מפחדים לדבר ישר
אנשי הימין ניתלו בענייני קדושת החיים בבואם להגן על ההאכלה בכפייה, במקום להיאבק על הלגיטימיות של הטיעון הלאומי הבטחוני
את גלגולי הצעת החוק הזו ליווינו פה ב'צדק' עוד מלידתה, בעקבות שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים ב-2012. הממשלה הבינה אז מהר מאד ששובתי הרעב הפלשתינים, המוכנים ללכת עד הסוף במחאתם, גורמים לה מיגרנות פוליטיות ודיפלומטיות חמורות ששום אופטלגין ואקמול לא ישככו. למה? כי בנימין נתניהו הוא לא מרגרט תאצ'ר, ששביתות הרעב של חברי המחתרת האירית ב-1981 בקושי דגדגו לה, ונפסקו ביוזמת השובתים עצמם לאחר שלא פחות מ-15 מהם מתו.
נרצה או לא, ראש ממשלת ישראל איננו 'איירון מן'. ככל ששביתת הרעב ההיא אצלנו התקדמה, וההפגנות מבית והלחצים מחוץ גברו על הלשכה ברחוב קפלן, כך התגברה הנטייה למצמץ ולהישבר ולהגיע להסכם כניעה. ההסכם כלל אז הוצאה של אסירים בכירים מבידוד, הקלה בתנאים, החזרת ביקורי משפחות מרצועת עזה ושחרור מוקדם של חמישה מהאסירים.
מלבד הצורך למצות את הדין עם המחבלים, עמד אז לנגד עיני הממשלה גם השיקול הביטחוני. שביתות רעב ממושכות הן מתכון בדוק להפרות סדר והתפרעויות בבתי הכלא ובשטח, מה שמגדיל מיידית את הסיכון לחיי אדם. מתוך השיקולים הללו פנו בממשלה לפרקליטות וביקשו ממנה לגבש מתווה להזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב המצויים בסכנת חיים.
הפרקליטות נענתה לאתגר אבל מתוך מוטיבציה שונה לחלוטין. השתתפתי השבוע בתדריך שנתן המשנה ליועמ"ש רז נזרי לתא כתבי המשפט. הנימוק המרכזי שהעלה נזרי היה לקוח בכלל משיח זכויות האדם: החובה על שירות בתי הסוהר לשמור על חייהם של האסירים הכלואים במשמורת, תוך הבטחת מיצוי תקופת מאסרם כשהם בריאים ושלמים.
לאזן בין ערכים
תיכף נחזור לוויכוח שהתגלע סביב החוק, אבל לפני כן שישים שניות לדבריו של נזרי: המשנה ליועמ"ש דיווח כי החוק נולד מתוך התייעצויות מקיפות שכללו את מחלקת הבג"צים, משרד הבריאות, רופאי השב"ס וועדות האתיקה הרפואיות, וכי הנוסח הנוכחי מרוכך מאד ביחס להצעה הראשונית. מתברר שבעולם קיימות אמנם מדינות כמו בלגיה וקנדה האוסרות על הזנה בכפייה של אסירים, אך מדינות רבות אחרות, כמו אוסטרליה, ארה"ב וגרמניה, מאפשרות הזנה שכזו אף מבלי להזדקק להחלטה שיפוטית.
על פי הצעת החוק הממשלתית הנדונה כעת, רק שופט יוכל להורות על הזנה בכפייה, ולא סוהר או גורם מנהלי אחר. יתרה מכך, לא כל שופט יוכל לאשר הזנה בכפייה אלא רק נשיא בית משפט מחוזי או סגנו. האסיר ייוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, ועל ההחלטה יתאפשר ערעור לבית המשפט העליון. בנוסף, החלטת בית המשפט לא תחייב את הרופאים להזין אסירים בכפייה ורופא שלא יחפוץ בכך יוכל לסרב ליטול חלק בביצועה.
נזרי דחה את טענת יו"ר הר"י (ההסתדרות הרפואית בישראל), ד"ר ליאוניד אידלמן, שטען שהזנה בכפייה מנוגדת לדין הבינלאומי. הוא קבע כי הדברים משוללי יסוד: "בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע בשנת 2005 שניתן להאכיל בכוח אסיר אם תיגרם לו סכנת חיים ויש צורך רפואי בכך", אמר נזרי, והוסיף כי "גם בית הדין הבינלאומי ביוגוסלביה קבע כך. אנחנו לא המצאנו שום דבר חדש. מדברים איתנו על אמנת טוקיו ואמנת מלטה, אך אלו לא אמנות משפטיות ואין להן שום תוקף משפטי. ובכלל, בית הדין הפלילי הבינלאומי התייחס אליהן וקבע במפורש שבסיטואציה של הצלת חיים ניתן להזין אסירים בכפייה".
"לא קיבלתי מד"ר אידלמן שום התייחסות רצינית להיבט המוסרי", הוסיף נזרי. "הוא טוען שהזנה בכפייה היא פגיעה באוטונומיה של החולה וברצון החופשי שלו, אבל אם נמתח את ערך האוטונומיה האישית עד הסוף אז אולי נאמר גם שזכותו של אדם להתאבד? קחו למשל אדם שניסה להתאבד והגיע לבית החולים, האם הרופאים לא יעשו הכול כדי להציל את חייו? ואם הוא ניסה להתאבד פעם שנייה ושלישית ואפילו הצהיר במפורש על כוונתו למות, האם לא נעשה הכול כדי להצילו? המקרה שלנו הוא קל וחומר, כי אסיר ששובת רעב לא באמת מעוניין למות אלא רוצה להשתחרר, ולכן ברמה המוסרית והאתית זכותנו להזין אותו ולמנוע את מותו. לזה אידלמן לא התייחס.
"כל עולם המשפט הוא איזון בין ערכים. פה אנו צריכים לשקול את ערך חיי האדם מול ערך האוטונומיה וזכותו של האדם על גופו. לבוא ולקבוע שערך האוטונומיה הוא ערך בלעדי ואין בלתו, זה דבר שהוא זר לחלוטין לעולם המשפט. אנחנו לא מקלים ראש באוטונומיה, אבל להגיד שאי אפשר לשקול את ערך החיים זה לא הגיוני. הגישה הזו איננה נכונה – לא מוסרית ולא משפטית. לצערנו באנו בראש פתוח ובנפש חפצה לשמוע תגובות והערות ענייניות, אבל השיח נגרר למחוזות אחרים וחלק מהדוברים חוזרים על מנטרות שאין להן אחיזה במציאות".
נזרי התייחס גם לסרטונים שהופצו ברשת, שבהם נראית החדרה של זונדה לאפו של אסיר כפות, וטען שאין לדברים שום קשר למציאות: "ברובם המוחלט של המקרים לא מדובר בזונדות אלא בתוספי סוכרים ומלחים המוחדרים דרך האינפוזיה שאליהם השובתים מחוברים ממילא".
ימין לא אמין
ומכאן לוויכוח על החוק. נוצר כאן משולש מוזר. המוטיבציה של הממשלה הייתה ביטחונית-פוליטית: לא להיכנע למחבלים ולהציע תרופת מנע לנזק הדיפלומטי והביטחוני שהם גורמים בשביתתם; אבל דוברי הימין פחדו לעמוד מאחורי הנימוק הזה ולכן העדיפו לחסות תחת כנפיהם של פקידי משרד המשפטים, שמבחינתם העילה הייתה בכלל הומניסטית – שמירת חיי אדם בכל מקרה שבו נשקפת להם סכנה.
מול אלו ואלו, הנימוק של המתנגדים לחוק בוועדת הפנים (חברי הכנסת אחמד טיבי, יפעת קריב, דב חנין ותמר זנדברג) היה מעולם הערכים הליברלי – לא לפגוע באוטונומיה של האסיר ובבחירה החופשית שלו. הסערה שנוצרה גרמה לסירוס מסוים של החוק, כשביום שלישי התקבלה פשרה שאפשרה את תמיכתה של 'יש עתיד', ולפיה הפרוצדורה תתאפשר רק במקרה של "אפשרות ממשית שתיגרם בתוך זמן קצר סכנה לחיי האסיר".
למה זה קרה? כי בישראל הציבור הלאומי והציבור הדתי חוששים מלהציב את עולם הערכים שלהם באופן גלוי על מפת השיח הציבורי. חוסר הביטחון של חלק מהדוברים גורם להם להסתתר מאחורי נימוקים "שגם שמאלנים חילונים מבינים". הבלוגר תומר פרסיקו עלה השבוע על נקודה זו בדיוק ותקף את אנשי הימין שתומכים בעונש מוות למחבלים וגם בחוק ההזנה בכפייה מטעמי קדושת החיים: "אין עצם אידיאולוגית ישרה אחת בגופם", קבע.
האם אין מקום לשיקול ההומניסטי של ערך חיי האדם? בוודאי שכן. אם הח"כים היו מנהלים את הדיון הערכי, הם היו מגלים אולי שלהלכה היהודית יש גם יש מה לומר בעניין. הנימוק להזנה בכפייה של מחבלים הוא ביטחוני. אבל גם אם לא היה מדובר בטרוריסטים, אלא באנורקסית הנוטה למות וניתן להצילה דרך הזנה כפויה, הייתה לדעתי חובה הלכתית לעשות זאת. על פי ההלכה, לאדם אין שום אוטונומיה להחליט על עצם חייו: "וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו", כתב הרמב"ם (בהלכות רוצח ושמירת הנפש), והוסיף כי "המאבד את עצמו בדעת - אין מתעסקין עמו בכל דבר... אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו" (הלכות אבל).
העיקרון המוסרי נוסח בידי הרדב"ז: "לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'הנפשות לי הֵנָה' (יחזקאל יח, ד)... וכי היכי [=וכמו] דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו".
החובה להציל את המבקש לשלוח יד בנפשו נגזרת מן הכתוב "לא תעמוד על דם רעך". שאלת האוטונומיה כלל איננה עולה בהקשר של דיון זה
בעולם שמחוץ לביצה הישראלית, הגישה הרואה את האוטונומיה האישית כערך עליון היא הגישה הימנית-רפובליקנית-קפיטליסטית הקלאסית, שהמייצג שלה אצלנו בהקשר של החוק הנוכחי הוא ח"כ משה פייגלין. "אנשים רוצים למות אז שימותו, זו לא בעיה שלנו", טען. אלא שהגישה היהודית היא כאמור שונה בתכלית.
אבל כפי שפתחנו, הבעיה היא שהדיון האתי הזה כמעט שלא מתרחש. רוצים דוגמה? קחו את המאבק על יו"ש. שנים שדוברי המחנה ליהגו על השיקולים הביטחוניים ועל החשש מירי ארטילרי על נתב"ג, במקום לדבר על ההיסטוריה והתנ"ך. התוצאה היא שהשיח הימני נתפס כשיח לא אמין ונעדר כנות, ולכן הוא גם מתקשה מאוד להשיג תמיכה ותוצאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם