מלחמה של פעם בעולם של היום
אנו חלק מעולם כה מתקדם, כה רחוק מהבשר והדם, שמוראות המלחמה הפשוטים נופלים עלינו לא מוכנים. הרהורים על מלחמה ותרבות
אני? אני מסיפור אחר, עונה לו האיש הכחול.
יש באוויר תחושה מוזרה. תחושה של אנשים החיים בעולם ירוק, מודרני, מתוקשר הנתקלים בחומר מסיפור אחר: מלחמה אמיתית שצצה בו פתאום, ונראית כל כך ישנה ולא שייכת, שקשה להאמין שעוד לא החליפו אותה בדבר מה שיכונה 'הדור הבא'.
דפוסי התנהגות ציבוריים התעדנו. התרבות השתנתה. במדינות מערביות מתוקנות ממציאים מטבע משותף מבטלים גבולות ומתווכחים בנימוס בטלוויזיה או בפרלמנט, רק פה – ובעוד מקום או שניים על הפלנטה – הורגים על אמת, ממש כמו פעם. מלחמה ומוות היו קשים תמיד. רוחות הזמן, השתנותן המתמדת, הופכות אותם לקשים יותר.
לא שאין פה סממני התקדמות וטכנולוגיה.
כן, הם לוחמים. וגם ילדים. חיילי צה"ל סמוך לרצועה צילום: איי.אף.פי
ומפתה לשאול – אולי אפשר להסתפק בדימויים ובטכנולוגיה ולוותר, מכאן ואילך, על החלק הלא סימפטי של המלחמה עצמה? ספרות המדע הבדיוני המסורתית הציעה כמה הצעות מעניינות בהקשר זה, והדיון הפילוסופי ספרותי שמתקשר לכך עשוי היה להיות מרתק, אך לצערנו, לא זה הזמן לדון בהם.
בדבר אחד לפחות טבע האדם נשאר כשהיה: כשיורים עליו הוא לא כל כך נוטה להתפלספות.
הישארי קטנה, אומר יונתן גפן לילדתו ב'כבש הששה עשר'. אני אהיה גדול גם בשבילך.
שאלת הילד והמבוגר – ומי יהיה גדול בשביל מי – מלווה את מציאות חיינו שנים רבות בהקשר ליחס לחיילי צה"ל. ביקורת קבועה נשמעת נגד הכינוי
זה לא משנה את המסקנה (עליהם ללחום ולהגן, על האמהות לנשוך שפתיים) - זה רק הופך אותה למכאיבה יותר. זה גם הופך למרשימה יותר את ההתייצבות של הנוער הזה, אותם ילדים כביכול, במסירות מלאה, באהבה ובהקרבה, למלחמה.
בשלושים השנה שעברו מאז בני דורי היו בני עשרים, השתנה העולם. מלחמה ומוות היו קשים תמיד. רוחות הזמן, השתנותן המתמדת, הופכות אותם לקשים יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם