", תאמר ד"ר דבי צויקל, "שעושים עבודת נמלים". ובמקרה הזה עבודת זבובים.
קוראים לה "הספינה הטרופה ממגדל הזבובים", כי נמצאה ליד שרידי "מגדל הזבובים" שבמפרץ עכו. ולמה "מגדל הזבובים"? צליין באחד ממסעי הצלב, זה הסיפור, חשב שלא הגיע ל,עקון" (עכו) אלא ל"עקרון" הפלישתית. מיד עמד וקרא למגדל "בעל זבוב" על שם אלוהי הפלישתים.
800 שנה אחרי הצליין המבולבל ההוא חוזרים מהמפרץ מדענים בריטים וישראלים מבולבלים לא פחות. יומיים לפני סוף מחקר מי המפרץ הם מגלים שרידי ספינה במצולות. בשובו ללונדון מוצא ראש הצוות הבריטי, אלכסנדר פלינדר, מפה מסתורית, שצוירה לטענתו ב-1799 בידי חייל של האדמירל סידני סמית. סמית הכה את הצרפתים בקרב על עכו, ועליו אמר נפוליון: "האיש הזה גרם לי להחמיץ את ייעודי".
במפה שיוחסה לאחד מחייליו מסומנת ליד מגדל הזבובים ספינה טבועה מלאה חול. פלינדר מסיק שזאת ספינת אספקה צרפתית. הבריטים, לדעתו, הטביעו אותה בכניסה לנמל כדי לחסום אותו לפני הצי של בונפרטה. אבל נראה שההסבר הזה לא מחזיק מים. הצרפתי הגיע לעכו כשלרשותו רק שלוש פריגטות חמושות. זאת לאחר שנלסון רמס את ציו חצי שנה קודם בקרב אבוקיר במצרים. ספינות העזר של בונפרטה נתפסו, ותותחיהן הוסרו.
הצרפתים חדלו להיות איום. אם כן, איזו סיבה הייתה לבריטים לחסום את עכו מפניהם? "לא נראה לנו סביר שיש כאלו סתירות", מסביר פרופ' יעקב ("יק") כהנוב , מהמכון ללימודי ים על שם ליאון רקנאטי באוניברסיטת חיפה, "אבל היינו עסוקים בעניינים אחרים".
כעבור זמן משתנה כיוון הרוח. החוקרים הימיים המובילים אלישע לינדר (מייסד המכון ללימודי ים והחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה) ואבנר רבן (שהיה ממובילי חקר הנמלים העתיקים בעולם) מטילים על יק לחקור את הספינה. העבודות מתחילות ב-2006. לאחר כמה ימים מתברר שלא עלו על הספינה המבוקשת אלא על שכנתה, כ-30 מטר ממנה. בכל זאת ממשיכים לחפור.
השכנה הופכת לדוקטורט של דבורה (דבי) צויקל, כיום חוקרת במכון ומורה בחוג לציוויליזציות ימיות בחיפה. בעבודת הדוקטורט נקבע שמדובר באוניית עזר מצי מוחמד עלי שהוטבעה בקרב עכו, 1840. אבל אותה ספינה עלומה ממשיכה להטריד את מנוחתה.
בשובה מפוסט-דוקטורט בסורבון היא זוכרת שבלימודיה לתואר המאסטר פגשה עם יק את פרופ' רבן המנוח. "כשדבי תהיה בן אדם, תן לה לחקור את הספינה ההיא", אמר אז ליק. "העבודות שאתה רואה כאן"? היא מספרת, "הן החוב שלי לאבנר". העונה הראשונה הייתה ביולי אשתקד. האונייה התגלתה, נחפרה שלושה שבועות ועמדה בסרבנותה. אבל צויקל, שהרגע עלתה כולה רועדת מהמים, שבה לצלילה חוזרת בראש המשלחת.
אנחנו בחצר הסירות של בית הספר לקציני ים בעכו - בסיס אידאלי למשלחת. לצדנו "חוף הסוסים", בית המרחץ של סוסי העיר. כשעורם מוברש ורעמתם עשויה, הם רתומים לכרכרות חוגגי עיד אל אדחה (חג הקורבן) על הכביש מאחורינו. הכרכרות משמיעות מוסיקה גועשת, סודקת את השקט סביב פטרישה.
פטרישה סיבלה היא שרטטת מבורדו שיודעת להיכנס למים, להביט לאובייקט בעיניים, לראות דברים שאחרים לא יראו ולהביא אותם לידי ביטוי על הנייר שלה. כבר 20 שנה שהיא עובדת עם המכון החיפני. הצלם פסקל מורה, גם הוא מבורדו, מתמיר תמונות מהים לתלת-ממד. שני הצרפתים מקבלים שירותים משתי מכולות עם ציוד צלילה מדעי בחצר.
הלוח שמתחת לסככה מנסה לעשות סדר. שמות הצוללים שבכל משמרת, התגיות שיוצמדו לסוגי הפריטים שיישלו: ירוק C ללוחות רצפה, כחול F לצלעות, אדום P ללוחות הגוף. סמוך למים מתנשפת המשאבה שמגבה את זאת שעל סירה ממש מעל לחפירה. המשאבה יונקת את החול מחלקי הספינה שהתכסו. בלעדיה, אומרים לי, לא תיתכן חפירה.
החפירה הימית מקבלת חיים ב-8:00 בבוקר בעבודות הכנה שמכונות "סאט-אפ". היא גוועת בסביבות 16:00, ב"ברייק דאון". "אלה בעיקר עבודות ימאות וסבלות" אומרים לי. רבע שעה לפני כל משמרת מגיעים שלושה צוללים מחליפים, והחילופים נעשים במים. הצוללים אינם שוחים לעבודה אלא מגיעים בסירות גומי, כדי שלא ייפגעו מהכלים שמשייטים כאן.
עכשיו תורנו לדלג לסירת הגומי. אלוני ומכשיריו ואני לצדו. נפעם כז'אק איב קוסטו כשקיבל את "ריאת המים" הראשונה. "שום ילד בפותחו את חבילת מתנות החג לא התרגש יותר מאיתנו", כתב אבי הצלילה המודרנית בספרו "עולם הדממה". הרוח והמים משרים חדווה, משחררים את הנשמה האורבנית ממועקותיה.
איתנו בסירה אמיר ומושיקו, שאחראים על הסדנה הימית במכון. מושיקו בכר הוא "ביץ' בוי", שהתחיל לצלול בגיל 13 ועשה את זה גם בפלורידה. בשליחות צה"ל חילץ פעם חפץ שנתקע 80 מטר מתחת למים. עבר קורס מדריכים באילת, ירד שם 120 מטר, והוא מצליל בעלי מוגבלויות. הבי-בי-סי הקדיש לו תוכנית שבה צולם עם חניכיו המיוחדים: ילדה על כיסא גלגלים, בחור שלקה בניוון שרירים ובחורה עם שיתוק מוחין.
אמיר יורמן עשה את הצלילה הראשונה שלו בגיל 8. זה היה תחת שמי אופירה שבשארם, רגע לפני שהוחזרה. "השוק הכחול" של אז העיף אותו לשירות ביחידת הצלילה של שייטת 13. " ואני לא יכול לדבר איתך על מבצעים", הוא מזהיר מראש. מאחורי יורמן צלילות בברזיל ועשר שנות ניהול חפירות ימיות בטורקיה. חוץ מהגה הס"ג, כך קוראים המקצוענים לסירת גומי, הוא מחזיק גם תואר שני בלימודים ימיים.
אנחנו חולפים מעל סוללה שקועה שבנו המוסלמים במאה התשיעית, עוקפים סירה שמניפה דגל המזהיר שכאן צוללים, חוצים קו מצופים שתוחם את אתר העבודות שמתחת למים.
אי הזבובים הוא ישות מלאכותית שנבנתה בתקופה הפיניקית. במגדל, ששרידיו לפנינו, השתמשו העותמאנים. כשאנחנו ממש מעל בועות הצוללים, יורמן נותן ברקס. השניים שאמורים להחליף אותם מתיישבים על דופן הס"ג, מזנקים ברוורס כשמכלי האוויר מושכים אותם הימה. מה שמאפשר למושיקו להריץ שאלה ותשובה: "למה הם קפצו אחורה? כי תארו לכם מה היה קורה לו היו קופצים קדימה".
הדאחקה מלהיבה את אלוני עד כדי כך שהוא מתנפל על המים ושוכח את סנפיריו בסירה. יש להודות שמצבי, בדקות האלה, נלעג הרבה יותר. אי אפשר לשים עליי מכלי אוויר כי לא עברתי קורס. נמוך מזה: הצלילה האחרונה שלי התרחשה בבריכת הילדים בבסיס חיל האוויר בתל נוף והסתיימה בחבטה איומה בגולגולת.
נוכח הווידוי הזה מושיקו לא מעלה בדעתו להוריד אותי למים אפילו עם שנורקל. בסוף מוצאים פתרון מפגר ויעיל כאחת. אדחס פניי לתוך מסכה, אוציא מחצית גופי מחוץ לסירה, אטביע ראשי במים ואצפה בחיזיון המצולות. כבר בדקות הראשונות אני תופס שההתבזות הייתה שווה. הנעשה ארבעה מטרים מתחתיי גורם לי להרגיש חלק מאותו עולם דממה של קוסטו הנערץ.
אני רואה את הספינה נחה על גבה. פתוחה למים, לחול ולהשערות. מחכה להיגאל, ממתינה שתעודת הזהות שמנסים לסדר לה תשיב אותה לחיים. אנשים בחליפות שחורות ומכלים צהובים ריחפו מעליה. הם נראו כרוחות רפאים באקווריום בדולח. חגו סביבה, היססו לגעת. לעתים כמעט התחככו בקרשיה המכורכמים כאילו רצו לשאוף לריאותיהם את עברה. לדלג איתה במרחבי הזמן. רגע היו תותחנים של בונפרטה ורגע נערי סיפון של מוחמד עלי.
מדי פעם שלף מישהו סכין יפנית, חתך גזיר זערורי לצורכי ביופסיה במעבדה היבשתית. אחר הרים גוש לא ברור ושניים שחו אליו לבדוק את פשרו. זה הצטלם כלימוד בחברותא בישיבת וולוז'ין. אחר כך עברו עם זרנוק בין המרישים, שאבו מעליהם את החול. בצד שכבו שקי חול לבנים, בטנם של כמה הייתה מבוקעת. הם שהצמידו את השרידים למקומם בחודשים שבין העונות. לידם השאיר מישהו מכשיר כתום שיצאו ממנו שתי זרועות דומות לכנפיים. עם ידית בצורת ח' בירכתיו נראה כמטוס הצנחה מדגם "נורד".
כשהראש מעל המים והחמצן חוזר לבקר את המוח, אתה מבין שהעבודה הזאת אינה בדיוק קייטנה ימית. בעיקר בגלל הים. החופר את חורבות קיאפה בעמק האלה חש אדמה מתחת לרגליים. היעדר הנתון הטריוויאלי הזה מכניס ללחץ את הארכיאולוג הימי. משפיע על שיקול דעתו. אם אינך מיומן ואתה מודד אובייקט שזוויתו קרובה ל-90 מעלות , תתקשה לבדוק לפי משפט פיתגורס מה אורך הצלע השלישית. ונתון הזמן, כמובן. לפני שיצאנו לים נתן לי יק לשרטט כוס. למרות שעתותיי היו בידי, לא שמתי לב למחצית הפרטים. לו הייתי מצייר כשדד-ליין המצולות מרחף מעליי, לא הייתי מבחין שזאת בכלל כוס.
גם חוקר ימים מנוסה לא אדיש לכך שבתוך שעה עליו להתקפל. ולא ברור מתי ישוב. מחר תבוא הסערה, בתוך כמה שעות החול יכסה את המטרה ואז הכל מהתחלה. "סיזיפי בצורה בלתי רגילה", אמר לי יק. לפעמים הים, רוחו מתקצרת תוך כדי עבודה. פעם, כשחפרו בחוף דור מחוץ ללגונה, עברו בתוך כמה דקות ממדע להצלה. לא הרכבו של הממצא העתיק עניין, אלא שלומם של החופרים. לעתים קורה ההפך. אתה ממהר לצאת רק לא ליפול לשעות הזעף, אבל הוא דווקא מחליט להיות ארך אפיים, והחוקרים שהזדרזו לצאת איבדו שעות עבודה.
גם החלפת המשמרות בעייתית. לפעמים קשה לומר למישהו "תמשיך היכן שהפסקתי". לא בדיוק ברור לו היכן הפסקת. לא תמיד אתה יודע מה למעלה, מה למטה, מה אנכי, מה אופקי. יש צוללים שאומרים בשובם: "לא יודע איפה הייתי ולא ברור לי מה ראיתי". יש מי שטלטולי הים, גם בעומק, גורמים להם להרגיש לא טוב ולפעמים אף להקיא.
כשסרטי המדידה הלבנים נושרים משרווליהם, השניים שמתחתיי נראים מגונדרים כלהקת מעודדות. ביבשה אין פשוט מלפתוח סרט מדידה, במעמקים זה סיפור. אם אורכו חמישה מטרים, הראות הלקויה מונעת ממך לראות את הקצה. אז מעמידים מישהו בקצה. אבל לפעמים גם הוא נמוג בערפל וצריך להעמיד מישהו באמצע. דרכו יעברו הסימנים בין שני האוחזים בקצוות, שכמובן אינם יכולים לדבר. ואחרי הכל צריך להצמיד את סרטי המדידה לעץ בסיכות. אלא שלפעמים העץ קשה והסיכות לא ננעצות.
גם בזמנים החכמים האלה אין תחליף לצולל המנוסה. מדידה מהספינה באמצעות לייזר אינה ישימה כיום. הקליטה שלה חלקית, היא עולה כרבע מיליון דולר ואינה מבטיחה מאומה. גם ה"מד-הד" (אקו סאונדר) עדיין לא יכול לבוא במקום הסרט והמשקולת. הוא מדייק עד כדי שלושה סנטימטר, כשהמדע זקוק לקוצו של מילימטר.
בימי ה"היי-טק" האלה, יק, דבי, אמיר, מושיקו והמתנדבים הם מהחוקרים הספורים שעושים גם "לואוטק". יורדים ל"בילג'ים", לשיפולי הסירה, שבה מצטברים כל עודפי השמנים והדלקים - "הדרעק", כלשונם . רבים מהתחום נמנעים בכלל מלהיכנס למים. עד שמגיעים לשלב המעבדה יש להשקיע הרבה עבודה, מאמץ וכסף.
האיש ששוחה אל שדה הראייה שלי כאילו יושב במעבדת מצולות. לפניו פרוש נייר שנראה כעשוי פרגמנט ועמיד במים. והוא גם מחזיק עיפרון. לא בכדי מודגשת העובדה הזאת. מה תעשו אם תצאו לים ורק במצולות יתברר לכם שהעיפרון נשכח בתא הכפפות של ה"פורד" בחניה? ואם כבר לקחתם, שכחתם לקשור אותו אליכם והוא יצוף לבלי שוב? ואם קשרתם אבל ה"שפיץ" יישבר ואין עיפרון "ספייר"?
בים אפילו עיפרון נרצע מקבל אישיות משלו, ויש להתחשב בו. הים מלמד אותך בדרך הקשה שאתה חייב לכבד אותו. להגיע מוכן לקראתו. אם לא - נזקים שהיו יכולים להיות קטנים הופכים לגדולים, והגדולים הופכים לפרויקט, והפרויקט הופך לתמנון שתוקף בלא חמלה: החבל נקרע, המפרש נסדק, המנוע מושבת והמשאבה לא עובדת. "ואתה יודע שאין מועד ב", מאבחן יק.
בשובי לחוף אני שואל את דבי צויקל מה היא יודעת על הספינה שלא ידעה לפני שנה. "לפי סוגי החיבורים והמבנה אני חושבת שזאת ספינת סוחר", היא משיבה.
מאיפה?
"מאירופה. כבר חפרתי כלי שיט עותמאניים, זאת שונה". יק: "אנחנו יודעים איפה היה חלק חשוב מאוד ברוחב הספינה. הספינה מדברת אליך, מנסה להוביל אותך".
מה זאת אומרת?
יק: "נניח שבשחזור אתה מזיז בכמה מילימטרים את הלוח ממקומו. בהמשך הספינה תעצור אותך. הבנייה תלת-ממדית ובמרחק 40 סנטימטרים אתה מקבל טעות גדולה פי שמונה מהמקורית. הספינה אומרת לך: "נא לפרק ולהתחיל מחדש".
אפשר להיכנס לראש של בונה הספינה?
"בספינות קודמות היינו חושבים למה הנגר עשה ככה ולא ככה. הרגשנו שהוא מתווה לנו דרך, שהוא מצביע על השגיאות שלנו".
במה אתם שונים מחוקרי משטרה?
"בפרשת רצח, החוקר לא צריך לחפור כדי להגיע לממצאים. הגופה, טביעות האצבעות, כל הסחורה מונחת לפניו".
מה "טביעות האצבעות" שמנחות אתכם?
"רכיבי הספינה. הודות למעבדה שלנו אנחנו יכולים למדוד בדיוק מילימטרי כל אחד. אנחנו בודקים כל פיסת עץ, מאיזה סוג היא: מקומי, זר, רחוק, הררי, ימי".
התארוך נעשה בכמה דרכים. שיטת פחמן 14 מודדת את מידת האיזוטופ הזה בחומרים אורגניים. הוא מתכלה והולך ברגע שהחומר האורגני (עץ, שיח, פרי) נכרת או נקטף. כך אפשר ללמוד על גיל הממצא. השיטה הזו מוגבלת במידת מה ל-300 השנים האחרונות.
תארוך נעשה גם באמצעות טבעות עצים, בשיטה המכונה דנדרוכרונולוגיה. הטבעות נוצרות בכל שנה, אך עוביין מושפע בעיקר מכמות המשקעים. סדר הטבעות (צריך לפחות 100) והדגם שהן מתוות מאפשר לזהות קשר בין טבעות עצים שהתקיימו בתקופות חופפות ולקבוע את גילן.
לטובת התארוך הזה יש צורך בבסיס נתונים ובהגדרת המקום שבו גדל העץ. מקום הגדילה לא תמיד ידוע, בעיקר כשעץ לבניית ספינות היה מוצר שנסחר. אצלנו, בשונה מרוב מדינות אירופה, אין בסיס נתונים טוב. שילוב טבעות עצים ופחמן 14 מאפשר לדייק יותר בקביעת הגיל, היות שברור איזו טבעת קודמת לאחרת.
אבל לא רק העץ. מתכת נחקרת לפי שיטות העיבוד וההרכב המפורט של כל רכיב. אם יגלו כדורי רובה נפיצים יבינו שלא באו לעולם לפני 1837, כי רק אז התחילו להשתמש בהם. עיטורים יכולים להצביע על אירועים ולהוביל לתאריכים. חבלים מתפרקים לסיביהם כדי לתהות על מקורם. כך גם כלי החרס ואבני הנתלה שמייצבים את הספינה. עיקר המחקר נעשה באוניברסיטה עם נתונים שהובאו מהים. "ועל כל ממצא אנחנו מוציאים את הנשמה", אומר יק, "זאת ממש עבודת בלשות".
בספינה הזאת מצאתם דברים ששייכים לבני אדם?
דבי: "יש לנו כפתור מעץ, פקק מעץ. אבל בעכו 1 (ספינת הדוקטורט שלה, מ"ח) מצאנו מקטרת מעץ. "ברור שלא הייתה לעישון אלא לגילוף. חשבתי על המלח שישב בודד בים וגילף לו".
מה צריך לקרות כדי שתאמרי: "בינגו, פיצחתי את הזהות של האונייה"?
"צירוף של דברים: שנהיה סגורים לגבי התאריך, סוג העץ, החיבורים, סוגי המסמרים, אם הם עשויים עץ ברזל או ברונזה, ומה המשמעות של זה. הכל תלוי בפרטים הקטנים.
כמה זמן עוד יחלוף עד שתינעלו על הממצאים?
יק: "בעוד שנה, שנתיים יהיה לנו מושג די חזק. בעיקר אחרי שנראה את הצלעות. כרגע אנחנו מנסים לקבץ מידע על החלק החיצוני שלהן, שעדיין קבור בחול.
איזו מין תחושה זאת, הפענוח?
"אתה מרגיש שהגעת למהות העניין. אבל אין רגע מסוים שבו אתה עובר מ?'א' ל'כן'. בכל פעם אתה אומר: 'גם זה כן וגם זה כן'. זה מעין פאזל שכל הזמן חסרות בו חוליות, ואז מופיעה אחת והיא מביאה עוד אחת ופתאום מסתדר לך סיפור".
ויש ספינות שלעולם לא מתפענחות. יק מספר לי על "עכו 2" האניגמטית . "עד היום אנחנו עומדים חסרי אונים מולה". התגלו ממצאים, אבל לא בטוח שהם שייכים לאונייה. ייתכן שסתם הושלכו לים. עד אמצע המאה ה-19 עכו הייתה נמל חשוב. ספינות רבות עברו בים שלה, לך תדע למי היה שייך כל מה שמצאת. "הדברים האלה יכולים לשכב שנים עד שמישהו ימצא ציור, ופתאום..."
הנה למשל מקרה מחוף דור, שגם בו חופרים הרבה. באחת האוניות נמצאו לבנים מחומר גלם מצרי. מומחה גילה צדפה ואמר: "זאת צדפה מצרית", והצדפה התחברה לכתב ערבי שנמצא בספינה אחרת, "והסיפור התחיל להתבהר", אומר יק.
גם יק (67) הוא סיפור. הוא נולד בקיבוץ "קבוצת השרון" כיום יפעת. מגיל 10 בים, תחילה בשורות "הפועל" נהריה. לא שההורים עודדו לזה. בעיניהם הים היה בלגן. תרנים שנשברים, גלים, סערות, "מה אתם עושים שם?" ו"בואו כבר הביתה". ברזומה שלו תואר ראשון במתמטיקה, סטטיסטיקה ותעודת הוראה, תואר שני ושלישי בלימודים ימיים. פעמיים חצה את האטלנטי במפרשית. 2,700 מייל ימי בשלושה שבועות. אחת ההפלגות האלה הייתה במלאות 500 שנה למסע קולומבוס, ובמהלכה נשבר הגה הספינה. הצוות נאלץ לעבוד עם 20 אחוז הגה ועם המפרש העיקרי. מפרשיו של יק ראו גם מאות מיילים באוקיינוס השקט וההודי. היכרותו עם הים אינטימית. "אתה מכור לים?" שאלתי, "אני לא רוצה להגיד לך עד כמה", השיב לי.
לפני כמה שבועות נפרשה במוסף הזה העלילה שלו ושל חבריו אברהם יסעור ועוזי אמבר. כשלושה שבועות לאחר ששת הימים נשלחו לשוט בסירת גומי עם דגל מונף כדי להפגין נוכחות ישראלית בסואץ. הם חטפו אש תופת, צה"ל לא חילץ אותם כמובטח, וחצי השנה הבאה עברה עליהם בשבי המצרי. במלחמת כיפור הוביל יק שבויים מצריים בנחתת שבה שירת כסגן מפקד פלוגה.
סביב יק, דבי, מושיקו ואמיר יש קבוצה מגובשת של מתנדבים, "אחד הנכסים החשובים ביותר", הם מדגישים. אחד מהם הוא רון מארלר מטנסי. בדצמבר יהיה בן 72. אביו ממוצא בריטי, אמו משבט צ'יקטאאו האינדיאני, והוא עצמו כומר עם עבר של טייס קרב במלחמת וייטנאם. במטוסו החד-מנועי היה מארלר ממריא, הופך את עצמו למטרה של הווייטקונג ומשיב בטיל אל מקורות הירי. העשן שעלה מג'ונגל ההיתקלות סימן למטוסים הבאים את מיקומו של האויב. אבל מארלר לא עבר בשלום את המלחמה ההיא. הוא נחשף לכימיקל "אייג'נט אורנג' שהפעילו האמריקנים נגד הקומוניסטים, לקה בסרטן הערמונית ונשאר נכה ב-30 אחוז . "אבל אני אוקיי,? הוא מבטיח לי, "מתפקד לא רע יחסית לאיש זקן".
את דרכו לארץ התחיל כאשר השתתף בסמינר לכמרים. חבר הראה לו כתבה בביטאון צלילה על חפירות בקיסריה ורון נדלק. "נורא רציתי לראות את ארץ הקודש". הוא נחת ב-2004, אך אז בדיוק מת פרופ' אבנר רבן ועבודות קיסריה מתו איתו. מארלר לא התייאש והתייצב לחפירה בחוף דור. במקביל החל לתרום כסף. "אני לא איש עשיר, אבל כל חודש הייתי שולח קצת". בהתחלה הצטבר סכום של 7,500 דולר . "הודות לכסף ששלחנו דבי עשתה דוקטורט ואמיר תזה".
מאז 2004 היה כאן 15 פעם, גם במלחמת לבנון השנייה, "כי זאת ארץ יפה עם אנשים יפים". על צווארו שרשרת עם צלב, מגן דוד ומנורת קנים. כנוצרי אדוק, אין הוא שוכח בן איזו דת היה ישו מושיעו. "אני יודיאו-נוצרי", הוא מסביר לי בדרך אל הים.
מהים מגיעים אילן שחר ופולה כלבתו. שחר (52) נולד בחיפה, למד בבית הספר הימי במכמורת ושירת בצי הסוחר. אחר כך התגייס למשטרה ובין השאר היה ראש מחלק סמים בימ"ר חיפה. שם הכיר את פולה. כשמלאו לה שבע הרגישה שהיא שחוקה ויצאה לגמלאות. שחר יצא אתה. חיפשו בית חם שיאמץ אותה בתמורה על שירותה המסור. בסוף החליט השוטר לפתוח את ביתו לפני כלבת הסמים של המחלק. על דעת אשתו, שני ילדיו וצמד סוסיו הביא אותה אליו למצפה עדי. מאז היא צמודה לכל התנדבות שלו. "מגיבה נהדר לים",הוא נהנה לספר, "האוויר והמים עושים לה טוב". גם לו. אחרי שנים בעקבות סוחרי ה"לבן", הוא דולק עכשיו אחרי חופרי הכחול.
ליעם-אדיר קליין, מתנדבת מירושלים, חייבת את שמה לעובדה שנולדה ביום השואה. "מה לירושלמית ולים?" אני פותח בשאלה ראשונה מתבקשת. היא משיבה שמשפחתה הירושלמית דווקא אהבה את הים. פעמים רבות ירדו לאילת. כשהייתה בת 8 התחילו אחיה לצלול, וחיבתה לים הייתה לאהבה.
"לצלול?" היא אומרת, "זה כמו לעוף, המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו בלי כנפיים.? קליין לומדת בי?ב של קציני ים ומצטיינת ברצף מכיתה ט'. על בית הספר סיפר לה אחיה, היא באה ליום פתוח והחליטה שזהו. בהתחלה היה קצת לא סימפטי. הבנים זרקו מילים. לבסוף התרגלו. אבל ארבע שנותיה בעכו אינן בהכרח הוכחה שתקשור את גורלה לים. היא מתכננת לשרת בחיל הים, אך לא נראה לה שתלך לקורס חובלים. האופק שלה מגיע רחוק יותר, לאמריקה. "אני רוצה ללמד שם בני נוער על ישראל".
קליין , בת 17 וחצי, היא צעירת המתנדבות. גדי סלעי, בן 81, הוא המבוגר שבהם. בן משמר העמק. לפני 43 שנה יצא עם אשתו לשליחות חקלאית בטנזניה. "כששבנו הבנו שהקיבוץ כבר אינו מרכז עולמנו.? מאז הם ביקנעם. את המושבה גילה גדי באמצע החיים, ואת המעמקים מאוחר אף יותר. תמיד ירד עם שנורקל, עד שבנו למד לצלול. "אבא, אתה חייב, הפציר בו. בגיל 69 התייצב גדי סלעי אצל מושיקו לקורס צלילה בחוף דור. כשגמר נחתה בדיוק משלחת חופרים וגדי הצטרף מיד. מאז, במשך 11 שנה, לא החמיץ אף מבצע.
הגיל לא מטריד אותך?
"בגיל שלי צריך להכיר במגבלות. אתה לא הורג את עצמך, אתה לא יורד יותר מעשרה מטרים, ולא יותר מפעמיים ביום".
עד מתי תמשיך?
"כל זמן שהרופא יאשר לי, והוא מאשר לי כי הוא סומך עליי שאעשה רק מה שאני יכול.
כשסלעי בחו"ל הוא מפנה את שלושת הימים האחרונים לצלילה. עד כה השתכשך במעמקי קניה, תאילנד ודרום הודו. אשתו נורית, למזלו, אוהבת גם היא את הים ומשנרקלת לצדו. בארץ הפרטנר הקבוע שלו הוא ג'ון. בן 78. פעמיים או שלוש בשנה הם יורדים לאילת. המכלים וציוד הצלילה איתם במכונית, הם עוצרים איפה שבא, צוללים, ממשיכים וצוללים שוב. פעם ראו צל חולף מעליהם. "זה היה כריש-לווייתן"? נזכר סלעי בחיוך, "מין יצור כזה. בגוף כריש, בהתנהגות לווייתן".
נשמע כיף.
"שמע, בעלי חיים באים להתעניין בנו, לגוף אין משקל ושקט מאוד".
מה אתה מעדיף, יבשה או מצולות?
"נחמד יותר שם למטה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם