צוק

מלחמה של פעם בעולם של היום

אנו חלק מעולם כה מתקדם, כה רחוק מהבשר והדם, שמוראות המלחמה הפשוטים נופלים עלינו לא מוכנים. הרהורים על מלחמה ותרבות

חיותה דויטש | 23/7/2014 10:37 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
מי אתה? שואל האיש הירוק בסיפורו הידוע של יונתן גפן (הכבש הששה עשר).

אני? אני מסיפור אחר, עונה לו האיש הכחול.

יש באוויר תחושה מוזרה. תחושה של אנשים החיים בעולם ירוק, מודרני, מתוקשר הנתקלים בחומר מסיפור אחר: מלחמה אמיתית שצצה בו פתאום, ונראית כל כך ישנה ולא שייכת, שקשה להאמין שעוד לא החליפו אותה בדבר מה שיכונה 'הדור הבא'.

דפוסי התנהגות ציבוריים התעדנו. התרבות השתנתה. במדינות מערביות מתוקנות ממציאים מטבע משותף מבטלים גבולות ומתווכחים בנימוס בטלוויזיה או בפרלמנט, רק פה – ובעוד מקום או שניים על הפלנטה –  הורגים על אמת, ממש כמו פעם. מלחמה ומוות היו קשים תמיד. רוחות הזמן, השתנותן המתמדת, הופכות אותם לקשים יותר.

לא שאין פה סממני התקדמות וטכנולוגיה.
כן, הם לוחמים. וגם ילדים. חיילי צה
כן, הם לוחמים. וגם ילדים. חיילי צה"ל סמוך לרצועה צילום: איי.אף.פי
יש. כיפת ברזל משוכללת וקסומה, מנהרות חפורות היטב. תצלומי אוויר המסוגלים להראות רקטות מוסתרות בתוך גני ילדים מסגדים ובתי חולים, לשימוש באמצעי התקשורת העולמיים וכן לשימוש מקומי. צילומי גוויות ושימוש במאגרי תמונות ישנות. אזיקים וחומרי הרדמה לחטיפות כדי לנהל משא ומתן ולהרוויח נקודות במשחק האינסופי – כל אלה לא סימפטיים ככל שיהיו, הם אוסף של מיומנויות הרבה יותר אינטליגנטיות מסתם מלחמה של פעם.

ומפתה לשאול – אולי אפשר להסתפק בדימויים ובטכנולוגיה ולוותר, מכאן ואילך, על החלק הלא סימפטי של המלחמה עצמה? ספרות המדע הבדיוני המסורתית הציעה כמה הצעות מעניינות בהקשר זה, והדיון הפילוסופי ספרותי שמתקשר לכך עשוי היה להיות מרתק, אך לצערנו, לא זה הזמן לדון בהם.

בדבר אחד לפחות טבע האדם נשאר כשהיה: כשיורים עליו הוא לא כל כך נוטה להתפלספות.

הישארי קטנה, אומר יונתן גפן לילדתו ב'כבש הששה עשר'. אני אהיה גדול גם בשבילך.

שאלת הילד והמבוגר – ומי יהיה גדול בשביל מי – מלווה את מציאות חיינו שנים רבות בהקשר ליחס לחיילי צה"ל. ביקורת קבועה נשמעת נגד הכינוי
'ילדים' המופנה ללוחמים שתפקידם להגן על אזרחי המדינה, ולא להפך. בעניין זה יש לדייק ולומר: חיילי הסדיר הם צעירים מאד, תמיד היו. אמנם, בילדותי היו הללו כשירים לחלוטין לצאת לחיים, לעבוד ולהתפרנס וכמובן גם לשרת בצבא ולהילחם. אבל היום, בשל התארכות המורטוריום (תקופת ה'דגירה' והגידול) בשל ריבוי האפשרויות, והעלייה היחסית ברמת החיים, בני עשרים הם ילדים במובן זה שטרם הבשילו, והם רק מתחילים לחפש את עצמם ואת מקומם בעולם. לכן תפיסתם כ'ילדינו' אינה רק גחמת אמהות או פינוק אלא עולם שהשתנה באמת.

זה לא משנה את המסקנה (עליהם ללחום ולהגן, על האמהות לנשוך שפתיים) - זה רק הופך אותה למכאיבה יותר. זה גם הופך למרשימה יותר את ההתייצבות של הנוער הזה, אותם ילדים כביכול, במסירות מלאה, באהבה ובהקרבה, למלחמה.

בשלושים השנה שעברו מאז בני דורי היו בני עשרים, השתנה העולם. מלחמה ומוות היו קשים תמיד. רוחות הזמן, השתנותן המתמדת, הופכות אותם לקשים יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

חיותה דויטש

צילום:

ד"ר חיותה דויטש היא סופרת, עורכת ומבקרת תרבות. בעלת טור במקור ראשון, עורכת כתב העת 'אקדמות' ובעלת הבלוג "מטרוניתה"

לכל הטורים של חיותה דויטש

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק