בשקט, באיפוק, בתפילה: שבוע עם משפחות החטופים
העוצמות הנפשיות שהקרינה רחלי פרנקל, אמו של נפתלי; החיבוק שהיישוב טלמון העניק למשפחתו של גיל-עד שער, כמו גם לכל המבקרים; והגיטרה שמחכה בביתו של אייל יפרח. משפחות החטופים ניסו השבוע לשמור על אופטימיות במצב הבלתי אפשרי
העובדה שרחלי פרנקל היא דמות בולטת בעולם המדרשות הדתי-לאומי, יועצת הלכה וראש תוכנית הלכה במדרשת מת"ן, העצימה את האחווה וההזדהות של נשים רבות. קשה להעביר את החוויה של מאות נשים ששרות יחד "קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה", אבל התחושה הייתה שאולי הכוח של תפילת האמהות יפתח שערי שמים.
אחד מרגעי השיא ששודרו שוב ושוב השבוע היה כשרחלי פרנקל יצאה אל התקשורת לומר תודה. תודה לכל מי שמתפלל עבור הנערים והופך עולמות בכדי להחזיר אותם הביתה, תודה לכוחות הביטחון שעושים כל מה שהם יכולים, אפילו תודה לעיתונאים שיושבים מחוץ לביתם בחום הכבד ומביאים את סיפורם לעולם.
היא הייתה הראשונה מהמשפחות שהתייחסה לאירוע, וכולם חיכו למוצא פיה. בשתי ההצהרות שמסרה לתקשורת, היא נגעה בכל מי ששמע את הדברים. השקט והאיפוק שמסביב חיפו על רגש עצום שהועבר בתנודות קול קטנות. בתוך כל החרדה וחוסר האונים, היה מדהים לראות את האמונה הגדולה בקב"ה, את הגיבוי שניתן לרשויות ואת האופטימיות העצומה, הבלתי נתפסת כמעט. לרגע היא הרגישה כמו אמא של כולם, שמבטיחה שהכול יהיה בסדר.
רחלי לימדה אותי במדרשת לינדנבאום (ברוריה) ותמיד הייתה עבורי מקור להשראה. רחלי סימלה בעיניי את היכולת לשלב בין חיי המשפחה לבית המדרש. תלמידת חכמים אמיתית בעלת ידע עצום בהלכה ותלמוד, ואמא לשבעה ילדים. השבוע היא לימדה אותנו שיעור נוסף ביכולת להכיל כל כך הרבה מורכבויות, להתעלות מעל לכאב הפרטי ולהודות לכל חוליה בשרשרת שתחבר בינה ובין נפתלי, ולהסתכל על העולם ברוֹך ובאופטימיות.
המשפחה כולה ניסתה לאורך השבוע לשמור על שגרה. הילדים הלכו בבוקר לבתי הספר, ואחר הצהריים נשמע צחוק בחצר כשחבריהם הגיעו לבקר אותם ושיחקו בחוץ כאילו כלום לא קרה. ההורים רחלי ואבי קיבלו לאורך היום בסבלנות עצומה את מצעד הפוליטיקאים שהגיעו לבקר. ביום ראשון התייצבו כמעט כל חברי הבית היהודי, וההצהרות שמסרו היו לוחמניות. ביום שני התחילו להגיע גם מהאופוזיציה, בוז'י הרצוג, אריה דרעי וסתיו שפיר, והם דווקא ניסו להימנע מהצהרות פוליטיות.
אך למרות מאור הפנים שבו התקבלו המבקרים, העומס על ההורים לא היה קל, והם ניסו לשמור את הכוחות למאבק הציבורי. למעט חברים קרובים ובני משפחה, מכריהם הרבים התבקשו שלא להגיע לבית אלא לשלוח מסרים מרחוק. אלה התקבלו בברכה.
דודו של נפתלי, ישי פרנקל, ניהל את הסיקור התקשורתי ביד רמה. אף אחד מהעיתונאים לא הורשה להיכנס לבית, וכאשר רחלי ואבי הגיבו לראשונה בתקשורת על החטיפה, הם מסרו הצהרה בלבד ולעיתונאים לא התאפשר לשאול שאלות. ישי לעומת זאת שוחח באדיבות עם כל כתב, והגיסה איתהאל טיפלה בתקשורת הזרה. האיפוק בא לידי ביטוי גם ביחס השכנים. הם היו נחמדים מאוד, פתחו את בתיהם בפני העיתונאים והצלמים, אך סירבו להתראיין על האירוע ולספר על משפחת פרנקל.
השקט נשמר גם בשאר היישוב. למעט בקטע הרחוב של הבתים הסמוכים לבית משפחת פרנקל, שם התמקמו התקשורת וכוחות המשטרה, האווירה ביישוב הייתה רגועה.
"מים שקטים חודרים עמוק" - כך אפשר להגדיר את האווירה בנוף-איילון השבוע. הבית של משפחת פרנקל נמצא בקצה היישוב וצופה אל הנוף הפסטורלי. הגינה שפונה לרחוב מוקפת בשיחים גבוהים שיוצרים מעין חומה ירוקה, והיא הסתירה מהתקשורת את הסערה שהתחוללה בבית מאז שאבד הקשר עם הבן נפתלי, שעלה על טרמפ ולא הגיע הביתה ביום חמישי בלילה.
שעת לילה מאוחרת, אך ביישוב טלמון נראה כאילו זה אמצע היום: הדהוד השירה של בני הנוער נשמע בכל מקום, החל בשירה אטית ונוגה וכלה בשירת "עם ישראל חי".
כשעה לפני כן הסתיימה הופעה של הזמר אהרן רזאל, שביקש לעודד מעט את התושבים לאחר שחברם גיל-עד שער נעלם לפני כמה ימים, ואיש לא יודע היכן הוא נמצא. היישוב השלֵו טלמון הפך בן רגע למוקד תקשורתי שאליו נוהרים, מדי יום, עשרות עיתונאים ישראלים וגם תקשורת זרה. כולם באו לסקר את האירוע, אף שאין כמעט מה לסקר.
דני הירשברג, מזכ"ל בני עקיבא, הוא תושב טלמון. בנו לומד עם שניים מהחטופים, גיל-עד ונפתלי. "שמעתי על האירוע בדרך לשדה התעופה בברלין", הוא מספר, לאחר שהיה במשלחת של מזכ"לי תנועות הנוער בעיר. "העירו את אשתי בחמש בבוקר כדי לבדוק אם הבן שלנו נמצא
"לא היה לו הרבה מה לספר", אומר הירשברג, "הוא יצא בטרמפ מסודר מהישיבה עם הורה של אחד החברים. עליתי למטוס בהרגשה קשה. כשנחתנו פתחתי את הוואטסאפ, וראיתי את כל השטויות שרצו פה. דיברתי עם רכזי מחוז ירושלים ושרון, שיבדקו שהקומונריות בסניפי התנועה מגובות".
"הר"מ (רב מחנך) של הבן שלי התקשר לכל הילדים", מוסיף הרב אוהד טהרלב, ראש מדרשת לינדנבאום, גם הוא תושב טלמון. בנו לומד בכיתה י"ב בישיבת 'מקור חיים', הישיבה שבה לומדים שניים מהחטופים. הרב טהרלב מספר שהייתה סיבה נוספת למצוקה שבה היו הנערים: אביהם של שניים מתלמידי הישיבה נפטר, והלוויה הייתה ביום חמישי, היום שבסופו נחטפו חבריהם.
"קהילת היישוב טלמון מסודרת מאוד. מתגוררות פה 270 משפחות, ולצערנו אנחנו מתורגלים במצבים לא פשוטים", מספר הרב טהרלב. ביישוב פועל צוות חירום יישובי (צח"י) שבו חברים פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואחרים. "כשמתחיל אירוע, מיד פותחים חמ"ל ביישוב, ובעלי התפקידים - כמו דובר או אנשי ארגון - יודעים בדיוק מה לעשות.
"מהרגע שנודע על ההיעלמות, התושבים מקבלים מכתב מסודר מדי יום. הקהילה תומכת מאוד: יש מישהו שאחראי לאוכל למשפחה, מישהו שמטפל באח"מים המבקרים, מישהו על הכיבוד לאנשי התקשורת, על האירוח ועוד". הרב טהרלב אומר שקהילת טלמון מעוררת השתאות. "אנשים מחבקים. נקראים לדגל. כל אחד עושה מה שהוא יכול".
ואכן, האירוח והארגון מושלמים: לרוב העיתונאים זו הפעם הראשונה שהם מבקרים באזור. העיתונאים מוזמנים להישאר במאהל שנבנה מול בית משפחת שער, משפחתו של גיל-עד. האוהל שנבנה כולל מים קרים, משקאות קלים, תבשילים, שקעי חשמל, ואפילו קרטיבים לנוכח החום הכבד, שמחולקים מדי כמה שעות.
הכתבים הופתעו מהיחס שקיבלו. התושבים הציעו להם ללון במקום, ואחת המשפחות אף פתחה את דלתה ונידבה את השירותים. "אין להם בעיה שניכנס לבית שלהם, גם כשהם לא שם", אמר לי אחד הכתבים. "אני פשוט לא מבין את זה". כתב ערוץ 10 דורון הרמן הגדיר בעמוד הפייסבוק שלו את תושבי טלמון כ"ישראלי היפה", והוא מקפיד מדי יום להודות לתושבים.
הירשברג מספר על הדקות הראשונות שלו בבית: "היה מבול של טלפונים. אנשי תקשורת רצו לראיין את הבן שלי. לא היה להם מה לשדר כי לא היה מידע, וכשאין מה לשדר כל אחד הופך להיות אייטם. הרגשתי לא נעים כי הם התחננו, אבל ביקשתי מהם שיעזבו אותו. הוא היה מבולבל".
הירשברג מספר שכאשר פורסמה הידיעה הרשמית סמוך לכניסת השבת לא נתנו לכתבים להיכנס ליישוב, לכן הם ייחלו לכל פיסת מידע. "נכנסנו לשבת באווירה דרוכה מאוד, עם הרבה תקווה אבל עם הרבה מאוד דאגה".
בשעות אחר הצהריים של שבת התכנסו עשרות מתושבי היישוב מחוץ לביתם של משפחת שער לסעודה שלישית, צעירים ומבוגרים כאחד. "הייתה שם שירה זועקת", מספר הירשברג, "ההורים אופיר ובת-גלים דיברו, ואי אפשר היה שלא לדמוע. זה באמת נתן הרבה עוצמה. חיבקו אותם, והם חיבקו בחזרה".
במוצאי השבת התקשורת הורשתה להיכנס ליישוב, אך התבקשה שלא לעזוב את המקום המיועד לה. הכתבים לא הורשו להיכנס לבית משפחת שער; כתב אחד הסתנן ומיד התבקש לצאת.
"הבית של משפחת שער זה כמו חצי 'שבעה'. מזל שאין שם מניין, כי זה היה ממש הופך לשבעה", אומר הרב טהרלב. הירשברג לעומתו סבור ש"זו הדרך לעבד אירועים בסדר גודל כזה".
הרב טהרלב אומר שלדעתו בני הנוער עצורים מאוד, במיוחד הבנים. "הבן שלי עשה מאמצים לא להיות בבית. הבנים התכנסו בתוך עצמם. הבנות רוצות לשתף. לבנים יש מעצור".
הדבר הראשון שתופס את העין כשנכנסים לבית משפחת יפרח באלעד הוא שלט "מזל טוב" שתלוי על אחת התמונות בסלון, שנראה תלוש מהסיטואציה העצובה. בשבת שעברה היה אמור אורי, אביו של אייל יפרח, לחגוג יום הולדת. זו הסיבה לכך שאייל יצא מוקדם מן הישיבה, כבר ביום חמישי, כדי לחגוג בצוותא בחיק משפחתו. אייל לא הגיע.
העיר אלעד עוטפת את משפחתו של החטוף אייל יפרח באהבה. מאות מבקרים באים לחזק את ידי בני המשפחה. אל הבית זורמות ללא הפסקה עוגות וארוחות חמות.
איריס ואורי, הוריו של אייל, באים ממשפחות גדולות. זו חמולה גדולה, מחבקת, עוטפת. בתחילה חשבו האחים והגיסים לערוך ביניהם תורנות, אך נוצר מצב שבו "כולם נמצאים כאן כל היום", כפי שאומר אחד הגיסים. אישי ציבור, פוליטיקאים ורבנים גודשים את הבית, מתפללים ומחבקים את בני המשפחה. אף אחד מהם אינו איש בשורות. מדי פעם מסתגרים איריס ואורי בחדרם, מבקשים לעצמם מעט שקט מן ההמולה הגדולה שממלאת את הבית.
באחד הבקרים ביקר כאן הרב חנניה צ'ולק, יו"ר ארגון 'עזר מציון'. זו הייתה תחילתה של שמועה אכזרית שהתרוצצה בוואטסאפ, שלפיה צ'ולק בא להודיע למשפחה על מותם של הנעדרים.
בפתח ביתם של משפחת יפרח עומד עוזי אריאל, קצין הביטחון של העיר אלעד. במשך שעות ארוכות הוא ממיין את המבקרים, מסביר שוב ושוב לכל מי שמנסה להיכנס לבית שההורים זקוקים למנוחה, ודואג לשמור על פרטיות המשפחה.
רק בשעות הערב המאוחרות, כשהחמ"ל בפתח הבית מתקפל, הוא יספר לנו בכאב לב על הקשר המיוחד שלו עם משפחת יפרח. לפני חודשיים בדיוק איבד את בנו, אפי ז"ל, בתאונת דרכים. אפי היה תלמיד ישיבת ההסדר 'שבי חברון' שאייל לומד בה.
צפו: סרטון מהצגה שבה השתתף אייל בישיבה התיכונית
אל הישיבה הגיע אפי בעקבות אבישי שינדלר ז"ל, תושב אלעד שנהרג בפיגוע ירי בעת שנסע במכוניתם של משפחת אימס מקריית-ארבע לפני כארבע שנים. אפי, שהעריץ את אבישי ז"ל והיה מחובר בכל נימי נפשו לחברון, החליט ללמוד באותה ישיבה, והוא היה זה ששכנע את אייל לבוא ללמוד איתו בישיבה.
"הם היו חברים טובים, בני אותו גיל, פעילים בתנועות הנוער", מספר האב השכול עוזי אריאל. "אפי רצה מאוד שאייל יבוא לישיבה, ושכנע אותו". אייל הגיע לישיבת שבי חברון מן המכינה הקדם-צבאית בעלי, רק לאחר שאפי נהרג. ביומו הראשון בישיבה מצא מקום פנוי בבית המדרש. רק בדיעבד התברר לו שזה המקום של חברו אפי. "הוא בא אלינו הביתה, ושאל אם זה בסדר שישב במקום של אפי. אמרנו לו שזה יהיה לכבודנו ולכבודו של אפי", מספר האב עוזי בכאב.
למשפחת יפרח יש קשר הדוק לחברון. הסבא, עמרם יפרח, הוא מראשוני המתיישבים בחברון. "אייל אהב את חברון, ושמח ללמוד בישיבה", מספר הסב למבקרים בבית. למרות גילו המבוגר, הסב יושב בסבלנות בבית, מקבל את פני הבאים.
החברים של אייל מהישיבה התיכונית 'דרכי נועם' מתרוצצים מהבית אל בית הכנסת שבו מתפללת המשפחה, 'משכנות נריה', שם הקימו בית מדרש שבו הם מתכננים ללמוד תורה עד לחזרתם של החטופים.
ישי אונגר, אחד החברים, מספר: "אייל תמיד נמצא במרכז העניינים, עם חיוך על הפנים, מנגן בגיטרה בהתלהבות. איש של חסד שראוי להערכה, חברותי. אחת האהבות הגדולות שלו היא הספורט, במיוחד כדורסל, שבו הוא מצטיין".
כבר בשעות הבוקר של יום שישי החלו לרוץ שמועות בקבוצת הוואטסאפ של בני המחזור. אחד החברים שהיה אמור להתארח אצל אייל בשבת התקשר אליו לטלפון הנייד כמה פעמים, ומצא שהטלפון שלו כבוי. תחילה חשב שהוא פשוט אוגר שעות שינה, אך משלא ענה במשך זמן רב, ניסה להתקשר לביתו. גם שם לא הייתה תשובה. כשהחלו לרוץ שמועות על נעדרים, הוא כתב בקבוצה: "אני לא מוצא את יפרח". החבר'ה חשבו שהוא מתלוצץ, אך לאט לאט חלחלה ההבנה שאייל הוא אחד הנעדרים.
במהלך השנה שבה היה בשל"ף, הגיע אייל כמה פעמים לבקר בישיבה התיכונית. הגעגועים לחבריו עשו את שלהם. חיאל גרינוולד, אף הוא בן כיתתו של יפרח מישיבת נועם, מספר עליו: "מה שמאפיין את אייל, זה שהוא בחור רודף שלום. הזולת מבחינתו במקום הראשון. בכל דבר שהיית צריך עזרה – יפרח תמיד הראשון. הוא אדם חברי ולבבי שפשוט כיף לשבת ולדבר איתו. אף פעם הוא לא היה מעורב במריבה או משהו כזה. חמש שנים למדנו יחד, ואני מרגיש היום שיש משהו בתוכי שיפרח נתן לי. אני בטוח שגם בעתיד, בכל מקום שהוא יגיע אליו, וכל מי שיהיה לצדו יקבל חלק ממנו".
החברים אינם מפסיקים להגיע אל הבית. בחורים חסונים שרק יצאו אל החיים, וכעת מספרים בקול שבור על חברם, מתאמצים שלא לבכות, נזהרים שלא לדבר עליו בלשון עבר.
"מהר מאוד הבנו שהתפקיד שלנו הוא לא לשבת ולבכות", אומר גרינוולד. "החלטנו שאנחנו כאן עד הסוף הטוב של הסיפור הזה, ושאנחנו עושים הכול להחזיר את אייל, נפתלי וגיל-עד הביתה.
"אנחנו לא יושבים ובוכים. הקמנו כאן בית מדרש, וכל היום באים לכאן רבנים ללמד. אנחנו מתפללים. אנחנו שמחים לראות את עם ישראל במיטבו – כולם מאוחדים בתפילה ועושים כל דבר שהם יכולים בשביל החבר הפרטי שלי. מרגש לראות את זה".
סוזי, תושבת אלעד, היא חברה של האם איריס. סוזי גם עובדת כמורה בשוהם עם רחלי פרנקל, אמו של נפתלי. השבוע מצאה את עצמה נעה בין שני הבתים בנוף-איילון ובאלעד, מחבקת, מנסה לעודד, לחזק. "איריס ואורי הם אנשים גדולים, מלאי אמונה וחסד. אנחנו מתפללים שה' ייתן להם כוח להתמודד".
כמו שאר תושבי העיר, גם היא התגייסה לתפילות ולאמירת תהילים. "כל אחד מרגיש אחריות", היא אומרת. בתה הקטנה של סוזי הציבה שלט על כיסאו של אייל בבית הכנסת: "מחכים לך, אייל". ובסלון מוצף האורחים של משפחת יפרח עומדת בצד הגיטרה של אייל עטופה בתיק הנשיאה שלה, מחכה לאייל שיבוא וינגן בה.
מירב (יפרח) בן-שושן, אחותו של אורי יפרח, נישאה רק לפני חודשיים. בחתונתה הפתיע אותה אייל אחיינה עם שיר שהלחין וחיבר במיוחד. "ידעתי שהוא מתכנן לנו הפתעה אבל לא ידעתי מה", היא מספרת. "הוא הלחין פסוק משיר השירים והקליט אותו באולפן, וזה מאוד ריגש אותנו. ביום שישי האחרון היא צפתה בדיסק התמונות שקיבלה מהצלם כשאחיה צלצל. "הבנתי שקרה משהו נורא כשאורי צלצל. הרי כשאנשי נעדרים באופן רגיל לא מתחילים לחפש אותם לפני שעוברות 24 שעות, ופה בתוך פחות מיממה כל המדינה הייתה מעודכנת".
מירב מספרת שאייל, בכיר בני הדודים במשפחת יפרח, הוא הרוח החיה במשפחה, זה שמארגן את ההפעלות לילדים הקטנים, מודל לחיקוי לכל הקטנים ממנו. "אייל מקפיד לשמור על קשר עם כולם, מהסבים והסבתות ועד לילדי המשפחה הקטנים. תמיד יש לו מילה טובה להגיד".
בני המשפחה אינם מחוברים לאמצעי התקשורת, מעדיפים לקבל את המידע מהגורמים הרשמיים. רק ביום השישי לחטיפה חובר הבית לרשת האינטרנט. "אנחנו לא מחוברים פה לכלום", אומרת מירב. "רק לתפילות. מחוברים לתמיכה של עם ישראל, לכוח של עם ישראל, לתפילות של עם ישראל".
מירב נמצאת בבית כל הזמן, מקבלת את המבקרים, עונה לטלפונים, מעסיקה את הבנות הקטנות. מהיכן לוקחים כוחות, אני שואלת אותה. "אני אישית מקבלת את הכוחות שלי מאיריס ואורי. הם ההשראה שלי. הם לא נשברים, שומרים על אופטימיות".
בתוך הבית לא תשמעו ביקורת, גם לא מילה רעה. לא על המשטרה שלא הגיבה לקריאת המצוקה, לא על מי שמאשימים את הבנים שסיכנו את חייהם בכך שנסעו בטרמפים.
אחד הרגעים המרגשים במהלך השבוע החולף היה הביקור של הרבנית ימימה מזרחי. איריס, שמאזינה לשיעוריה של הרבנית, התרגשה מן הביקור ומן החיבוק החם שקיבלה.
כמו יתר בני המשפחה, גם מירב לא מוכנה להיות פסימית. היא בטוחה שאייל יחזור.
"אייל רצה להפתיע את אורי במסיבת יום ההולדת ביום חמישי, היום. הוא כתב לנו בקבוצת הוואטסאפ שהוא מתכנן יום הולדת, אך בסוף החליט לדחות את זה למועד אחר. ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו הייתה. 'אנחנו מתכננים לעשות משהו יותר גדול. אעדכן אתכם איפה ומתי. רק בשמחות, אייל'. אני יודעת ומרגישה שהוא יחזור כדי לקיים את ההבטחה שלו. ובעזרת ה' נחגוג את יום ההולדת ואת מסיבת ההודיה ביחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם