שון, אתה כבר לא חייל בודד
ברגע המרגש ביותר בימים החשוכים האלה, עם ישראל נזכר לרגע בחיילים הבודדים. אסור לנו להתעלם ממי שעזבו את הכל ועלו ארצה כדי לחזור הביתה - ובדרך נותרו לבדם. אסור לנו - בעיקר בשבילנו
מפני שלרגע קטן, שבדרך כלל חולף לידינו בערב הפסח, פגשנו את החיילים הבודדים. את הצעירים מארה“ב ומאירופה שהחליטו לעזוב את בתיהם ולהגיע לארץ ישראל, להתנדב לשירות צבאי, ללמוד ולגור כאן. הצעירים שהותירו מאחוריהם קולג‘ים נוחים ובתים מרווחים, איכות חיים גבוהה ומשפחות קרובות, כדי לגור כאן בארץ בדירות שותפים או ב“בית החייל“, להחליף את הארוחה המשפחתית בשיחת ”סקייפ“ או וואטסאפ, לעשות כאן שבתות וחגים מבלי להיות באמת ”בבית“, והנה - גם להקריב את חייהם.
הלווייתו של החייל הבודד שון כרמלי
צילום: איחוד דוברות הצלה כרמל
שון כרמלי ז''ל
צילום: מתוך פייסבוק
הצעירים האלה הם שיאו של הסיפור הציוני שכמו נזרק אל פרצופנו דרך פרצופו של שון. בתוך כל הביחד הישראלי הזה, בתוך משפחות עמוסות לתפארת ומעגלי חברים צפופים, בתוך כל הקטע הזה של ”מדורת השבט“, של אחי ואחותי, פתאום מגיעים ישראלים טובים הרבה יותר מאיתנו, שלא נולדו אל הארץ הזו אלא בחרו להגיע אליה. ושון, הרבה יותר משלומי ואפי, נמנה על מי שבחרו לעזוב חיים בטוחים אל סכנת מוות, למען מושג הרבה יותר גדול מכולנו. לא ”רק“ להתייצב יום אחד בבקו“ם.
שירתי בחטיבת דובר צה“ל, הרחק-הרחק משדה הקרב האמיתי, אך עמוק-עמוק בשדה הקרב החדש. ובכל יום ויום נמלאתי פליאה גדולה, ולא מעט התרגשות, מול עשרות החיילים והחיילות מארצות הברית ומצרפת, מאנגליה וממקסיקו, מארגנטינה וממצרים. התרגשתי לראות אותם מאמינים כל כך בהסברה שהם עושים. ברגעים של ייאוש צבאי אל מול מסגרת מנוונת, מלאתי את ראותיי בחמצן הציוני שזרם מהם ומילא את החטיבה כולה באור.
בערבי שבתות ובחגים הייתי מתחיל להבין את המחיר שהם משלמים: את הלילות הקשים בלי המשפחה, את ההתנתקות הפתאומית מהחברים שהיו שם, את ארוחת שבת מהמכולת ואת הדוחק הכלכלי, שבניגוד לסטיגמות מאפיין רבים מהחיילים הבודדים. את רגעי המשבר, הכל כך רבים, שמתחשק פשוט לעזוב את הכל ולברוח, להתייאש מהחלום הזה כי עמוס עוז כבר אמר שמי שאוהב את חלומותיו עדיף שלא ינסה להגשימם. וראיתי בעיניי את הצער ונפגשתי עם הבדידות והופתעתי - כל יום מחדש - מהכוח הפנימי להמשיך דווקא כאן הלאה.
אסור לנו להתעלם. אסור לנו שיהיו כאן חיילים בודדים. לא בשבילם, הם הסתדרו עד עכשיו היטב גם בלעדינו; דווקא בשבילנו. כי כשנקח להם את הבגדים למכבסה, ונזמין אותם לארוחת החג, ונדאג להתקשר בימי שישי, ונשאל אם הכל בסדר ואם צריכים משהו - אנחנו נפגש עם הציונות אותה כבר הספקנו לשכוח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם